עם אור חיים בן עטר בוגר ושירים מתוך ערב שירה
עם אור חיים בן עטר בוגר מחלקתנו
מחבר הספר "ברד נחשים" שנלמד בתוכניות הלימודים בתיכון וחטיבת הביניים
אתמול התארחתי בערב שירה של אובלומוב בסאפה ונראה לי זה היה הערב הראשון שהרגשתי הרבה יותר שלם להקריא את עצמי יותר מאי פעם.
אבל לפני כן עבורי זה היה גם ערב להגיד בו תודה לאנשים שאיתי, אלו שאוכלים את השטויות שלי, אלו שקיבלו אותי בכל מחשבה בה האמנתי ונשארו איתי מבלי לבקר או לשפוט אלא רק להבין ולעטוף.
לאישה שלי שהיא הבית שלי, למשפחה שלי ולחברים הקרובים שהיו שם ועברו איתי את כל הגלגולי חיים שעברתי, הקטע הזה מוקדש להם💛:
אני כבר שבע, אני בחוץ
חייתי עם ערבים, רוסים, גרוזינים, בוכרים ואתיופים
אלה החיים עם חיוג מהיר לביטוח לאומי וקצבה נחמדה
למרות שלא תמיד זה הגיע להם.
ומהם למדתי ליפול קורבן להחלטות של אחרים
להמתין להבטחות של שקרנים ולשנוא את כל הרע
שאני מייצג
נחנקתי גם בסקאלה השנייה
גרתי עם המלומדים, העיתונאים, הלסביות וההומואים
למרות החידושים שחשבו שעליהם הם שוקדים
זה פשוט היה אותו הדבר
להם לא היה ביטוח לאומי, רק קומבינות חוקיות
והורים חזקים.
לי כל מה שהיה זה כרטיס כניסה של מזרחי
מופלה, אופה או מתקרבן
כזה ששמאלנים אוהבים ללטף בפומבי
ובסתר ללחוש "הוא עוד דמות של חיה פצועה".
וכל הזמן הזה הייתי בטוח
אני שונה, אני משתנה, אין לי רגל אחת כאן ולא רגל שם
אין לי שייכות ואני חסר השכלה
יש בי סיפורים טראגיים, כאלו שלעולם לא נגמרים.
וברגע הזה הבנתי
שבעתי מהסיפורים, מתזמון של הדברים ובעיקר
מהכוחות ששבו אותי מתחת לקטגוריות
כי לא נולדה בי אז ההבנה
שאני לא רוסי, לא מזרחי, לא אתיופי, לא ערבי ובטח לא עיתונאי
אני מה שאני
עם כל הפגיעות, עם ההורים הגרושים, עם התסביכים הקרימינליים והמיניים
ואני טוב
יש בי כל כך הרבה טוב
אני שופע בו והוא נשפך לי מהכיסים
והאושר שלי לא נחסם כי הייתי ילד בעייתי
וכי ההורים שלי התגרשו
הוא נחסם בגללי
רק כי פחדתי
להודות שכל זה מרכיב אותי
אני אוהב את התסביכניים של השכונה
אני אוהב את השמאלנים של הבית קפה בפינה
ואין לי בעיה עם שום עדה
ולמרות ועל אף הפחדים, התקפי החרדה והתסביכים
אני מתעורר עם תקווה
לא לשנות אחרים
רק את עצמי
וגם אתם יכולים
יא קקות
שחררו את התסביכים
________________________________________________
שירים מתוך ערב הגמר של המחלקה
עדות / זמיר דולינגר
אני רוצה לספר על השמיים
שחלפו מעלינו
על הכוכבים שלופי הגורל
שעלו ונפלו עלינו שדודים
על התקווה שתמיד מתה אחרונה
ועל הצער של הרצון
**********************************************
שמים / בן שוורץ
רֶכֶב אַסְפָנוּת
שִׁמְשָׁה מְאֻבֶּקֶת
שָׁמַיִם אֲרוּרִים עוֹבְרִים
שׁוּב וָשׁוּב תָּמִיד תָּמִיד.
