מי שומר על השומרים? ג'ק פאבר

'עבודה שנוצרה במחשכים ובמסתורים' (כתב התביעה כנגד האמנים)
'סרט מחתרתי שלידתו בחטא' (מוזיאון תל אביב לאמנות)
'יצירה חתרנית מרתקת' (מוסף גלריה, הארץ)
'אנו מסרבים לקבל את הכפייה והדיכוי הטבועים בשיטה כלפי זכויות קיומנו הבסיסיות ביותר, כחברה וכפרטים – החירות לחשוב והחופש להתבטא.'
(מנשר מטעם האמנים ג'ק פאבר וגדי ספרוקט)

– תקציר האירועים המובילים לתערוכה –
ב15- לפברואר 2005, יצאה בקשה בהולה את מוזיאון תל אביב לאמנות, הדורשת ממערכת המשפט הישראלית לאסור את הקרנתו הפומבית של סרט קצר שנוצר בידי גדי ספרוקט וג'ק פאבר, לעולמים. למרות העובדה כי עבודת האמנות, הנקראת Watchmen, מעולם לא נראתה על ידי בית המשפט, ולא על ידי נציגי המוזיאון, שסירבו ביודעין ובתוקף לעשות כן, צו מניעה זמני ניתן יום לפני הקרנת הבכורה של הסרט. צו זה עדיין בתוקף.
Watchmen הינו סרט שצולם דרך מערכת מצלמות האבטחה של מוזיאון תל אביב. רואים בו דמות עוטה מסיכת גרב משוטטת בגלריות האמנות העכשיוית של המוזיאון. תחת עינה המפקחת של מצלמת המעקב, הדמות פועלת כלפי ויחד עם יצירות האמנות המוצגות – בדרכים הרחוקות מלהיות מקובלות בחלל המפוקח בדרך כלל: ליטוף העבודות, חיבוק הפסלים בחיבה, ריצה אחוזת דיבוק סביבם. במבט בוחן ומעמיק הצופה יכול להבין שלא נגרם שום נזק לעבודות. ולכן על אף התפיסה הראשונית המתעוררת בעת התבוננות בעד מצלמות מעקב – סרט זה אינו בשום אופן ראייה המתעדת מעשה ונדליזם, ולא חומר גלם של מעשה פשע – אלא סרט המתעד הפרה ויזואלית של חוקי ההתנהגות הפנימיים של המוזיאון.
בהצגת פעולות אלה מנקודת המבט של מערך הביטחון, המוזיאון הופך חשוף ומגלה את טבעו כמערכת בקרה ופיקוח. זווית ההתבוננות של מצלמות המעקב מעצימה את העובדה כי בזמן שאנו חווים אמנות בגלריות, אנחנו מפוקחים כל הזמן, והתנהגותנו מוכתבת להרגשה והבנה מאד מסויימת של אמנות. ובמיוחד במוזיאון – מרחק פיזי נאכף על ידי מנגנון שמירה קפדני המורכב מסדרניות, מאבטחים ומצלמות. המרחק הפיזי הזה הוא יותר מאישור התפיסה המבוססת והמסורתית שאמנות צריך לחוות ממרחק, הוא תזכורת לקיומו הכלכלי של האובייקט, לערכו הפיננסי.
נראה כי באמצעות ניפוצו הסמלי של המרחק, הוצב איום ממשי מדי למוזיאון. Watchmen חותר, כנראה, תחת דימויו היקר של המוזיאון כשומר מרחק זה. יותר מכך, השימוש באותם אמצעים טכניים בעזרתם המוזיאון משליט ומשמר את מעמדו, כדי להציג תמונה מנוגדת של אי ציות, חושף באופן קשה ולא מתפשר את תפקידו העיקרי של המוזיאון – לפעול כשומר, כמגינם של חפצי ערך, ככספת של סחורות.
פאבר וספורקט מעולם לא יצאו לסמן את מוזיאון תל אביב עצמו כמטרה. סרט זה הוא ביקורת כלפי תיפקודו של המוזיאון באשר הוא. לרוע המזל, מוזיאון תל אביב לקח את העניין למישור האישי ויצא במתקפה רומסת כלפי האמנים – הנתונים מאז במאבק משפטי מר ויקר. המוזיאון עושה הכל כדי לקבור את עבודתם ואותם יחד איתה.
ב-10 למאי 2005, נפתח משפטם של האמנים ג'ק פאבר וגדי ספרוקט (המיוצגים על ידי עו"ד אביגדור פלדמן) בבית המשפט המחוזי תל אביב, והוא נמשך מאז בהפסקות ארוכות. מוזיאון תל אביב לאמנות תובע את גניזתו של הסרט Watchmen – המצונזר בינתיים בתוקף של צו מניעה זמני – ולפיצוי כספי של מעל מאה אלף ש"ח. כאמור – משפט זה מתנהל בימים אלו ומועד סיומו אינו ידוע.
