חדשות מחלקת כתיבה שנת הלימודים תשפ"ד

מוזמנים לבקר בפייסבוק המחלקתי שמתעדכן באירועים, תחרויות וגם טקסטים של המחלקה

נטע דריטר, מחלקת הכתיבה משנת 2023 היא עכשיו מנהלת הסושייל בעיריית תל-אביב וגם מביימת, מפיקה וכותבת את התסריטים למדיה של העירייה.

 היא למדה את הנושא בקורס סדרות הרשת שלנו וכן גם בכל קורסי התסריט במחלקה.

 תיהנו!

 בימוי הפקה ותסריט נטע דריטר  Neta Dritter

https://www.facebook.com/tel.aviv.yafo/videos/770635695036323

• הסיפור הקצר "מקלט", של רמי בקל משנה ב' במחלקת הכתיבה, בהנחייתה של ג'וליה פרמנטו, עלה השבוע לאתר "מעבורת" היוקרתי. לקריאה לחצו כאן

עלית קרפ מעיתון הארץ שמובילה פורום קוראי סיפורים כ-3 שנים תעלה מפגש ל ב-14.4 בצהרים מול הקוראים. היא תקרא את הסיפור והם ידברו עליו וישאלו שאלות

 סיפור זה מצטרף לשלושה סיפורים נוספים של הסטודנטים במחלקה שפורסמו בזמן האחרון, שניים במעבורת ואחד על שער "תרבות וספרות "הארץ.

• מצרפת לינק לסיפורו של מורן פונטה, *רווק דיכאוני חובב קריאה* שנה ב' במחלקתנו,  בהנחייתה של ג'וליה פרמנטו, באתר מעבורת   

מצורף לינק לסיפורה של סופיה הרננדז,  "החוטאת" סטודנטית שנה ג' במחלקתנו, באתר מעבורת, בהנחייתה של עינת יקיר, ב"פרויקט הסיפור הקצר",: "החוטאת" מאת סופיה הרננדס סטודנטית במחלקתנו: כאן

• ספרה השני של מיכל זוהר בוגרת מחלקתנו, יוצא השבוע לאור. לקריאה על הספר באתר אשדודי לחצו כאן  

 

מגזין הסטודנטים של מנשר עלה למרשתת Giloolmagazine.com מוזמנים להיכנס ולקרוא גם בלינק כאן

• נעמי רוזין בוגרת מחלקתנו תשתתף ב7/4, יום ראשון, בלבונטין 7, בהצגה ״ילדי קנדי״ ושם תשחק את קרלה.

קרלה, רקדנית גוגו שרוצה להיות מרילין מונרו הבאה, פוגשת את הפנים האמיתיות של עולם הזוהר ותעשיית הבידור, ולא מוכנה להיכנע לתכתיבים מלמעלה. היא הגיעה לניו יורק עם חלומות נוצצים שנופצו אחד אחרי השני, וכל ניפוץ השאיר אחריו גם חכמת חיים וגם צלקת שלא חולפת.

חוץ מהמשחק, נעמי גם ערכה ותרגמה מחדש את המחזה של רוברט פאטריק.

 

• ורד לסוויסה, סיפור של עמית אמסלם, סטודנט בשנה ב' במחלקת הכתיבה. פורסם במוסף תרבות וספרות בהארץ 18/3/24

תהיתי לעצמי אם אני אי־פעם בחיים אוכל שוב את הקובה של אמא שלי או שהחתולים פה ילעסו אותי. חם לי והספסל האחורי עוד רטוב מהגשם. שטרית, סויסה ומקס ישבו מולי. סויסה כהרגלו לא קשר חזק את הקסדה, והיא, כמו ילדה מבולבלת, ניסתה לברוח לו מהראש. מה אני עושה עם האידיוט הזה בתוך אכזרית? ולמה אני בתוך אכזרית ולא יושבת עלי עכשיו אשה עדינה ורחמנית. או אולי מריח שורה של קוק טעים ומוצץ משהו שהוא לא שלוקר של חייל עזוב או שותה לי משקה היביסקוס קר עם אמפנדה בצד. ושוב נופלת לו הקסדה. הפעם כבר צחקתי. שטרית שאל עם היד מה קרה בתנועה ירושלמית טיפוסית. כי באכזרית כמעט ולא מדברים. יש רעשים של המנוע והזחלים בלבד, בני אדם בחוץ. עם הידיים, תיארתי לו שמזל שאמא שלי לא רואה איפה אני ועם איזה אידיוט אני נכנס לעזה. אולי היא היתה צריכה לוותר לי בריב האחרון שלנו. ואיך אני נותן לה לעמוד לשטוף כלים אחרי כל האוכל שהיא מכינה. גם מבשלת גם מנקה. ואולי הייתי צריך לסיים את הקובה האחרון בקערה בחודש שעבר. אם אני אמות פה יהיה לי קשה לחיות עם הידיעה שהוא בפח, בטח רוקד לו בבטן של איזו חתולה נחמדה שחיפשה דג ומצאה קובה. סיפור דומה לבת הזוג שלי טוהר. ושוב הקסדה של האידיוט. הפעם קמתי לקשור לו אותה עם מרפק קל לראש. לא הספקתי ליהנות וכבר נזכרתי למה אני אוהב את הילד הזה.