לְכוּ לְאַנְשֶׁהוּ.
צְאוּ לְהַפְסָקָה.
אַתֶּם זְקוּקִים לְעֶזְרָה.
בְּבַקָּשָׁה. סָרְבוּ.
אִם בִּרְצוֹנְכֶם לְהַמְשִׁיךְ עֵדִים
אָנָּא עִמְדוּ
הַשָּׁמַיִם הָאֵלּוּ מִתְקַמְּטִים
וִילוֹן שָׁמַיִם
לֹא מְגֹהָצִים
מְכַסִּים רֶכֶב אַסְפָנוּת
מִתַּחְתֵּיהֶם
שִׁמְשָׁה מְאֻבֶּקֶת וסוֹד
*****************************************
מפל / איתמר אוהד
1
פעם ידעתי
עכשיו כבר לא
אני לא חושב
זוכר
2
הוא לא פה
היא רוצה יותר
הם פתרון
היא עוד אחד
3
על ספסל ברחוב
עם אוזניות
מסך פלאפון
קטן
חוסר משמעות
אוכל למצוא
4
לא חכם יותר
לא יפה יותר
לא טוב יותר
לא שווה יותר
5
הכיתה מלאה
אני
כאן
יושב
מקשיב
שותק
אני
לא כאן
מקום אחר
לא ידוע
אפילו לי.
6
מנצנצים בעולמם
כהים בעולמי
7
ארוך סביב צוואר
פתרון פשוט
שיחה איתו
קשה
דק וחד על עור רח
פתרון פשוט
בקשת עזרה
בלתי-אפשרי
8
צף
*******************************************
כול יכולוּת / הגר צמחוני
א.
לִשְׁכַּב מוּל חָתוּל יָשֵׁן עַל סְפָרִים פְּתוּחִים
בְּעַמּוּדִים רִאשׁוֹנִים
לְשַׁחְזֵר כֹּל יְכוֹלוּת שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָה בַּחֲלוֹמוֹת
הָיְתָה לְרֶגַע אֲנִי הָיָה בָּהּ דֹּפִי
הָיָה סָפֵק בָּרִיא
ב.
לַחְפֹּר שְׁכָבוֹת בְּקַלּוּת
לְגַלּוֹת שֶׁהָאֹנֶס מַדְלִיק
לִבְכּוֹת מִזֶּה
לְהֵנוּת מֵהַבְּכִי
לִרְאוֹת בּוֹ קִרְבָה לְיֹפִי
רְגִישׁוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ נְבוּאָה
ג.
הוֹרְמוֹנָלִית לָכֵן מְשֻׁגַּעַת
אֵיךְ אָהֲבָה אוֹתִי הָאִמָּא הָאַחַת
הָיִיתִי מְקִימָה אֹהֶל בְּעֵינֶיהָ
בְּמַבָּטָהּ שְׁכוּנָה בֵּית דִּירוֹת מְשֻׁתָּף
לָשֶׁבֶת בְּכָל הַחֲדָרִים לִצְפּוֹת בָּהּ
בּוֹהָה בַּיַּהֲלוֹם
בַּשִּׁנַּיִם שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמֶּנָּה
רוֹפְאָה אָמְרָה שֶׁזֶּה מִמֶּנָּה
ד.
פִּי מָלֵא נְחָשִׁים
נְחָשִׁים רוֹחֲשִׁים עַל רִצְפָּה חֲלַקְלַקָּה
לֹא יוֹדְעִים אֶת מַסְלוּלָם לֹא יוֹדְעִים שֶׁמֶשׁ קְרֵבָה כָּל שָׁנָה
שֶׁסּוֹבֵב הַכַּדּוּר
לֹא יוֹדְעִים אִם צִחְצַחְתִּי שִׁנַּיִם אִם יָשַׁנְתִּי עִם סַד
שֶׁלֹּא לַחֲרֹק שִׁנַּיִם
אֵם צָעֲקָה עָלַי רוֹפְאָה אִם אָבִי קָרָא לָהּ חוֹלָה
רַק חוֹלָה עַכְשָׁו
לִשְׁכַּב עִם חָתוּל
לַחֲשֹׁב עַל אֹנֶס
שֶׁעוֹרְכִים קוֹרְאִים לוֹ אֵרוּעַ
ה.