זוהי תביעה אזרחית, מאחר ולא נעשתה כל פעולה פלילית ביצירת הסרט. דיווחים כוזבים לתקשורת מטעם מערכת יחסי הציבור של המוזיאון ניסו אמנם להציג את המעשה כפלילי אך כל שהצליחו זה לפגוע קשה ביוצרים וביצירה. טענותיו המשפטיות של המוזיאון הינן לשון הרע – כאילו יש ביצירת הסרט (שלא הוקרן מעולם) הצגה כוזבת של המציאות ופגיעה במעמד המוזיאון כמוסד שמור היטב, בטוח ומאובטח מעל לכל ספק, וכן יש בו הפרת זכות הקניין מעצם השימוש הלא מורשה במצלמות האבטחה שהינן רכושו הפרטי של המוזיאון. המוזיאון מתעלם ביודעין מכך שכמוסד ציבור שנועד לשימוש אמנותי חובה עליו לשתף פעולה עם כל פעולה אמנותית גם עם חבויה בה ביקורתיות.
– התערוכה '?Who Watches the Watchmen ' –
במהלך שלוש השנים שחלפו מאז תחילת העבודה על Watchmen ועד עכשיו, עסק ג'ק פאבר בתיעוד אינטנסיבי של המאבק האמנותי, החברתי והמשפטי העומד בבסיס הסרט, ופיתח אותו לכדי פרוייקט רב תחומי מורכב ולא שגרתי. עבודות וידיאו, סאונד, מיצבים תלויי חלל, ערבי גרילה העוסקים במקרה, מיצגים, הרצאות, השתתפות בתערוכות קבוצתיות, סרטים קצרים על הצנזורה ועבודות הדנות בחופש הביטוי – כולם שימשו כאמצעים לביטוי והעברת הנושא, והיוו היבטים שונים של הפרוייקט המתפתח ומתמשך. תערוכת היחיד הראשונה של פאבר '?Who Watches the Watchmen ' מתעמקת בחוויה האישית של הצופה במקום בו חופש הביטוי נאבק בצנזורה והאמנות הופכת מכלי ביטוי לכלי שרת של תפיסות כלכליות שבבסיסן דיכוי, שליטה וניצול. התערוכה עוסקת בהעברת הרגשות הנחווים בתוך הליך קפקאי שתכליתו גניזת יצירת אמנות מעיני הציבור והענשתם הפומבית של יוצריה למען יראו ויראו – והעבודות השונות מבטאות כיצד הסרט עצמו הופך לכדי מקרה מבחן לאמונות עליהם מושתות האמנות, התרבות והחברה בה הן מתקיימות.
הדיון שמבקש Watchmen לעורר, על מערכת יחסי הכוח ואמצעי הכפייה שמפעיל הממסד כלפי הפרט, תוך ביטול חירותיו וזכויותיו הבסיסיות ביותר, הושתק והורחק מן הזירה האמנותית אל הזירה המשפטית ומן המרחב הציבורי אל הפרטי. כעת הוא מתעורר מחדש.
כמו כל גורם אחר בחברה בת זמננו, שדה האמנות הפך לשדה מיתוג מתוחכם ומחוזר על ידי גופים שונים, כאשר מוסדות, מוזיאונים, גלריות, אוצרים, אספנים, עסקנים ואמנים משתפים פעולה בהגדרת המותגים, יצירת סממני העושר, עדות להצלחה. תאגידים מנהלים קשרים ענפים עם מוסדות אמנות, זוכים לפתרונות מס ופירסום יוקרתי, כך גם בעלי הון פרטיים הרוכשים מוניטין אריסטוקרטי והשפעה עצומה על ניהול עולם האמנות ונכסיו החומריים-רוחניים.
הפער הרדיקלי הזה – ממקום של יצירה פרטית המבקשת להציג היבטים חדשים של הרוח האנושית והחומר הסביבתי, לחלל מפוקח על ידי בעלי אינטרסים וממון המעוניינים לשמר את כוחם ושליטתם בכל מחיר – החריף באופן דרסטי בעשורים האחרונים.
זירת הפעילות האמנותית אשר נועדה להיות מקום לקולות חדשניים ורעננים, לניהול דיונים ענייניים על תיפקודה של החברה, לעיסוק בפעילותם של מנגנוני הכוח הקיימים ולעוררות של מחאה כנגדם, וכן לעיצוב תרבות, לקידום החברה מעבר להתקיימותה היומיומית, ולשאילת שאלות נחוצות וחיוניות לקיום – הפכה לזירה סגורה ושמורה מאחורי חומות גבוהות ומצלמות מעקב, הפועלת בניגוד לתפקידיה המקוריים. קשרים, כסף וכוח באים על חשבון תכנים, אופני ביטוי חדשים ואמירה אישית נוקבת.
האמנות כפי שהיא מוכרת לנו היום היא ברובה עוד אמצעי תיעול לתפיסת העולם השלטת, תפיסה שהינה בעצם מיקרוקוסמוס של פוליטיקה פנימית, ולפיה הבירוקרטיה השילטונית משתפת פעולה עם שכבת השמנת הפרטית והמובדלת, המנותקת מהציבור הרחב – ושיתוף פעולה זה שוחק את המחויבות הציבורית והאמנותית שלה באינטנסיביות נמשכת.