מתוך עבודות סטודנטים שנכתבו במסגרת קורס 'כתיבת מסה' בהדרכת אורין מוריס
אור חיים בן עטר
מסה על 'תפילין' / יונה וולך
תפילין / יונה וולך
תָּבוֹא אֵלַי
אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם
אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת
תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי
אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין
אֶתְפַּלֵּל
הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי
כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי.
בתקופה הקצרה שלפני גלות בית שני, היהדות הגיעה למעין התקרבות כמעט "סופית" אל הבורא – בית המקדש היה קיים ושופטים ונביאים הסתובבו כמו שוטרי תנועה וניבאו וסידרו לאנשים מן השורה ולמלכים מבולבלים את יחסם לבורא.
בתקופה שלאחר היציאה אל הגלות, באו כלים שונים ומשונים כדי להשאיר את היהודים "מחוברים" כמעט און ליין, אל הבורא שלהם, זה שפעם אחר פעם נטשו ובשל כך הוגלו לבסוף מהארץ המובטחת.
♦♦♦
מה זה זה? / אנאיס ליברמן
מסה על השיר "משנה לשנה זה" / נתן זך
מִשָּׁנָה לְשָּנָה זֶה נַעֲשֶׂה יוֹתֵר מְעֻדָּן,
זֶה יִהְיֶה כָּל כָּך מְעֻדָּן בַּסּוֹף,
הִיא אָמְרָה וְהִתְכַּוְּנָה לָזֶה.
אֲבָל לִי יֵשׁ לִפְעָמִים הַרְגָּשָׁה שֶׁאֲנִי טוֹבֵעַ בַּזְּמַן,
יַשׁ לִי הַרְגָּשָׁה שֶׁאֲנִי טוֹבֵעַ מִזְּמַן, הִסֵּס.
זֶה הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵעַ, הֵשִׁיבָהּ.
זֶה הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵעַ, אַתָּה יוֹדֵעַ.
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ. לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁכֹּחִי שׁוּב לא אִתִּי.
מְעֻדָּן. אַתְּ יוֹדַעַת, זֶה צַד אַחֵר שֶׁל שְׁלִילִי.
אֲנִי יוֹדַעַת וַאֲנִי מְבָרֶכֶת אוֹתְךָ עַל גִלּוּייֶךָ,
וַאֲנִי מְבָרֶכֶת אוֹתְךָ עַל צֶבַע עֵינֶיךָ,
שׁוּם דָּבָר אֵינְךָ מַשְׁאִיר אַחֲרֶיךָ.
וּבְכֵן זֶהוּ בְּדִיּוּק מַהּ שֶׁמַּדְאִיג אוֹתִי,
וּבְכֵן זֶהוּ בְּדִיּוּק מִי שֶׁמַּסְפּיד אוֹתִי,
וּבְכֵן זֶהוּ מַה שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ.
הייתי רוצה לומר ש"משנה לשנה זה", הוא שיר אישי על הפחד של זך מן המוות, כאדם וכמשורר, הקשור באיזה קשר אינטואיטיבי עם מיניות, היתממות ילדית וניסיון לשוני לחמוק או לסוב סביב חווית המוות.
עם זאת, מדובר בשיר מתחכם מאוד. לא ברור לי אם כל מהותו טמונה בתעלול על חשבון הקורא המתאמץ לפענחו ולהעניק לשיר איזושהי משמעות, או אם מדובר ביצירת מופת של ממש, ובגאונותו מצליח זך לרוקן מילים מתוכנן, להשיט את קליפותיהן על גבי חריזה, משקל וריתמוס, שמאחוריהן מסתתרת איזו אמת השמורה לבעלי צופן. ואולי, בעצם, שתי האפשרויות אינן סותרות אחת את השנייה.
♦♦♦
לינור כץ
מסה על השיר 'לכל מאן דבעי' / אלה נובק
לכל מאן דבעי / אלה נובק
שולחת תמונות של בגדים בלי אני
לא בכל מלל המנסה לעמוד על טיבו של שיר, תינתן האפשרות לציין את מילותיו של השיר כבר בפסקה הראשונה של המלל. אבל אנסה. הרי אף שמדובר בשש מילה (ואם הניסוח שלי את השיר כ – "שש מילה" – צורם במקצת זה כיוון שהוא נדמה לי כמעט כגרעינים שפיזרו על האדמה, איך שיתפזרו יתפזרו ומה שיצמח מהם יצמח) מה שמעורר בהן את קסמן ומייצר אנרגיה מהן הלאה הוא הרצף המסוים שבו הונחו, ועל כן, גם אם אפרק פה את הקסם, אולי אחולל אחר, אפשר רק לקוות.