אֵיךְ אֹנֶס יָכוֹל לִהְיוֹת אֵרוּעַ לְכָל מָקוֹם הוֹלֵךְ אִתִּי
סִבְלִי אֲשֶׁר הוּרַד עֶרְכּוֹ
סִבְלִי כָּעֵת הוּא אִישׁ מִחוּצָה לִי
טוֹעֵן שֶׁאֲנִי קְטַנָּה מִמֶּנּוּ
וְשֶׁלֹּא אָעֵז לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מַטְעַמִּים
***********************************************
פרספונה חוזרת לשאול / מיה פיאלה
בקצות האצבעות אני אוחזת אדמה
עור גרעיני רימון שנקרע
בכידון ובברזל
פורץ נובע מתוכה
ותוכו נוזל לי לסדקים שבין האצבעות
שאריות צוף הדר דבקות ומסגירות
שפעם היו לי טביעות של אדם
שפעם חייתי מצוף ובשר
שרירי האנוש נמקים
וציפורני האנוש נשברות
ומזדרעות בחול
תבואה שלא ידעה עוד קור של חורף
תבואה שלא בחרה
*
דשן / תמר בן סנדר
העשב השוטה מקיף אותי
מציץ אלי מבין הענפים שהנשרתי
מסתכל עלי ירוק רעיל
שותה את מימי
הגנן עובר, צופה עלי נחנק
מפזר עלי אבקה ועובר אל השכנים
מלטף את הראש אוסף שאריות
משאיר את העשבים
תולעים קטנות מדגדגות בין כפות הרגליים
מטיילים על השורשים הבוציים
ובעשב הם לא נוגעים
*********************************************
חלות שבת / שירה ברי
זְרוֹעוֹתֶיךָ כְּמוֹ שְׁתֵּי חַלּוֹת חַמּוֹת
מְשׁוּחוֹת בְּשֶׁמֶן
מַבִּיטָה וּמְרַיֶּרֶת
שֹׁבֶל שֶׁל רֵיחַ מְמַלֵּא אֶת אַפִּי
אַט אַט מִתְקָרֶבֶת
חוֹלֶמֶת לְהַשִּׁיל מִמֵּךְ אֶת הַבַּד
טֶפַח אַחַר טֶפַח
תֵּן לִי לָלוּשׁ וּלְעַסּוֹת
תֵּן לִי לָחוּשׁ וּלְנַסּוֹת
כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ אַתָּה גּוֹרֵם לִי לִהְיוֹת טְרוּפַת דַּעַת
רַךְ מִבִּפְנִים מְחֻסְפָּס מִבַּחוּץ
נִזְכֶּרֶת בְּךָ וּמִשְׁתַּגַּעַת
יָא עֹנֶג שֶׁל שַׁבָּת
בּוֹא נַעֲשֶׂה בַּת
מֻנָּח עַל הַשֻּׁלְחָן
עָרוּךְ לְפֻלְחָן
אַבָּא בֻּצַּע אוֹתְךָ לִפְרוּסוֹת
פּוֹצֵעַ אוֹתְךָ לַחֲתִיכוֹת
מַבְחִינָה בְּגוּפָהּ הַמְּבֻתֶּרֶת
נוֹטֶלֶת תְּרוּפָה נוֹגֶדֶת דִּכָּאוֹן וּמְוַתֶּרֶת
************************************************
חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה הָגוּן / אבינעם ווקר
אִם הַיְּלָדִים בָּעוֹלָם,
קָבְעוּ שֶׁזֶּה זְמַן לְהַפְסָקַת אֵשׁ,
אֲנִי תָּמִיד אֶרְצֶה לִהְיוֹת,
בְּכְּמִיהָה נִצְחִית לְפֹּס-מִשְׂחָק.
