לימודי אמנות במנשר – בית ספר לאומנות

"תקשורת ואינטרנט" של ניר בן ישי

טקסט מקורס "תקשורת ואינטרנט" עם יעל גבירץ, על יום הזיכרון. של ניר בן ישי שנה א' כתיבה.

פורט בגיטרה לא יוצא לי שום צליל / ניר בן ישי
אני חוזר מהלימודים, "חג שמח" , אמרתי לה. לילדה המקניטה, "מעוררת המחשבה". זאתי שהמדינה עשתה לה כך וכך. היא נכבתה ממנה. אני לא זוכר את הסיפור. אני רק זוכר את הסיטואציה בלשכת הגיוס, מתוך הטקסט שהיא הקריאה. היא צרחה שם. לאחר שהאחראית אמרה לה: "אה, את מאלה שלא רוצים להתגייס, מהמשתמטים". היא צרחה והוציאו אותה משם בכוח, בעודה צורחת. נכון, אמרתי חג שמח כדי להתריס. אבל יש לי נקודת זכות, היא הצהירה שהיא: "שונאת את עם ישראל". אמרתי את זה כשהיא היתה במפתן הדלת, והיא סובבה את צווארה כמו את מחשבתי: "חג? זה חג?". עמדה, חיכתה בציפייה לתגובה. אני קברתי את ספריי בתיק. והיא נעלמה לה. אני נוסע באוטובוס הביתה. פוגש פרצופים תשושים, עמוסי זיעה שתמיד מתקבצים בחלק האמצעי של האוטובוס. מבועתים מהרגע הזה שהצטרכו להתקדם ולהצטופף לסופו. לאף אחד אין כוח לגעת בשני. הגענו לתחנת התחנה המרכזית. חייל עולה ועוד כמה אנשים. למרות החום הנובע מחוסר היכולת של הנוסעים להתרומם ולפתוח את אחד החלונות, אני מתקדם: "סליחה? אפשר לעבור?". נשים בגילאי אמי בקושי רב מזיזים את תיקם הנפוח. הנה אני, בסוף האוטובוס. מזדרון ריק מאדם. אני מתיישב לי על המדרגה שתמיד פנויה. ממוקמת למרגלות הספסל האחורי. רב תודות לך מהנדס יקר. רב תודות לכם נוסעים יקרים, שתמיד משאירים חלל אחד צפוף, אחד ריק ומדרגה אחת פנויה. הגענו לחולון, עיר הולדתי. העיר שממנה אני לא יכול לברוח. לקראת שבע בערב. ברחבת העירייה מקובצים אנשי הפקה. כסאות פלאסטיק מסודרים שורות שורות, טורים טורים. ארבעה שירותים ניידים בצד הרחבה. זריי פרחים מונחים על גבי אנדרטה גדולה ומעגלית. הלהקה מקיימת חזרות. גדרות ומחסומים: "רפי ארועים" ,כמדומני היה הלוגו. אנחנו חולפים על פני העירייה. אני יורד בתחנת הביטוח לאומי. נכנס ל-"שלווה" מכולת ילדותי. קונה חטיפים ושוואפס תפוח. עולה מיוזע בעליה שמובילה לביתי. בית שאמי שוכרת. דירה. סביבות שבע וחצי כבר. אני פותח טלויזיה, מזפזפ לטקס זיכרון שמתחיל. מוזג שוואפס תפוח עם קרח. נשמט על הספה. בולס את החטיפים. עיניי נעצמות. עוברות כמה דקות. אני מתעורר, ניזכר במורה לתקשורת: "תרגישו, תתבוננו פנימה". שמעון פרס נואם. קדימה. אני צריך להרגיש. אני חייב להרגיש.

 

שינוי גודל גופנים
ניגודיות