פעם, מאוד פעם, כשהייתי בתיכון, בחרתי בנושא – "בגדים העושים את האדם" – בשביל סדרת ציורים, תמונות אם תרצו, שציירתי לקורס ציור. בציוריי היו הבגדים מונחים בפוזות נורמטיביות או פחות נורמטיביות והעיקר שלא אכלסו גוף או פנים. רק בגדים, בגדים עם הרבה אישיות, אישיות שלא צריכה גוף כדי לבקש לעצמה מקום לגיטימי בעולם.
♦♦♦
לני כהן
מה מתרחש כאן? על המתח שבין הניתן והבלתי ניתן להעברה בשירו של נתן זך ״משנה לשנה זה״
משנה לשנה זה / נתן זך
מִשָּׁנָה לְשָּנָה זֶה נַעֲשֶׂה יוֹתֵר מְעֻדָּן,
זֶה יִהְיֶה כָּל כָּך מְעֻדָּן בַּסּוֹף,
הִיא אָמְרָה וְהִתְכַּוְּנָה לָזֶה.
בניגוד לאמנויות מסוג אחר, אמנות המילים היא אולי הפגיעה ביותר למוכר, לצפוי. הסיבה לכך היא השימוש הכה זמין ותמידי בשפה, במילים. התקווה היחידה לתוצר כלשהו שאינו שחוק היא בחיפוש אחר מה שאינו זמין באופן מידי, מציאתו והפיכתו לצורה. שיר הוא תוצר כזה. תוצר שמעודד את הקורא לעצירה, להפניית תשומת הלב אל עבר צורה מסוימת שהיא חשובה מספיק בכדי לעצור עבורה ולשאול מה מתרחש כאן, מה מתרחש כאן בדיוק?
במהלך קריאת שיר משהו בנו מגיב, כאשר בדרך כלל אותו ״משהו״ מבקש למצוא ביטוי מוחשי, דימוי, רצף מילים הגיוני. במהלך קריאת השיר של זך אותו משהו בהחלט מתעורר, אך איני יודעת בקריאה ראשונה (גם לא בשניה ובשלישית) לקרוא לו בשם. התכנסתי, האטתי עד לכדי עצירה, הפניתי את כל תשומת ליבי, לא הצלחתי. הדחף הבלתי נשלט שלי לפרש הצליח למנוע ממני עונג. עונג שיכול להתקיים רק מצורה מסוימת, עונג שקיים במתח שבין הניתן והבלתי ניתן להעברה.
♦♦♦
שירי קלו בלקין / היינו צעירים
מסה על השיר לא רצוי / אליזבת קולדריג'
“Unwelcome”/ Mary Elizabeth Coleridge
היינו צעירים, היינו עליזים, היינו מאוד מאוד נבונים
והדלת ניצבה פתוחה בסעודתנו
כאשר חלפו על פנינו אישה ומערב בעיניה
וגבר בגבו למזרח
הו עוד התרחבו הלבבות שלא חדלו מלדהור
הקול הרם ביותר נדם
ההלצה גוועה על שפתותינו עת הם חלפו
וקרני שמש יולי, היכו כפור
גביעי יין אדום החווירו על שולחן העץ
הלחם הלבן שחור כפיח
כלבת הציד שכחה מידו של אדונה
היא נפלה למרגלותיו על הארץ
הנח לי לנוח, במקום בו גופת הכלבה שרועה
טרם אושיב עצמי שוב בסעודה
בה חולפים אישה ומערב בעיניה
וגבר בגבו למזרח
תהיתי רבות מה בכלל אני רוצה לעשות כאן. לאן אני פונה עם זה, כאשר "זה", פירושו (הפעם), כתיבת מסה, ו"כאן", פירושו על הדף. יש בי לא מעט ביקורת על לא מעט נושאים – נושאים שהוצפו במהלך השנים בתשוקה ובלהט, אך כתיבת מסה בנושא כתיבה, גרמה לי להשתהות.
♦♦♦
מחשבות מהירות וצפופות / שלומי כהן
מסה על השיר 'צוואה' של חיה לוי
לפני מספר חודשים התישבתי איתה ועם אלון, חברי הטוב, בקפה 'אלבי' בתל-אביב. אלון היה בטוח שכבר עשיתי איתה היכרות, אבל כבר הספקנו לשבת בחוץ שלושתנו ולהזמין קפה, ועדיין לא ידעתי את שמה. 'זאת חיה לוי. המשוררת. שכתבה את השיר על התרופות ששלחתי לך', אלון אמר לי בזמן שהיא קמה לשירותים. כשהיא חזרה לשבת איתנו, אמרתי לה שנעים להכיר ושיצא לי לקרוא את השיר 'צוואה' ושמאוד אהבתי אותו. היא הייתה נבוכה וסקרנית להכיר ולדבר ובילינו יחד עם אלון את כל הערב. תהיתי למה השיר נצרב כל-כך בזיכרון שלי, ומהו הדבר שהופך אותו ליפה בעיניי.