לְהַתְחִיל יוֹם רַק כְּשֶׁמֵּת חֵשֶׁק,
לִמְדֹּד קְרָבוֹתַיי בַּתָּא,
בְּגָדִים יְחַכּוּ לְשֶׁמֶשׁ חֲמִימָה, צְהַבְהַבָּה,
שָׁלוֹם, זֶה אֲנִי, רַק מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא.
וּכְשֶׁיֵּיעָצֵר הַשַּׁעֲשׁוּעַ,
בְּחָסֵר מַחֲסֶה,
נִצְרַח כֻּלָּנוּ, שׁוֹחֲרֵי מִלְחָמָה,
שַׁאֲגַת יַלְדוּת:
זֶה לֹא פְיֵיר!
כֵּן לֹא נָחוּס –
זֶה פָּשׁוּט, פָּשׁוּט לֹא פְיֵיר!
בִּכְלָל.
*************************************************
סולו רגרסיה / רפאל רבינוביץ׳
אָדָם לֹא יָכוֹל לִישֹׁן, צָרִיךְ מַגָּע,
רַק רְצוֹנוֹת לוֹ וְתַּאֲווֹת בָּאֲוִיר.
פָּחוֹת תְּחוּשַׁת אָדָמָיוּת,
פָחוֹת מִין הַבְּרִיאָה.
פָחוֹת מִין הַיָּמִים שֶׁאָרְכָה.
רַק לְחָשִׁים שֶׁל עֵץ וּפֵרוֹת קְמֵלִים מִין עֲנָפִים,
נְחָשִׁים בֵּין שִּׂיחִים מֻשְׁחֲזֵי נִיב.
וְרַק לֹא יָכוֹל לִישֹׁן, וְלֹא יָכוֹל לַפִּתּוּי הָרֵיק,
וְאֵין לוֹ רַגְלַיִם. לְפֶתַע – זוֹחֵל אֶת הָאֲדָמָה
וְהָעוֹלָם נִבְרָא אֲחוֹרַנִּית –
הַמְּנוּחָה,
הָאָדָם,
חַיּוֹת הַיַּבָּשָׁה,
חַיּוֹת הַמַּיִם,
חַיּוֹת הַשָּׁמַיִם,
הַשֶּׁמֶשׁ,
הַיָּרֵחַ,
הַכּוֹכָבִים,
הַצְּמָחִים,
הָרָקִיעַ,
הָאוֹר –
נֶעֱלָמִים אֶל עֵבֶר הַבְּרֵאשִׁית שֶׁלֹּא פָּרְחָה;
נְטוּלַת הֲ'כִּי-טוֹב'.
כִּי רַע –
כִּי רַע לִהְיוֹת הָאָדָם,
לְבַדּוֹ.
****************************************************
ערב שירה בלית ברירה / רתם קאהן
אני לומדת שירה.
לומדת מתי צריך לרדת
שורה.
לתת הפסקות בזמן. (הנכון.)
להוסיף פיסוק –
כשאין עוד רעיון.
אני לומדת שירה.
מציקה, מקשיבה, משתדלת להבין לליבה.
מראיינת לחדשות, נשבעת שלא להוציא דיבה.
שואלת אותה, מה מתחרז עם חיבה?
היא לא עונה לי, חתיכת
חוצפנית.
אני לומדת שירה.
להכיר אותה, להוציא לאיזה דרינק,
סרט אחד פלוס אחד.
בסוף הערב היא תבקש דייט שני
ואני אגיד לה שזאת לא היא, זאת
פרוזה.
אני לומדת שירה
אבל לא הבנתי כלום.
איך אורזים שור עם חמור
מהו שם המשפחה של המשוררת
למהכולםכלכךממהריםכשהםקוראים
א ת ה א ו ת י ו ת ש ה ל ח מ ת י ל מ י ל י מ
ולמה הם אוהבים את זה בכלל?
למה?
