חדשות מחלקת כתיבה נובמבר 2019

"דניאל" של לורן מילק, בוגרת מחלקת הכתיבה, סינגל שני מתוך הפרוייקט שלה עם קורין אלאל, יצא היום, 24/11, בלינקטון.

את הקליפ ביימה, צילמה וערכה נירית אהרוני. שחקנית: יסמין נחמן

ניצן מינץ בוגרת המחלקה מוזכרת בכתבה מפרגנת בתכנית גאולה ולונדון בכאן 11

סיון שיקנאג'י בוגרת מחלקת כתיבה, בכתב העת היוקרתי "אלכסון" עם קובץ סיפורים מספרה החדש והמעולה, 88.

מטבע

אני אוהבת להסתכל על דברים משני הצדדים שלהם. למשל, הצד הירדני. לראות את ירדן מאילת כל החיים עושה חשק לראות את אילת מירדן. למשל, חיידקים. אנחנו יודעים מה אנחנו רואים כשמסתכלים עליהם במיקרוסקופ, אבל מה הם רואים כשהם מסתכלים עלינו? הגוף שלי הוא כדור ארץ של חיידקים ואימא שלי מתה מחיידק. וגם: כל החיים להסתכל מהגוף החוצה, מה אם העיניים שלי היו הפוכות פנימה? הייתי רואה את הדם, התאים, העורקים, שרירים נמתחים. הייתי מטפלת בגוף שלי טוב יותר. בעצם זה בדיוק כמו שהספר הזה כותב אותי עכשיו.

 אנרגיה קינטית

4,863 קילומטר מכאן יש בחור, רוּפֵּרְט, נהג רכבת בלונדון. את רוב היום הוא מבלה במהירות 150 קמ"ש. פעם קרא בעיתון שהאוויר בתחתית דחוס פי 20. באותה שנה התחתן עם בחורה בשם לֵנוֹרה. לפני שהתקבל לעבודה מילא טופס עם שאלות כמו "האם יש לך לפעמים מחשבות אובדניות?" ובאמת, כל כמה שבועות, מישהי קופצת לו לפסים. תמיד מישהי. "ליידיז קילר" קוראים לו החברים. אחרי שהרכבת עוצרת יש כמה שניות שהמוח עוד מרגיש בנסיעה ולפעמים רופרט מפחד לבדוק אם זה מתאבד או מתאבדת, או אם לנורה עדיין אוהבת אותו.

 דרך בגין

מתחת לבניין יוקרה רבו שתי נרקומניות. אחת עם שן צעקה "בואי, בואי" והאחרת, שאולי היא בן, מלמלה מילים שהן לא שפה, הן כעס. אחר כך התחלפו וזו שצעקה "בואי" התחילה למלמל "לכי יא זונה" והנרקומן השתתקה. היה ברור שיש שם אהבה וששתיהן זונות. לידן עמד בחור נורמטיבי ובכה למישהי שהיא לוקחת לו את הדבר היחיד שיש לו בחיים האלה — היצירתיות שלו. כשנרגע הוא הסביר לה שהוא לא מוכן להיות "סתם עוד אחד" ומישהו צפר פעמיים. כשבגין עזב את ראשות הממשלה גם הוא אמר "איני יכול עוד."

 

כנראה באנגליה, ליתר דיוק בלונדון, יש איזה אדם, ליתר דיוק קוראים לו סטיבן, שנכנס ללופ לא מטפורי בכלל. הוא פתח את הדלת של הבית כדי לצאת ומה שקרה זה שהוא בעצם נכנס חזרה. לא הגיוני? הבית שלו הוא לולאה. סטיבן לא ידע את זה כשעבר לגור שם. שכר הדירה היה נמוך וסטיבן היה סטודנט (כושל) וזה התאים. ועכשיו בכל פעם שהוא יוצא הוא בעצם חוזר הביתה. זו יכולה להיות חוויה מלחיצה מאוד למי שגם ככה נלחץ מחוויות, אבל סטיבן? הוא אחד כזה שרק תתנו לו לרבוץ בבית.

 מערכת החינוך

פעם בכיתה ג בבית ספר שיטה היא ענתה תשובה חכמה. המורה חמדה הייתה גאה כל כך שהעמידה אותה מול כולם ואמרה שיום אחד היא תהיה סופרת. כמעט לכל זרע יש קליפה. התכונות שלה קובעות את יכולת ההשתמרות של הזרע. הזרע שחמדה שתלה היה חזק במיוחד. כל כמה שנים, הוציא שורשונים והיא כתבה ותלשה אותם. פעם הייתה מלצרית, פעם ניקתה חדרי מדרגות, ופעם מכרה צעצועים סינים. רוב הזרעים מאבדים את כושר הנביטה שלהם ככל שחולף הזמן. עם זאת יש כאלה שנכנסים לתרדמה ונובטים רק כעבור שנים רבות.