"סויסה תגיד, אתה אוהב, איך קוראים לגברת?" צעקתי כדי שישמע אותי.

סויסה סימן לי עם שני ידיים צורה של שני בלונים גדולים.

"ציצי קוראים לה?" שאלתי ופעם ראשונה שצחוק ביקר באכזרית.

"אגם מפגר, קוראים לה אגם".

"'פעם איזה מכשפה אמרה לי שהאהבה עוברת אוטומטית למישהו אחר, ככה, פאף. מקווה שיבחרו לך מישהו טוב שיענג אותה, אה?' כולם צחקו, מלבד סויסה. הוא זרק עלי את קופסת השימורים שהיתה לידו. פגיעה ישירה בחזה"

אם ככה הוא תיאר אותה, מעניין על מה הם מדברים כשהדלת סגורה. איך היא רוכבת עליו, איך הוא חודר אותה כשהאור דלוק. מעניין אם אני מענג את טוהר כראוי. או שבשם המלחמה והמדים היא יורדת עכשיו לאיזה ג'ובניק מהקרייה, כזה שמאונן כל היום על פורנו זול.

"בכל מקרה, אתה אוהב אותה, נכון?" שאלתי כשהאכזרית דיממה את המנוע. "בטח, מה אני בלעדיה, וואלה שתדע, צחוק בצד, היא אשתי לעתיד האשה הזאת, כפרות עליה". היה לו מבט של גבר מאוהב. ידעתי לזהות, כי לי אף־פעם לא היה אותו.

"חשבת פעם לאן האהבה שלך תלך אם נמות פה?"

"בן זונה למה שנמות?"

"לא יודע, בכל זאת, אנחנו במלחמה, אתה יודע. אנשים מתים סויסה". הוא הביט בי ומיד הוריד את העיניים לרצפה.

"תמות אתה, אחי. אני חוזר מפה בריא ושלם אתה שומע אותי?" הוא לקח הפסקה והמשיך, "לא משאיר את אגם ואת המשפחה שלי שם. לא, לא, לא, אור, אתה טועה".

נשענתי חזרה אל הספסל, "ואו, עמוק שלך סויס. קח רגע נשימה, עכשיו באמת, ברגוע, בעדינות, זרום אתי, הכל טוב".

"את הקומה הראשונה הפכנו למלכודת גנבים. שברנו את כל החלונות וכיסינו אותם עם מפות שולחן שמצאנו. סויסה טען שהוא בן לאבא אמן, 'חיים הצייר', היה מתגאה בכל־פעם שהתאפשר לו. ואם חיים היה פה הוא היה אומר להוסיף קצת צבע, לכן שברנו את כל הצלחות הצבעוניות שהיו בבית. רק שהיד־מן יצליח להיכנס בלי שנשמע אותו"

סויסה חזר גם הוא להישען על הספסל, "אם נמות, האהבה שלי אליה? לא יודע, היא כנראה, תמות גם לא?" מיד אבא שלי הופיע. בימים האלה הוא לידי בעיקר בלילה. בעיקר המחשבה שאם אני אמות הוא היחיד שיסבול פה. ואיך אני יכול אחרי הכל להיות זה שמכאיב לו בזה שאני מת.

"פעם איזה מכשפה אמרה לי שהאהבה עוברת אוטומטית למישהו אחר, ככה, פאף. מקווה שיבחרו לך מישהו טוב שיענג אותה, אה?" כולם צחקו, מלבד סויסה. הוא זרק עלי את קופסת השימורים שהיתה לידו. פגיעה ישירה בחזה. לא הרגשתי כלום רק מכה קטנה בלב.

החושך עלה והשמש נעלמה מאחורי ההריסות. צבעי העננים היו בגווני ורוד נמרח, אפשר היה להביט בהם ובשקט שהביאו אתם באותם רגעים. לרגע לא היו רעשים של פגזים, אמהות, יריות, או כל דבר שמסמל מלחמה, פשוט שקיעה יפה שמזכירה שלום. כשהחושך השתלט על הרחוב נכנסו למצב "עורב בחושך", גם חמור הוא מחבל. הערב אנחנו ישנים בבית משפחת אל כביר שבשכונת חאן יונס. אל הבית נכנסנו דרך הקיר. העיצוב היה בדיוק כמו שסבתא שולה סיפרה לי על הבתים במרוקו. עיטורי פרחים כחול־כתום לאורך כל משקוף הקיר ורצפות שַׁיִשׁ בהירות ומבריקות. והריח, ריח חם וסמיך של סבתא ערבייה שאוהבת את המטבח שלה. אחרי שהתחלנו להרגיש בבית הגעתי לסלון והתיישבתי על הכורסה הבודדת בצבע ירוק־כהה. כשבאתי לפתוח את משענת הרגליים מצאתי אלבום תמונות שהיה בתוך התא הצדדי שלה. הפרצופים שלהם הזכירו לי את בני הדודים שלי מצד אבא, מחשבה שעוררה בי בחילה, לכן סגרתי את האלבום וזרקתי לפח.