*********************************************************
האל, הזונה והשקט / מיכאל לון
בנקודת הַרְבִּיצָהּ –
מצוי אל; עם אגן מרקד עד אור הבוקר, זין מזהב שעמל כל הלילה וידיים תמנוניות
שמעשנות עד גמירה את האדמה החרוכה
שדרך עליו האדם שגידל וטיפח,
בנקודה זו המפגש ביניהם יוצר
רוח גבית מלשון מחוספסת הלוחשת דבר סתר
מהתייסרות מעצימה ועד ליהירות זוהרת
וחיבוק וחניקה של רגשנות יתרה
המבעבעת בנשמה אובדת עצות,
כאילם המחפש צליל מתאים,
לזעוק לעולם את תשוקתו.
בנקודה זו השקט שמביא רעש
וסותם לכולם את הפיות,
בחיפוש אחר שלווה הרסנית זו ששרפה טוב לב,
בנקודה זו השקט שמחבר עולמות
בין הצורך לבין הזונה שנרמסת לכדי פירוק והרכבה,
ששם גאולת השם תפציע ברגע תפילה חלשה
וכשסך חלקיו
עושה עוול על השלם,
המביטים אחר כוכב אחד,
הכי רחוק שאפשר,
הכי רחוק, שאפשר.
בנקודה זו השקט שיוצר אבדון של אוהבים מילדות,
שהם אלה שיאירו זרם תודעה
ויאפסו את הלך הרוח –
המאפשר בתוך כאוס, רגע
של מנוחה.
מנוחה שתשב מול הים,
ותהרהר מהריסות החורבן
שיצרת לעצמך בגלל
שלא אמרת לא!
ובשקט ובשקט –
תזחל אל עבר עתיד לא ידוע,
ומה שידוע הוא חוסר שלווה,
ומה שידוע –
הוא תהליך אינסופי
כגל על שובר הגלים שמתרסק לו ושוטף את הצלקת
כי התחלה ידועה,
אבל הסיום אינו גלוי
לעין בלתי מזוינת
אחרי שהאל רקד וזיין ועישן
מה שנשאר – לעצום עיניים
ולדמיין מקום טוב יותר.
******************************************
ילד חלד / זמיר דולינגר
העולם זקוק למדענים ואנשי רוח
שיצעידו אותו קדימה
תברר למה אתה זקוק
מה מצעיד אותך
הברש מעליך שאריות אשמה
נווט דרכך בתובנת כוכבים
הקשב לסבל
אל תמעיט במשקל הכאב
מצא את נקודת האיזון האוניברסלית
העולם זקוק לך כשם שאתה זקוק לו
אתם עולמות מקבילים
***********************************************
הזמנה / סופיה הרננדז גארסיה
מאת: מדינת ישראל, לשכת רשות האוכלוסין והגירה ת"א
מס' תיק: 326999620
הנדון: תיק הורה חייל
בקשתם של מרשייך למתן מעמד של תושבת קבע בישראל הובאה בפני. להלן ההחלטה:
1. רקע
א. מרשתך, גב' נלדה סופיה הרננדז גארסיה. להלן: "המזמינה" (אני) אזרחית ישראלית, רווקה, ללא ילדים.
ב. אמה, גב' סבינה גארסיה להלן: "המוזמנת". אזרחית פרגוואי, רווקה. אין ילדים נוספים למעט המזמינה. (זה לא מעט).
ג. המוזמנת נכנסה לארץ לראשונה וקיבלה רישיון ביקור בתוקף לשלושה חודשים.
ד. בסוף הרישיון, גב' עשתה דין לעצמה ונשארה לשהות בישראל בניגוד לחוק, עד ליציאתה. (תחילת האינתיפאדה הראשונה).
ה. המוזמנת נכנסה לישראל בשנית (פרגוואי אחרי משבר כלכלי ופערים חברתיים עמוקים) ובדומה למעשיה הקודמים, עברה על החוק ונשארה לשהות בישראל ללא רישיון ישיבה בתוקף.
ו. נולדה לה בת (אני) בבית לחם בתקופה בה העיר הייתה שטח ריבוני של מדינת ישראל. (הסכם אוסלו).
