דקל סרי

אבהרם

הפרויקט שלי עוסק במרחב האישי: בבית, בהורי ובזיכרונות וחוויות הילדות שלי.

כילד, התביישתי במגבלות של ההורים שלי. מגבלות שמנעו מהם את האפשרות להעניק דברים טריוויאליים לילד קטן, כמו עזרה בשיעורי בית והשתתפות באסיפות הורים. רציתי להיות כמו כולם.

ככל שהתבגרתי למדתי לקבל אותם כפי שהם, להבין ולחמול.

הפרויקט שלי מסכם מהלך שנמשך יותר משנתיים, במסגרתו פעלתי ויצרתי במרחב בית הורי, שהוא גם הבית שבו גדלתי. הפעלתי את הורי ויצרתי, בהשתתפותם, חוויות חדשות שמאירות באור חדש, ישיר – אותם, אותי ואת הקשר שבינינו.

הפרויקט נע בין קטבים שמדגימים את קשת הרגשות המרכיבות את מערכת היחסים ביני לבין הורי. דרך שחזור של ריטואלים (התספורת, הביקור במקווה), משחקי תפקידים וצילום ישיר, אני מביט ומשתתף בחייהם כפי שלא יכולתי לעשות כילד.

היפוך התפקידים הזמני שנוצר מאפשר להתבונן במגבלותיהם של הורי כמו אדם המביט על ילדיו שלו.

העבודה המרכזית בפרויקט נקראת 'זאעפה', היא טקס בר מצווה מאוחר שערכתי לאבי, שלא זכה לעלות לתורה כמנהג דתו ועדתו, בגלל מוגבלתו בקריאה וכתיבה. מוגבלות שאיננה רק של שפה זרה.

המילה היחידה שלמד לכתוב בעברית היא 'אבהרם' – שיבוש של שמו 'אברהם'. את תהליך הכתיבה תיעדתי בעבודת וידאו נפרדת.

 

דקל סרי, צילום_2020 copy

שינוי גודל גופנים
ניגודיות