התחלנו לחלק את סידורי השינה להערב. אני התמקמתי בחדר ההורים עם שירותים ומקלחת פרטית מלאים באפר. רוב המחלקה היו בחדר המשחקים ובעוד אחד מהחדרים הסמוכים. כולנו בקומה השנייה. את הקומה הראשונה הפכנו למלכודת גנבים. שברנו את כל החלונות וכיסינו אותם עם מפות שולחן שמצאנו. את הזכוכיות של החלונות שברנו לחלקים קטנטנים ופיזרנו על הרצפה, שאם בטעות יגיעו אורחים נשמע אותם. סויסה טען שהוא בן לאבא אמן, "חיים הצייר", היה מתגאה בכל־פעם שהתאפשר לו. ואם חיים היה פה הוא היה אומר להוסיף קצת צבע, לכן שברנו את כל הצלחות הצבעוניות שהיו בבית. אני התנגדתי לזה, הצלחות היו יפות מידי. אבל בזכותן כיסינו כל סנטימטר ברצפה ועלינו לקומה למעלה רגועים יותר. רק שהיד־מן יצליח להיכנס בלי שנשמע אותו.

בקומה למעלה התכוננו לעוד ערב ערבי־ישראלי. הורדנו קסדות. סויסה סוף־סוף הרגיש חופשי. הוא הוריד את הקסדה וישר בעט בה כאילו היתה כדור. כמובן שהוא שילם על כך ב"איי" ארוך מאוד. אידיוט. הילדים התעייפו והעיניים התחילו להיסגר. החוק אומר שהילד הראשון שנרדם מתחילים להציב שומר בגרם המדרגות. ילד אחד. כדור בקנה. השאר חולמים על חיים רגילים.

שתיים בלילה מקס מעיר אותי. אם בשתיים קבענו שמחליפים בשתיים־אפס־אפס מחליפים. בעזה כל שנייה היא זמן לא־מוגדר. עד שאתה מבין ששרדת את השנייה ההיא היא הופכת לעבר וההווה דופק בך אגרופים לראש בזמן שהעתיד קבור אי־שם מתחת להריסות, לחברים, חיים. קמתי ודחפתי תמר שלם לפני השמירה. על החפיסה היה כתוב: "חושבים עליכם בכל רגע, תחזרו בשלום. בני עקיבא". הם בטח ישנים עכשיו. חולמים על מה הם ילבשו מחר ואיזה צבע יהיו הגרביים. ולרגע האנשים שהכי אהבתי בעולם היו ילדים מבני עקיבא. נשכבתי לכיוון הגרם מדרגות בשקט. הבטתי בכל החברים שישנים מאחורי. אני, אור בן פאני, אחראי על החיים שלהם. אבל אני בפוקוס. בדקתי כוונות. חייכתי למקס ונשכבתי לשמור. ונרדמתי.

פקיחת עיניים איטית מלווה בניתוק מוחי מוחלט. הראש התחיל להיאבק עם הפחד, איפה אני? אה, אני פה לעזאזל, אני בעזה, עזה, משפחת אל כביר שמארחים אותנו כל־כך יפה, פאק אני השומר. אני שומע קרנץ' של זכוכיות מלמטה. להעיר אותם? לתת להם לישון למסכנים? אדם אחד לפי כמות הרעש. הוא מתקרב אל הגרם לאט־לאט. היד התחילה להחליק לי מרוב זיעה. זהו. אני מחסל אותו. בן זונה, ערבי מניאק, אמא שלך זונה, אתה מחבל והילד שלך מחבל, אוכל בתחת, אתה השטן! סרטן, מחבל מתאבד, אני הורג אותך. אני יורה לך בראש, ברגל, בזין, אני יורה לך. ישר לביצים. שלא תביא ילדים יימח שמך. הנה הוא מתקרב ומתחיל לעלות מדרגה־מדרגה. חשבתי שצרחתי לו שיעצור. העין השמאלית התחילה לשרוף מזיעה. בעדינות התחלתי ללטף את הנצרה ופתחתי אותה, ומשם גלשתי אל שמורת ההדק ונכנסתי. הכל היה רטוב, נכנסתי באלגנטיות מופתית יחד עם האצבע. כמעט כמו שאני מכניס אותה לפות של טוהר.

"צה"ל, צה"ל". אגינצ'ו לחש לי מלמטה. מזל שזיהיתי את הקול של הקצין השחור היחיד בגדוד.

"תגיד אינעל אחותך", לחשתי והשענתי את הראש על הנשק.

"ואמא שלך, שכמעט איבדה את הבן שלה עכשיו, למה לא אמרת לי לפני בקשר שאתה בא?" כעסתי עם שיניים סגורות. הוא לא ענה לי. הוא ניגש אל הקשר שלי והדליק אותו. ברגע הזה יכולתי לשמוע את הכעס מפסיד לבושה.

"'נעים מאוד דרך־אגב, אני אור. ואת? אחותו?' אסור לשכב אתה. לא עכשיו. לא. זאת ההלוויה של סויסה. וטוהר. 'לא, אני אגם'. היא הניחה יד על הלב. 'נעים להכיר. הוא סיפר לי עליך די הרבה'. סויסה השובב. לא ייתכן שהאידיוט שכב עם האשה הזאת. לא ייתכן שסויסה הכניס את הבולבול הממוצע שלו בגוף המוגזם הזה"

בסוף השמירה, בדרך לחדר שישנו בו על הרצפה, ראיתי חדר בסוף המסדרון עם דלת בצבע חום־כהה, היא היתה שונה משאר הדלתות האפורות. לפני שהספקתי לחשוב מה יכול להיות שם הייתי כבר בפנים. מוקדם יותר, אל אותו חדר, שיגר המפקד בוקובזה טיל כי היה צל שזז. כשנכנסתי לחדר הוא היה מלא בשאריות של בטון מרוסק ואפר, חוץ מהמיטה שהתלכלכה קלות. הורדתי את הווסט ואת הקסדה והתחלתי לנקות את החדר בשקט.