ז. לאחר שנים רבות של עשיית דין עצמי ושהיה בלתי חוקית בישראל. (רצח רבין, מבצע ענבי זעם, נסיגת צה"ל בלבנון אחרי 18 שנה, אינתיפאדיה שנייה, מבצע חומת מגן- התנתקות). הוגשה על ידי מרשייך בקשה למתן מעמד.
ח. במסגרת הבקשה, גב' נלדה סופיה הרננדז גארסיה קיבלה מעמד של תושבת קבע בישראל (גן, גן חובה, יסודי ותיכון. למדתי עברית ועל השואה, שרה התקווה) ולגב' סבינה גארסיה ניתן מעמד של תושבת ארעית (15 שנה) ורישיון ישיבה אשר הוארך מעת לעת. (כל 3 חודשים).
ט. לאחר סיום השירות בצה"ל ובהתאם להנחיות בנוגע לילדי עובדים זרים, גב' הרננדז גארסיה התאזרחה (הצהרתי אמונים שאהיה אזרחית נאמנה לך, ישראל).
י. הוגשה על ידי המוזמנת (אני) בקשה למעמד קבע עבור גב' גארסיה עם מסמכים חסרים.
יא. עקב אי השלמת מסמכים, הבקשה נסגרה על הסף.
יב. נגד החלטה זו הוגש ערר פנימי.
יג. אנחנו לא מספיק טובות בשבילך?
יד. צריך למות למענך?
טו. עברתי מבצע צוק איתן. זה לא הירואי מבחינתך?
טז. למה את שותקת?
2. ערר מס' 2 על אי מתן מענה.
א. שוברת שתיקה וחוקי נאמנות בתרבות.
ב. שקט יחסי מגיזרות עזה ולבנון.
ג. מותו של חיים גורי.
3. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי לאשר את בקשתו של מרשיך למתן מעמד של תושבת קבע והבקשה נדחית.
4. משכך, גב' גארסיה יכולה להמשיך להסגיר את מעמדה בארץ כהורה הנלווה לעוגן מכוח לילדי עובדים זרים.
5. על החלטה זו ניתן להגיש ערר פנימי בכתב ולא יאוחר מ- 21 יום.
***********************************************
עיִסָּה לְּאֻומִּית / רוֹנִי יִפְרַח
כַּמָּה נִמְאַס לִי לִהְיוֹת אֶלוֹהִים!
עִם אֶצְבַּע בְּמַכְתֵּשׁ יָרֵחַ אֲנִי תְּלוּיָה מֵעֲלֵיכֶם
רְאוּ כַּפּוֹת רַגְלַי מְדַמְּמוֹת, בּוֹץ יָבֵשׁ וְיִשְׂרְאֵלִי נִגָּר כִּקְרוּם הַשְּׁכִינָה בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי
חָיִיתִי בֵּינֵיכֶם רַק בַּת שָׁנָה אַחַת וְלֹא יוֹתֵר! הֲלֹא נוֹלַדְתִּי בְּמִלְחָמָה
כְּשֶׁכּוֹבְשִׁים וְדָם וַאֲנִי עַצְמִי בִּקַּשְׁתִּי אֶת הַדָּם בֵּין יָרֵחַ לְאָרֶץ אֲנִי
לַהֲטוּטָנִית שֶׁל שָׁמַיִם שְׁחֹרִים וְאִם אֶפֹּל מִן הַטְּרַפֵּז הַזֶּה, אֲשַׁחְרֵר מִנְּעִילַת בִּרְכַּי –
אֶפְגַּע כְּמוֹ כּוֹכָב בְּכוֹכָב אַחֵר
כַּמָּה נִמְאַס לִי לִהְיוֹת אֶלוֹהִים
אֶלוֹהִים שֶׁנּוֹתֶנֶת חָזָק בַּיַּשְׁבָן
עִם הַכַּפְכַּף! מַרְבִּיצָה תּוֹרַת רַבִּין וְדַייָּן וְהֻגְלְתָה לִחְיוֹת שָׁם עִם הַיָּרֵחַ
עִם בָּנִים לֹא מְמֻשְׁמָעִים עִם בֶּן חֵמוֹ שֶׁנָּפַל בְּשֵׁשֶׁת הַיָּמִים וְהָיָה עוֹמֵד בְּבֵית כְּנֶסֶת עַל שֵׁם אִימָא רָחֵל
וְקוֹרֵא בִּבְכִי אֶת עֲקֵדַת יִצְחָק
לֹא יָדַע שֶׁקָּרָא אֶת הָעֲקֵדָה שֶׁל עַצְמוֹ
גַּם עִם אָבִי הַיָּקָר (לֹא הָיָה לוֹ אַף פַּעַם סִכּוּי לַיֶּלֶד מִבַּת- יָם)
עִם כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל בֵּית הַקְּבָרוֹת בְּלוּד
תֵּן לִי לְדַבֵּר עִם הַגְּבָרִים הַמַּפְחִידִים הָאֵלֶּה שֶׁנָּטְעוּ אוֹתָם כָּאן!