 קרח דק

אנשים אוהבים קרח יותר משהם אוהבים אדים וזה מוזר כי שניהם היו פעם מים. אולי כי קרח הוא מוצק ואדים אי אפשר להחזיק? את חולמת שתגורי בבית עם חצר ירוקה ונחל קרוב. גם חלומות אי אפשר להחזיק. רק כסף הוא מוצק. ממה תתפרנסו? בחורף ירדו שם שלגים, בקיץ הם ימסו. מה לך ולזה? הרי גדלת במדבר. מתישהו אולי כל הקסם הזה שנקרא מים יהיה לך מובן מאליו כמו חול. ואז מה? את יודעת שחלומות כמו כסף, כמו קרח דק, עלולים להתאדות, ולא יישאר לך דבר ביד.

אי־הבנה

הכול התחיל בשעת צהריים עייפה. מישהו פנה למישהו ואמר: "אדוני השוטר." אדוני השוטר הסתובב במבט שואל והמישהו מיד התחיל לשטוח את קורות ההתרחשות: בהתחלה הוא חשב שלא מדובר בפשע. נכון, האיש היה נראה מוזר, אבל, היי, אדוני השוטר, יש המון אנשים מוזרים במדינה הזאת. אדוני השוטר ניסה להשחיל איזו מילה, אבל המישהו היה נחוש להמשיך לספר: האיש המוזר טיפס על הגדר, אז הוא צעק לו: "גנב! עצור או שאני קורא לשוטר!" אבל האיש לא היה גנב והוא לא עצר, וזה בסדר, כי גם אדוני לא היה שוטר.

 מה המקור?

כשהיא רוצה לקבל החלטה היא מסתכלת על הכלב שלה. הוא לא מדבר, אבל מיילל מתוך שינה וזה גורם לה להפסיק לחשוב. כהן זן אמר לה פעם שכדי למצוא אמת עליה לחזור למקור. אז היא התקשרה לאימא שלה אחרי עשר שנות ניתוק ביניהן. לא לזה הוא התכוון. היא הייתה תלמידה גרועה. אימא שלה לא ענתה ויום אחד הכלב מת. תוחלת חיים ממוצעת של כלב היא שתים־עשרה שנים ושמונה חודשים. הוא היה בן שבע־עשרה כשמצאה אותו גוף. היא בכתה עליו כמו תינוקת שעכשיו נולדה. זה היה מספיק קרוב.

 עודפות

פעם מצאה תמונה של עצמה ברחוב. כלומר לא של עצמה, אבל ממש דומה. בדרך כלל היא לא מרימה מהרצפה, אבל משהו גרם לה להתקרב. לרגע חשבה: "איזו אישה יפה," אבל אז ראתה את העיניים והתאכזבה. כמו שלה. אלמלא נקודת החן במצח הייתה מתבלבלת לחשוב שזו היא עצמה. "איזה בזבוז," הרי אין צורך בשתיים ממנה. כמו שתי נקודות בסיום משפט.. ברור שאחת מהן היא שגיאה. ומיד צוות תפאורה של תיאטרון דמיוני הקים קו זינוק וקהל, ויריית הזנקה. היא וההיא התחילו לרוץ במוחה אפילו שהיה לכולם ברור מי המפסידה.

אין יציאה

הרמון זה אגף בתוך ארמון. וזה לא אותו הדבר. זה לא שהוא לא מפואר כמו ארמון. הוא פשוט מקושט אחרת. יש נשים כמו זהב ונערות כמו יהלומים, אין יציאה ובכניסה יש שומרים — סריסים. סריסים זה לא אותו דבר כמו מסורסים. כי לא רק שלקחו להם, גם נתנו להם: תפקיד. סריסים הם הגברים היחידים שרשאים לדבר עם הקישוטים של ההרמון. ואמנם כל הסיפורים נכתבו על מלכים, אבל הסיפור הזה הוא על סריס שהתאהב בקישוט מלכותי והוצא להורג בגלל זה. כי אהבה זה אהבה וכבר ציינתי שאין יציאה.

דיבור 2019ספר הבוגרים של שנת 2019 בבית הדפוס

 

 

שינוי גודל גופנים
ניגודיות