"מי זה שם?" סויסה מילמל חצי ישן מבעד לדלת.

"זה אני, אור, תחזור לישון".

המשכתי בניקיונות עד שהחדר היה תקין לשינה. העברתי את כל ההריסות לצד אחד ואת הצד של המיטה השארתי נקי ומסודר. בזמן שעליתי חזרה על הווסט שמעתי את רשרוש של עטיפת הטעמי שהיה לי. הוצאתי אותו והנחתי מתחת לכרית. שמתי קסדה ונשכבתי לישון צמוד לסויסה.

למחרת, כשבאנו להניח את הציוד בניסיון לנוח אחרי עוד יום מתיש, הגיעה קריאה בקשר שאנחנו צריכים להיות מוכנים. יש מודיעין על בית במרחק 250 מטר מאתנו. המחבלים כמעט־בטוח לא שם אבל יש מידע שיכול לעזור לנו להמשך. עלינו על ציוד ויצאנו. הדרך היתה שקטה. האורח היחיד שראינו היה כלב בורדר קולי על רגל אחד בצבעים שחור־לבן. הוא נראה כמתחנן למים אבל תמיד כשהתקרבנו הוא ברח אחורה, אז השארנו לו מים ליד המדרכה. תהיתי אם הוא יודע לזהות מי הטוב ומי הרע. ואם הייתי כלב מי הייתי חושב שהרע ומי הטוב. פתאום הגיעה שריקה צורמת שהפכה לגל חום ששיתק לי את הגוף ואחריו הבום נחת. היריות התחילו להגיע כמו סוכריות בבית הכנסת, לא משנה איך תתכופף תמיד תרגיש שפוגעים בך. התחלנו לרוץ לבית הראשון מימין. אני הייתי מאחורה והמפקד בוקובזה רץ מקדימה. עוד שריקה נשמעה ומיד הגיע בום חזק יותר. חיבקתי את הנשק בזמן שהמשכתי לרוץ. רסיס בגודל של כף־יד חלף בשריקה חורטת ליד הפרצוף שלי. הבטתי אחורה במבט חטוף לראות אם כולם בסדר. כשהסתובבתי ראיתי את הגוף של סויסה ממשיך לרוץ. הגוף שוב נטה למטה והידיים התנופפו לכל עבר. הגוף של סויסה המשיך לרוץ עוד כמה צעדים עד שנפל ליד המדרכה. רצתי אליו לעזור לו לקום אבל לא היה שם ראש. רק צוואר פתוח וחי. הראש היה מונח כמה מטרים לפני הכניסה לבית. כשקראתי לו בשם העיניים לא ידעו איפה להסתכל. בזמן שהחזקתי לו את היד בוקובזה צעק עלי להיכנס חזרה לבית. שיחטפו אותי. אני שמעתי רק את סויסה מבקש ממני להכניס אותו לבית.

הערב ההוא היה שקט מאד. כמעט ולא דיברנו. תהיתי אם הם גם מפחדים שכל אחד מאתנו הוא סויסה הבא או שהם רק כואבים את זה שהוא כבר לא אתנו.

"קח תאכל משהו, חייבים להמשיך בלחימה", מקס הניח לי ביד חטיף בריאות עם כיתוב רוסי.

"קח את החרא הזה, מה זה בכלל?"

"טעים, טעים, יש הרבה חלבון וטעם לא מגעיל".

זה היה מגעיל. אבל אכלתי הכול כי מקס צדק שחייבים. אחרת הפחד מתיישב עם העייפות וככה אנחנו נמות פה. כל צעד הוא עולם שלם. כל חלון הוא עם צלף שלהם, גם אם הוא לא. בזמן שאני לועס בכוח את החטיף של מקס, נפלה לה קסדה של אחד הילדים על הרצפה. הראש של סויסה היה שם. הלכתי לשירותים להקיא בשקט. דמעות יצאו לי מהעיניים וקיא חריף מהאף. נעמדתי מול המראה הקטנה. הייתי צריך להתכופף מעט כדי להביט לי בעיניים. אלה לא היו העיניים שלי. אמא תמיד היתה אומרת לי שהעיניים שלי הן טובות.

"מן הראוי שאתה תהיה הנציג שלנו שם", אמר לי מפקד הגדוד.

"אני לא הולך לשום מקום", עניתי בקול ברור.

"אור, תנשום רגע, הנוכחות שלך שם היא לא רק בשבילך".

נשמתי שתי נשימות עד שחזרתי להסתכל לו בעיניים.

"אני לא מסוגל המפקד".

"אתה מסוגל. עוד חצי שעה יבואו לאסוף אותך הצוות ניוד של החטיבה שלנו. תארוז את הציוד החשוב. אבל רק את מה שחשוב, אתה חוזר לפה מחר בבוקר", הוא אמר, לחץ לי על הכתף והמשיך החוצה מהמגננה שהיינו בה.