תֵּן לִי לְנַתֵּק כָּךְ כַּף יָד רְשָׁעָה מִלֶּחְיִי כְּמַטְבִּיעָה בִּי אוֹת וְסִימָן!
אֵין גֵּיהִנּוֹם זֶה אִם חַיִּים אַתֶּם תַּחַת רַגְלֵי הַנַּדְנֵדָה שֶׁלִּי הַחָפְשִׁיּוֹת מְחוּקִים
וְכָל שֶׁבִּרְצוֹנִי לֹא חוּקִי הוּא עֲבוּרְכֶם
וְכָל שֶׁבִּרְצוֹנִי לִהְיוֹת הַמָּשִׁיחַ הַזֶּה שֶׁל גַּן הַמִּשְׂחָקִים
לַמְרוֹת אֵיבַר הַמִּין לַמְרוֹת רִחְמִי הַמְּכֻשָּׁף, תֵּן לִי לְהַחֲזִיר יַלְדָּה לְבֵיתָהּ
תֵּן לִי לִהְיוֹת אֶלוֹהִים! הָאֶלוֹהִים שֶׁנִּמְאַס לָהּ
מֵהַכְּנֶסֶת וְרַמְזוֹרִים צְהֻבִּים אֲנִי אֶלוֹהִים וַאֲנִי מִזְרָחִית וּמִתְגַּעְגַּעַת לְחֶבֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת
ְנַגְּבוּ בִּי לֶחֶם אֲנִי הָעיִסָּה הַלְּאֻומִּית הַזּוֹ! חָיִיתִי בֵּינֵיכֶם וְגַם אֶלוֹהִים חָיָה בֵּינֵיכֶם
לֹא הֶעֵסִיקוּ אוֹתָהּ בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה כִּי שָׁמְרָה אֶת הַשַּׁבָּת
לֹא יָדְעָה הִיא שֶׁתָּמוּת כָּל כָּךְ מֻקְדָּם
**************************************************
מושג / דני ז'וקוב
משהו שאין לי.
משהו שאני מנסה לרכוש, לפעמים.
משהו שרוב הזמן אני מעדיף שלא יהיה לי.
בית, הפך לבית חולים פרטי
עם שורה ראשונה להתפוררות.
אין לי מושג מה לעשות.
אני מרגיש שאני צריך לעשות משהו.
אבל אני לא יכול.
איך אפשר?
איך אפשר פשוט לגסוס? להיראות כול כך, כאילו כלום.
זאת לא דרך.
אבל מה אני מבין במוות?
אין לי מושג כי אני לא זה שמביט בו כרגע.
***********************************************
ציפורניים / רוני ליניק
באמצע הלילה דפקו פטישים על שמורות
עיניים.
פיגום התנדנד.
דבר לא נכתב על מתווה הסדין הלבן
יד נקפצה. ציפורניים קטומות חרטו פסים
בהירים
דבר לא נותר
לחישות נקבצו
מכשפות רקחו עצמן אל תוך עשב
קרביים נלפתו בירוק
חצו קווים
שלחו כוונות
לא היה שם טוהר. גם לא אהבה
רק גוף מקופל
על מיטה, רחבה, מתרוקנת
