מסה על 'תפילין' / יונה וולך
תפילין / יונה וולך
תָּבוֹא אֵלַי
אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם
אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת
תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי
אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין
אֶתְפַּלֵּל
הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי
כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי.
בתקופה הקצרה שלפני גלות בית שני, היהדות הגיעה למעין התקרבות כמעט "סופית" אל הבורא – בית המקדש היה קיים ושופטים ונביאים הסתובבו כמו שוטרי תנועה וניבאו וסידרו לאנשים מן השורה ולמלכים מבולבלים את יחסם לבורא.
בתקופה שלאחר היציאה אל הגלות, באו כלים שונים ומשונים כדי להשאיר את היהודים "מחוברים" כמעט און ליין, אל הבורא שלהם, זה שפעם אחר פעם נטשו ובשל כך הוגלו לבסוף מהארץ המובטחת.