ההלוויה של סויסה היתה בארבע בצהריים. היה חם באותו היום. כל ההספדים נשמעו לי כמו מלים עמוסות בדמעות שיוצאות מהפה. הסתכלתי על הרצפה ודיברתי עם סויסה. הדודים שלך, תראה אותם, מנשקים ארון ריק אה? אם הם רק היו יודעים שחוץ משתי ידיים לא נשאר ממך כלום. מהרגע שחצינו את הגדר ידעת שזה הסבב האחרון שלנו כחברים. אני יודע שלא דיברנו על זה, אבל אתה ידעת למרות שצעקת שלא. תמיד אמרת שהעולם לא כזה טוב כמו שהם אומרים, והחוזה שעשינו, למרות שגם עליו לא דיברת אף־פעם, מי שנשאר חי, חי בשביל שניים. כולם פה מדברים על ניצחון. ניצחון צבאי, ניצחון מדיני, הלוואי היית פה לצעוק עליהם. במלחמה אין מנצחים י'בני זונות. המחשבה הזאת עשתה לי כאב בחזה. זה הרגיש כמו שריטה מתחת לעור אז הרמתי יד לגרד, עד שלפתע הופיעה מולי אשה עם שיער חום־בהיר וחולצה שחורה ארוכה. היא נראתה דתייה. העיניים שלה היו אדומות.

"היי, אתה, חבר של רון מהצבא?"

"המדים מפלילים, אה? גם מהצבא. רון חבר קרוב שלי".

"אז אתה כאילו או אור או מקס, ומקס פחות אתה. ואת כל השאר הוא שנא". שנא זה תיאור עדין.

"יפה מאוד. החדות עוברת במשפחה אני רואה. נעים מאוד דרך־אגב, אני אור. ואת? אחותו?" אסור לשכב אתה. לא עכשיו. לא. זאת ההלוויה של סויסה. וטוהר. אסור. טוהר תכעס.

"לא, אני אגם". היא הניחה יד על הלב. "נעים להכיר. הוא סיפר לי עליך די הרבה".

סויסה השובב. לא ייתכן שהאידיוט שכב עם האשה הזאת. לא ייתכן שסויסה הכניס את הבולבול הממוצע שלו בגוף המוגזם הזה. החזקתי את עצמי לא להסתכל לה על השדיים למרות ששמעתי את סויסה אומר לי נו, תסתכל קצת על הבלונים, אני מרשה. מלא גאווה התמלאה לי בגוף כשהיא הוציאה את המלה אגם מהפה. הייתי מנחש שזאת בת־דודה שלו, דודה שלו, חברה מהילדות, המחנכת, בחיים לא אגם.

"את אגם?"

"כן אור, אני אגם". מיד כשגמרה לדבר חייכה בכוח לאדם מבוגר שעבר לידה ומילמל שהוא משתתף בצערה.

"הוא פשוט אף־פעם לא הראה לנו תמונה שלך, רצה כנראה לשמור הכל לעצמו. מה שכן, הוא דיבר עליך בלי סוף, יש שיגידו, אכל לנו את הראס".

החיוך שלה באמת היה יפה כמו שהוא אמר. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז שהוא נהרג.

אחרי הלוויה אבא שלי התעקש לאסוף אותי לבית ושהוא מיד יוצא אלי. שיקרתי שיש לי טרמפ ונסעתי לבית של סויסה באוטובוס. הוא גר שכונה לידי בירושלים. התיישבתי בתחנת האוטובוס מול הבית שלו והדלקתי סיגריה, ועוד אחת. ראיתי איך המשפחה שלו נכנסת אחד אחרי השנייה. ראיתי את אגם מתיישבת מחוץ לדלת ובוכה. את אבא שלו פותח את החלון בקומה למעלה. אולי הוא ייכנס גם, חשבתי לעצמי והתחלתי לצחוק. הרגשתי כמו אותם האנשים שצועקים על הקבר שייצא משם ושזה לא הזמן שלו ושאולי תבוא ואיך הלכת כזה מהר ומי ישמור על נעמי ומי יגיד לי שבת שלום ולא הספקנו כלום אולי די אמא די. די אמא. כשבאתי לעזוב סויסה הופיע בדלת. ראיתי איך הוא נכנס לבית, עם החיוך שלו, איך הוא מתיישב בסלון ולא זז.

 

• גל עזרן – מורה במחלקתנו:

שיעור שני לסמסטר השני, שירת פרסונה. מכללת מנשר לאמנות, הסטודנטים הנפלאים של שנה ב׳ בקורס השירה שאני מלמדת, המסכות כי באמת שלא כל יום פורים. וכיצד נהפוך להיות הדבר המדבר. תשאלו את פרופרוק ואת ליידי לזארוס ואת יונתן. זה לא משחק ילדים, יש במסכות האלה כוח מאגי אמיתי באמת. דברים שאותי משמחים

 

• סיפור קצר של מורן פונטה, סטודנט במחלקת הכתיבה, וצילום לורן מילק בוגרת מחלקתנו קוראת שניים משיריה בערב משותף עם ערן צור

מוזמנים/נות לקרוא:  סיפור קצר של מורן פונטה, סטודנט שנה ב' במחלקת הכתיבה, פורסם באתר היוקרתי "מעבורת"

שנים שהוא לא התפלל. יונה יישר את רגליו החוצה מתוך תנוחת בייגלה והחל להתמתח ולפוקק חוליות ושאר מפרקים שצמאו ל'קנאק'. כבר לא רכן מעל מקלדת לפטופ בזוקת קשקשים. הוא קרא ברשת שקשקשים הם חלק מסממני דיכאון. זה היה הרגע בו נפלה ההחלטה שלא להשתמש עוד ב'הד-אנד-שולדרז'.

