שהד מסראווה

הערבי החדש בארצו – العربي الجديد في أرضه

הערבי החדש בארצו הוא הערבי האבוד בין העבר וההווה, בין ההיסטוריה והמציאות.

הערבי החדש בארצו הוא הערבי הפלסטיני.

הערבי החדש בארצו הוא הערבי הישראלי.

הערבי החדש בארצו זה הערבי שמנסה למצוא הגדרה לזהות שלו בארצו.

אנחנו העם שההיסטוריה שכחה.

אין ספק ערביי 48 הם חלק מהחברה הישראלית – מיעוט גדול. למרות כל הקשיים שאנחנו עוברים, אנחנו ממשיכים לחיות כאן, להסתגל, ללמוד ולהתקדם. עם זאת, החיים אילצו אותנו לשכוח את הסיפור הפלסטיני – לא מכיוון שרצינו לשכוח, אלא שמדינת ישראל הצליחה לרוקן את הזיכרון הפלסטיני. הערבים והיהודים חיים בכפיפה אחת, לומדים ועובדים באותם מקומות, באותם מוסדות. אנחנו מדברים שפה אחת (עברית), מקבלים אותו חינוך, אוכל, שותפים ליצירת רעיונות אמנותיים, חברתיים וכו'. יחסי חברות שפעם היו נפרדים – מתערבבים היום, ולפעמים החברות הופכת לבית ומשפחה; סגנונות בנית הבתים שפעם היה מאפיין ברור – הפך היום לדומה, אותו קו. והשפה שפת האם הערבית. אנחנו הערבים לא מצליחים להגיד משפט שלם בערבית בלי להכניס לפחות מילה אחת בעברית.

למרות ששמעתי הרבה סיפורים על פלסטין ופעם הבנתי שהשורשים שלי בפלסטין. לקח לי הרבה זמן להבין איפה זה מציב אותי. התחלתי לחפש כל דבר שקשור לפלסטין; לנסות להבין איפה המקום הזה אצלי ואיך אני מייצגת אותו. אני מסתובבת בעיר (טייבה) ולא מצליחה לראות פרטים וסמלים ששייכים לפלסטין, כל מה שאני רואה זה בעצם בניה ישנה הדומה לבניה ישנה בכל מקום אחר בישראל – שום דבר ספציפי, שום מאפיין. מה שאני רואה זה שלטים: "מאפיה צרפתית", "קליית עיאד", "ממתקי אלרוזנה"; ווכיתובים על מבצעים, שלטים עם הסברים – הכל כתוב בעברית.

וכל יום אני עוצרת לדקה באותו מקום ושואלת את עצמי – למה זה כתוב בעברית ולא בערבית. למה אתם לא שומרים את השפה שלכם? הרי סיפרתם לי שאני פלסטינית. למה אתם מבקשים ממני לחיות את פלסטין אבל עוזבים אותי באמצע היער לבד?

אני חושבת שישראל הצליחה למחוק את פלסטין. אין יותר מקום לפלסטין. וזה מכאיב שהדור החדש בחברה הערבית לא יבין את פלסטין, אפילו לא יצליח לדעת מה הייתה בדיוק פלסטין. וזה כולל אותי – לא גדלתי ולא חונכתי במסגרת פלסטינית, ולכן איבדתי את הדרך.

איך אני מגדירה את הזהות שלי? דרך השתיקה.

העבודה שלי מתעסקת בשתיקה, פחד ובלבול הזהות. השקט שמשתק אותי זה בעצם פחד מביטוי ואמירת האמת. למרות שאני בטוחה שהרגש שלי הוא בדיוק כמו הרגש של רבים מחברי – למרבה הצער, שתיקה עדיפה על אמירת האמת.

במהלך העבודה התמקדתי על מרחב הבית והמשפחה. בית ומשפחה הם מקומות שיש בהם הרבה ביטחון מצד אחד, אבל גם הרבה פחד והתלבטויות. הבית שלי הוא כמו מדינת ישראל, כשאני עוזבת אותה אני רוצה למהר לחזור אליה, כי יש לי כאן ביטחון, אבל מצד שני בגלל המאבק על זהות זה גם המקום הכי מפחיד ומאיים, מקום שאני רוצה לעזוב.