נויה גופמן, שירים מתוך "דיבוק 2018", ספר בוגרי המחלקה לכתיבה

 

מינגלינג

שורה של שמלות חצי שקופות מכסה אתכן

שלא יהיה קר.

שהצבע הכללי יהיה שמחה פסטלית.

שורה,

אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע,

סך כל החלומות של אימותיכן הפריזאיות.

זונות מזדקנות

שביקשו עבורכן

כלכלה שוטפת,

מיטה,

קרני שמש,

מישהו להיאחז בו בעת צרה,

אולי משהו לקרוא.

זוג של חליפות סוגר עליכן,

זוג

אחד, שניים,

סך כל הכמיהות.

 

סקסופון סופרן

בוקר רביעי ללא כדורים, והמוח,

הוא שולח לך מסרים חדשים.

אולי לא היית חייבת להפסיק,

אולי תנסי את הלב במקום,

שמעתי שהוא בעל תבונה.

את פותחת את דלת הבית

)אפשר גם להביט בשמיים(

ויוצאת ממנה לכיוון העולם.

ובכל זאת הדף מוצף

גלים גדולים של אותיות קטנות שחורות

מתחברות יחדיו,

נהפכות למילים,

למשפטים,

לשיר,

ואז את יכולה לשיר.

צליל סקסופון סופרן

לוחש לך סוד,

מתקרב עוד ושר –

"שובי לביתך".

 

איפה את

להתגעגע, שזה אומר המרקם הרך של כרס נפוחה

להתגעגע, שזה אומר להעיר בלילה בשביל טיפות אוזניים

להתגעגע, שזה אומר לשאול איך זה נראה

להתגעגע, שזה אומר למידה לבגרות

להתגעגע, שזה אומר לשים במרק שלושה קניידלך, שניים זה לא

משביע

להתגעגע, שזה אומר לבדוק בלילה שיש עוד נשימה

להתגעגע, שזה אומר לקחת באוטו בכל שעה ולכל מקום

להתגעגע, שזה הצבעים המוחלפים תדיר בשׂערך וזה מעניין

שאת אוהבת לשיר תוך כדי זיוף

שמחשיך מוקדם אצלך

שהארוחה האחרונה שלך ביום מתחילה

ביום הבא,

שתדעי לרקוד יום אחד ואני אראה.

 

לך

שרפתי עד אפר ונשכחת בפנים

ילדתי

קבורה מעל פרחים.

שפתייך לא נעות

לא מסונכרנות

עם מילים, אבל

זה לא מעכשיו.

אני זוכרת, רצית לדבר

כמו שרצית ללמוד

ללכת.

אבל המדבר רחוק

ולאן תלכי

ולאן תשובי עם הפתעה

בכף ידך-

 

לומר לך

לאלחנדרה פיסארניק

.1

אני שומעת. את באה

והידית זזה עכשיו בזכותך.

את עומדת מאחורי

מגניבה לי בתנוך של האוזן "טיפים" לכתיבה טובה.

כזאת שמסתכנת.

.2

תהיי משוררת מסוכנת.

תכתבי ככה.

ככה.

תמחקי. תורידי.

תשאירי את זאת,

את החלק השני )עם הכלבה בכלוב(.

אין צורך להסתובב לאשר שזו את,

הצל שלך מספיק.

כי אור.

אני רואה. כי כף היד שלך.

.3

יהיה בסדר. את תצליחי. הנה. קחי משלי. אני מרשה.

כמו ילדות בגן. כמו ילדות. תזכרי.

הכנתי עוגת בוץ. הכנתי לך עוגה עם בוץ. עם עלים. אבנים

מרובעות.

והעיניים שלך גדולות. לא תטעמי. לא תכיני לך גם.

לא תרוצי לגננת להראות.

ירדן

זה שטח פתוח.

ההרים – שחור

אנשים – שורה מזוגזגת

עיניים לשם.

"מה זה שם?" הם מצביעים

שתסתכלי, שמיים סגורים ,

כחול כהה נפתח

ריצ'רץ'

נצנצים

צורות ברבים,

היית מתענגת.

והרוק נבלע פנימה עד שמגיע

יובש לחלל הפה.

מנצנוצים יוצאים

השמיים,

מתחילים לירות עלינו השמיים

דברים רעים.

הם יורדים למטה, אל שחור משתרע.

"מה זה ההרים?" שואלת האישה הזרה,

עונים לה – "ירדן."

אבל אמרה גם לפניכן, לעצמה,

"ירדן."

בחיים לא כמו שעכשיו, תמיד היה שלום.

הר קרוב

המעיין מצא חן.

מים מחוממים משמש

ודאי יש בהם נחמה.

אם אפשר לטבול ערומה

)ואם מישהו יעבור,

משפחה עם ילדים(,

היא תצלול בפנים,

שלא תראו

מה היא מסתירה,

עקבות,

חיה מן היער,

בורחת,

שתהיה למים ולא למאכל.

בדרך הביתה ראיתי

ילד יושב על קצה מדרכה

ודואג. הוא מחזיק כדור ים

ומנסה לפוצץ אותו.

בעזרת הידיים הקטנות.

צמד שוטרים כחול יוצא מניידת כחולה לבנה

ומחייכים אליו. ומסתכלים.

הוא שומר את הכדור קרוב אל החזה

ומחייך אליהם.

ושומר בתוך הפה שלו,

הקטן, את הלשון שמתאווה לצאת החוצה

כבמעשה שובבות.

ואז חוזר על הצבעים

כמו שעשה בבוקר, במיטה.

ירוק

לבן

אדום

עוד פעם לבן

צהוב

עוד פעם לבן.

עוד פעם.

ודי.

 

*

תגידי לו כוכבים מתרוצצים לי בעיניים,

תגידי לו סוסים נעמדים במקומם

וחתולים קופצים על השמשה,

מבקשים ממני אוכל.

תגידי לו שהירח הפסיק לבוא,

תגידי לו שדמיינתי אותו פעם מת

וכעסתי על השרירים שלי, הרפויים.

יותר מדי מחשבות במיטה ולא לצאת.

תגידי לו שחופש לא לוקחים סתם,

תגידי לו שהחופש שלי הוא לא סתם,

שאני רוצה וילון במקלחת,

שֶמים חמים טובים לכלי הדם.

הילדים לא באים לשולחן,

תגידי לו ארוחת ערב אני אוכל בחדר,

יותר קרוב לכוכבים.

נויה גופמן, שירים מתוך "דיבוק 2018", ספר בוגרי המחלקה לכתיבה
שינוי גודל גופנים
ניגודיות