על רצפת חדר הילדות שלו שכב שלד מיטה מעץ אורן חשוף ועליו מזרן שהיה מעמיד פני צף. את מעונו הקודם שהשכיר למשך שלוש שנים ושישה דיירים, נאלץ לפנות עם תום החוזה, וכעת חזר לגור בבית שבו נולד. חצי מהארון הכיל צברי דברים של סיבי, אחותו הגדולה, שעזבה לגור צפונה ממנו כשהקימה משפחה. תחת המיטה נחו ארגזים סגורים למחצה מיום חזרתו לפני שמונה חודשים

להמשך קריאה לחצו כאן

• עם תמר שילה השקה ובמה פתוחה

  "יש פה "אנשים שהתחתנו מוקדם מדי"? השקה ירושלמית לספרה של בוגרת מחלקתנו תמר שילה, בהוצאת ידיעות אחרונות. אירוע של מילים עם במה פתוחה וכולם מוזמנים ומוזמנות! אז מי שאוהב לכתוב שינסח קטע (הנושא הוא כאמור אנשים שהתחתנו מוקדם מדי) וישלח אותו ל [email protected]  ומי שלא אוהב לכתוב שפשוט יבוא לשמוע ולפגוש. כולכם ממש ממש מוזמנים!

  תודה לבית אצ"ג על האירוח! בית אורי צבי

  

• ברכות למיטל פישל בוגרת מחלקתנו על הוצאת ספרה השני, מה שקרה אחר כך, בהוצאת לוקוס היוקרתית. לרכישת הספר לחצו כאן

• עם אורן ברזילי בוגר מחלקתנו בתכניתו של גורי אלפי לצפייה לחצו כאן

• מוזמנים.נות להשקת ספרה של בוגרת מחלקתנו תמר שילה

• כבוד למנשר עם לורן מילק האחת והיחידה, בוגרת בהצטיינות של מחלקת הכתיבה וזוכת פרס השירה 2023 בפסטיבל מטולה. על ספרה הרביעי,  ב"הארץ":"תפילה בהנץ" לורן מילק פורצת את גבולות השירה:גם בספרה הרביעי לורן מילק ממשיכה לכתוב שירים פרועים ומסחררים, עולים על גדותיהם, שלא דומים לשום דבר אחרשני פוקר

תקציר הכתבה ב-72 מילים

לפני עשור בערך הזדמן לי לראות את לורן מילק מבצעת את השיר "אלנבי 40" — והמחזה לא נשכח. עד אז לא שמעתי אף אחת שמדברת ככה. בקול רועד, נמוך, סחטני, פאם־פטאלי, רציני, מצועצע, אמיתי ומעושה, התגלמה דמות מסוג חדש לגמרי. "הכחילו לי את המוח / מכרו אותו למדענים. / מעכו לי את הכבד / עשו ממנו ריבת זבובים", אמרה בגוף ראשון. "שיחקתי בעשרה סרטים ישראליים ולא הלכתי אפילו לראות אותם", סחטה את המלים. ובין לבין חזרה על המשפט בדגש מוכפל על עיצורי ה־ת': "לא סבלתי ת'עבודה הזאת". ביטוי טוטאלי ויום־יומי שחיות הדיבור שלו היפנטה.

 השיר — יחד עם הביצוע שלו — פרץ את גבולות השיר הלירי. לא רק כי הביא לתוך השירה חומרי חיים אחרים לגמרי, אלא בעיקר כי הצליח להקים תיאטרון פנימי עם חוקים משלו, ששמט את כל המחיצות המובְנות מראש בין דוברת־ביוגרפית לדמות, בין משחק לאמת, בין הומור לתהום. בספרה הרביעי של מילק, "תפילה בהנץ", שיצא באחרונה, אפשר לבשר: עדיין אין אף אחד שמדבר ככה. עדיין בבסיס השירים כולם — טובים יותר או פחות — עומד הקול הראוותני והמקורי הזה. קול שאין כמעט מה לכתוב עליו מפני שהוא פשוט ישנו, מתפרץ מן השירים.

 כמו רבים משיריה של מילק, גם בספר החדש כל השירים הם שיר אחד: שיר כמֵהַּ, מתפוקק מתשוקה, מייחל לבואו של הגבר האהוב שדמותו מתחלפת. מילק היא נקודת קצה בתוך זרם לשוני אקספרסיבי־חושני יוצא דופן בשירה בעברית. במובן זה, היא קרובה אולי בחלקים מסוימים לאמירה הס או ליונה וולך המוקדמת — אך אפילו שתי אלה לא הגיעו בשירתן לגודשים כאלה של דימויים וצבע. בשירים של מילק העודפות הזאת לא רק פורצת כל כללי היגיון או ריאליזם, אלא לעתים קרובות מסרבת מראש להילכד במוחם של הקוראים כתמונה אפשרית לראייה. כך מתערבבים בשירים מרקמים, חושים, חיות, צבעים, טעמים, ריחות והרבה הרבה פירות: "שמעתי את עלם השמש / מנגן על נֵבֶל שמֵי המנגו / ויער מסביב עָנָהוּ"; "ערבבי תפוח בדולח, בוקיצה, שלג מכושף, ברַד דובדבני, / שבע טיפות מלקוש…"; "נוגסת בפירות טריים / בולעת גרגרי חול שחורים / מוטלת בסיפוק על מלמלת כוכב הים שלי / ואתה רך רק שופך לי קינמון". ועוד: "נחליאלי מנתר בתוך לבי / שָׁב ממני אליךָ / עוד ועוד / נחליאלי ורוד"; "אהובי בפרח האֶלְדֶּר / משתקף בכתב נחש".

 לורן מילק לא מפסיקה ליצור שירה מתוך חשכת תהום ומוות

שירים | סוֹגֵר אֶת חַלּוֹן הַצֵּ'ט וְחוֹזֵר מִמֶּנָּה אֵלַי

שירים | אֶת הַיִּתְרָה שִׁלְּמָה בִּפְרָחִים

אבל השירים אינם פשוט ביטויים של דמיון פואטי חסר כל רסן. יחד עם ההחצנה הלשונית, עם הדחף לממש את אפשרויות העודפות של הלשון, משתלבות עוד שתי פעולות לשוניות מובחנות מאוד, עקביות ומלוות כמעט את השירים כולם, עד שאי אפשר לתאר את השירה של מילק בלעדיהן. אחת היא הבעת כבוד ובעיקר אהבה ללשון האבות והמסורת. רוב השירים משלבים בתוכם את שפת הסידור ושברי ברכות מריטואל התפילה היהודי. השנייה היא אינטימיות גבוהה ובלתי מצועצעת עם שפת הרחוב, שמתגלמת בשירים גם כהגה של דיבור וגם כחומרים הלשוניים עצמם.

 בספר החדש הפעולות הלשוניות נרתמות כולן להבעת הארוס למושא האהבה. השימוש הרב בלשון התפילה, למשל, משמש את מילק בעיקר לתפילה האחת: התפילה לגבר, שמחליף כאן במידה רבה את דמות האלוהים. בלשון גוזמה, ובלי פחד מפאתוס, השירים משבחים, מפארים ומרוממים את נמען האהבה. כל שיר מלבה את עצמו מחדש בעוצמה זהה, נטען באותה אנרגיה משוועת, במרץ המשאלה הגדול של השירים כולם: להתמסר באופן מוחלט לגבר האהוב, או בלשונה של מילק, "להעביר לך בעלות". כל שיר מחדש מתחיל כבר באנרגיה אינטנסיבית של תשוקה. למשל: "רוצה לגעת לו בכלבה / רק לגעת לו בכלבה / רק לגעת לו"; ושיר שמתחיל ככה: "בְּשַׂר מלאכים בחריץ הדואר חיכה לי / רתחתי כמו מים לְנֵס / בוא כמו שאלוהים רצה / שתהיה לי פעם בחיים"; וכך בעוקם התחביר: "קח אותי אל השדה / נרוץ כָּעופרים / וכי ניגע מאוד / בכוך סנאים נשכב, / קרינולינת יערה שחורה עֵדָה".

 

השירים עצמם כלל לא עוסקים בנמען האהבה, באופיו או בכל דבר שקשור לעולמו. מנקודת המבט של השיר בלבד, מושא השיר יכול להיות דחליל או עציץ. הארוס כולו טמון בהשתוקקות אליו ובמחווה של ההשתוקקות אליו. התוצאה היא רצף של שירים מסחררים, פרועים, מצחיקים, שבתוכם נמען האהבה לא מפסיק להשתנות, לפשוט וללבוש צורות. פעם הוא "נסיך הגביעים", פעם הוא "חיים שלי בים הגדול שומר עליי", פעם הוא "מלאך טהור שלי גדשנאל", פעם הוא "בעל משוטים שלי", פעם "ציפורן החתול שלי" ופעם הוא "אברהם", כלומר: "אב רם על נהר אפרסמון". ופעם הוא "אגוז מלך" בשיר שנחתם בשורה: "מצמידה תמר מג'הול לאגוז מלך".

 

ייתכן שאחרים יירתעו מלשון השבח חסרת המעצורים של מילק, או ימצאו בשירים דימויים מצועצעים או צורמים מדי. ובאמת, בתוך השירים נשמעות קריאות אהבה פתטיות, לצד ביטויים שבוגדים, כפשוטו, בכל מה שהגדרנו מהוגן או אלגנטי. אבל כל זה מתרחש בתוך תיאטרון דיבור רענן ומסחרר, חסר מורא ומלא הומור נונשלנטי, עד שלא ניתן לקרוא את השירים האלה בלי — פשוט, במפגיע — ליהנות. לעתים נדמה לי שמילק כותבת שירים כפי שבדמיוננו הנשכח, אי אז, לפני שנחרט על גבינו מבטו המבעית של הזולת, חלמנו לכתוב שירים.

• ברכות לסופיה על הפרסום ב"פרויקט הסיפור הקצר", כתב העת היוקרתי : "החוטאת" מאת סופיה הרננדס סטודנטית במחלקתנו:

לחצו כאן לפרסום

החוטאת

כריסטינה מסיימת את התפילה. En el nombre del Padre y del Hijo y del Espíritu Santo. Amen. היא מסתכלת מטה אל בתה וצולבת את עצמה אט, מחכה שבתה, איזבל, תעשה כמותה. איזבל מסתכלת מעלה אל אימה. תאורת הכנסייה מאירה את כריסטינה בקדושה. היא עולה במבטה אל שיערו הארוך והגלי. בית החזה חשוף. הידיים פרושות לצדדים. העיניים יורדות מטה אל עיניו המושפלות. רזה, אין בשר. בד דק חיוור לופף את מותניו, היא יכולה לדמיין מה נמצא מאחוריו. ישו נראה לא רע. היא מרגישה רע אחרי אותן מחשבות זימה. היא חשה במבטה הצופה של אימה. היא צולבת את עצמה. אמן. הן קמות מדרגשי התפילה.

מתפללים פותחים את דלת העץ הכבדה. חום תל-אביב נכנס אל חלל הכנסייה הקר והחשוך. כריסטינה מלטפת את השיער הארוך של בתה, מכניסה את האצבעות בין הגלים האדומים הסוערים. קרני אור מן החוץ מעצימות את האש על ראשה. יש לה בת יפה. יהודים, ערבים וטורפים אחרים יחכו לה שם.

איזבל רצה אל האור. שקט הכנסייה מופר. גלי הים מתנפצים, שפות זרות ועברית נשמעות ביפו העתיקה. ריח פירות ים ומשב אוויר מלוח מעוררים בה תיאבון. צעיף ירוק דואה באוויר אל הים, הצעיף שכריסטינה כרכה סביב איזבל בפתח הכנסייה. הכתפייה הדקה בשמלה הוורדרדה הפרחונית נשמטת. כריסטינה צופה בגופה הלבן של בתה, מופקר לרוח הים ולקרני השמש החמות שמכות עור עדין ודק. איזבל נושבת עם ריח הדגים אל מסעדה להשביע את הרעב. גבר שחום עור בכניסה. איזבל מחייכת. אימה מרימה לה את הכתפייה. ריח של בשר חרוך בשמן עמוק מכה באפן. הבטן מקרקרת והרעב של איזבל מתעצם.

הן מתיישבות. איזבל עוצרת את הבחור ומזמינה יין לבן.

"מוקדם מדי", אימה אומרת.

"אף פעם לא מוקדם מדי לשתות מדמו של ישו".

"זה לבן".

"גם פלזמה שמהווה 55% מהדם".

"את יודעת שג'ון לנון אמר שאלוהים לא קיים ותראי איפ…", איזבל קוטעת אותה ומזמינה את האוכל. היא מסתכלת מעלה אל הבחור. עורו השחום בולט בחולצת פולו לבנה וזיפיו מסווים פנים של ילד. הוא מחייך. "תודה" אימה אומרת. הבחור מסתובב ומבטה של איזבל פונה אל קווי המתאר הגבריים.

האוכל מגיע. דג לברק מטוגן במבט מת וסלט ים תיכוני, סלט פירות ים וקערה גדולה לשאריות גופות השרצים. בסכין ומזלג כריסטינה חותכת לדג את הראש ומוציאה לאט לאט את הבשר הלבן. היא מסתכלת על בתה. הידיים של איזבל מפרקות את ראשי השרצים ואת גופם השריוני. בשיניים שלה היא לועסת את הבשר הוורדרד. אחרים היא שולקת ומוצצת את ראשם. היא עוברת אל היין לרוות את הצימאון. הבחור מגיע ושואל מה שלומן. רגליה של איזבל שלובות על הכיסא. המפשעה מבצבצת, מכוסה בתחתון לבן. כריסטינה מצליפה ברגליה החשופות של בתה והן נופלות לקרקע.

"אל תגעי בי", איזבל מפטירה באמה.

"זה מה שאמר ישו למריה מגדלנה לאחר שקם לתחייה, את זוכרת?" אמה משיבה.

"זוכרת. היא לא הייתה ראויה לגעת בו", עונה לה איזבל. מבטה הוסט אל הבחור. רבדים של בדים עוטפים את גופו. היא מהנהנת לעברו שהכול בסדר ולוגמת מהיין. "כול מה שנותר ממנה הוא שמה שהתערבב עם שמות של נשים חוטאות וציורים של נשים ענוגות", מוסיפה איזבל, בוצעת את הלחם וטובלת במרק השרצים, "אך ישוע אהב אותה יותר מכל תלמידיו ונשק לה תדיר על פיה", היא מצטטת. הבחור רחוק. נראה בין עננים לבנים בשמיים הכחולים. בלתי מושג. "ונסלחו לה חטאותיה כי הרבה אהֶבה". כריסטינה מצטלבת.

סופיה הרננדז

ילידת, 1995. נולדה בישראל. הוריה מאורוגוואי ופרגוואי. מתגוררת בתל אביב.

לומדת כתיבה במנשר, שנה ג'. עובדת בתחום היין כסומלייה.

"החוטאת" הינו סיפורה הראשון שרואה אור.