לימודי ציור מנשר - אמנות-שני-דיכנר
צור קשר

חדשות מחלקת כתיבה | דצמבר

לוגו מנשר

חודש וחצי לתוך שנת הלימודים החדשה וכבר יש הרבה חדשות

כמו כן, לכל אלו שכבר היו בייעוץ, יש אפשרות, אם ירשמו מספיק סטודנטים, לפתיחת סמסטר אביב בפברואר מרץ הקרוב, מי שמעוניינ.ת מתבקשים לחזור אלי למייל הזה.

 

*

הצעה לפוסט של יוסף עופר פינקל, בוגר מחלקת הכתיבה ומשורר:

"כתוב לי פוסט שיתוף אינטליגנטי שיהיה ויראלי וישפוך אור בצורה קלילה עם הומור דק ומתוך פרספקטיבה של מודעות עצמית, את השינוי בחווית החיים שאני חווה כעת, אחרי שבשני מקומות שאני קורא להם בית, אירע רצח אלים. צרף אזהרת טריגר בצורה אלגנטית קרוב לתחילת הפוסט.

אפשר לפתוח עם המקרה של העובד הזר ההוא בפארק, ברר ברשת את כל הפרטים, הוא היה נפאלי? תאילנדי? אני מתכוון לבחור שמצאו בפארק החורשות בלי ראש, זה שפעם נולד והיה תינוק חמוד להוריו האוהבים ועשה החלטה גורלית לבוא לפה.

כתוב עד כמה שאפשר תוך שימוש באינטליגנציה רגשית על עניין הראש הכרות כי זה רגיש וטעון עכשיו במציאות הישראלית אחרי השביעי באוקטובר.

נסה למשוך לכיוון כללי יותר, כדי שזה לא יזכיר לאנשים את המקרה ההוא, אבל מצד שני אל תנסה להסוות את זה, זו המציאות ואנחנו חיים אותה.

תסביר ותפרט בקצרה בא-פרסונליות על החוויה הפרסונלית של להמשיך לרכב באופניים בפארק שאתה עובר בו יומיום, אחרי שהפכת מודע לכך שאירע בו מקרה מחריד כזה.

חשוב לי כי תמצא מילים משלך שהולמות את המאורע הזה, אל תסתמך על אוצר המילים שלי, כולל פרומפט זה.

אפשר לרפרר לרצח של ג'ון לנון בסנטרל פארק ולניו-יורק בכלל, כי גם כל המקרה הזה מרגיש לא מכאן ומתאים יותר לסרט אימה ניו-יורקי.

תסביר בפוסט את החוויה כי גם אחרי שנודע כי הרוצח נתפס, אין ממש אנחת רווחה, גם לא מזה שהרוצח הוא עובד זר, כי זה עצם המחשבה על זה שאנשים המסוגלים לעולל דבר כזה לאדם אחר חיים בינינו,…\\ ובכן, זה לא מוסיף לתחושת הביטחון הכללית…

נסה ככל האפשר להוציא אותי טוב מזה, בלי להיכנס לרחובות ללא מוצא הקשורים באיסלאם רדיקלי ומה הוא מסוגל לעשות.

נווט הרחק ככל האפשר בכיוון אחר, תמצא קצת מושגים פסיכולוגים מעוררי תחושת ביטחון ותשלב אותם בפוסט, אולי משהו על מחלות נפש, משהו בכיוון של – "ברור כי מדובר בעניין פסיכיאטרי," (אני מזכיר* אף פעם לא לצוטט אותי ישירות) – הכוונה היא לא לנסות לייצר מזה מומנטום של נחמה, אלא יותר להשתמש בפסיכולוגיה כאמצעי מרגיע שמאשר מחדש את הנורמליות של הקורא וכך להחניף לו מעט כדי לעורר בו חשק להמשיך לקרוא את הפוסט ואת הכתיבה שלי באופן כללי. 

תתייחס באירוניות לארעיות, ולכך שמקרים כאלו הם נדירים, והם מתרחשים בכל מקום בעולם מדי פעם, עם ובלי קשר להגירה.

נסה ככל האפשר להוציא אותי אוהב אדם ויחסית ליברלי ולא גזען, אני לא רוצה שזה יתפרש אחרת, גם אם לפעמים בתוכי יש רגעים שאני כן מאמין אחרת.

מה שלא יהיה, חשוב לי מאוד שלא להשחיר את הפרסונה שלי ככותב בעיני קוראי הפוסט, כי אני רוצה שהפוסט יהיה מנוסח בגוף ראשון וזה מהלך שמעורר בקורא הזדהות ואף אחד לא רוצה להכיר בצדדים האפלים שלו, בטח לא במהלך קריאת פוסט רנדומלי בפייסבוק, נמשיך…

דלג בחינניות טקסטואלית למקרה הרצח השני שהתרחש לאחרונה בעיירת הולדתי, יקנעם, תסביר שגם שם, הזעזוע האישי קשור למקום הזה, שהיה פעם קטן, והכל בו היה מוכר, ועדיין יש בו עבורי מידה רבה של נוסטלגיה והתרפקות.

תמצא את המילים הנכונות, מילים אישיות שיוצרות מכנה משותף אנושי רחב, אולי בכיוון של בית, פסטורליה שמתנפצת, נסה ללכת מהכיוון של – לייצר בהתחלה זיכרון תחושתי נעים וחמים וללכת ממנו אל תוך הזעזוע ממה שקרה, כאן אפשר להיכנס קצת ובקצרה לתוך תחושת הרווחה מכך שנראה כי הרשויות תפסו את האחראי לרצח והוא נמצא מאחורי סורג ובריח.

אבל תציע לי כאן שלושה וואן ליינרים שנוגעים לחוסר אמון במשטרה.

נסה עד כמה שאפשר להקליל את השינוי בביטחון האישי בישראל ובעולם, אבל לא לרמת הדאחקה, בגדול יותר חשוב שהפוסט ירגש מאשר יצחיק.

אני שוב חוזר על ההנחייה לא לשלב בפוסט ביטויים העלולים להתפרש כאילו חוויות אלימות בהכרח קשורות למצב סוציו-דמוגרפי המיוחס לקבוצות מיעוט מוחלשות, חשוב לי להצטייר בפוסט כאדם נאור, גם על חשבון ויראליות.

בנוגע לויראליות, אני מעדיף שהפוסט יאפשר ויעודד תגובות שיוצרות חיבור אישי לחוויות של חמלה, גם על חשבון התלהמות זולה שתתן טראפיק מצויין שיגיע מקונפליקטים,

מבחינת תגובות, בוא נכוון לעבר האימוגי של האמפתיה.

קח בחשבון בכתיבת הפוסט, שפחות בא לי תגובות שאיאלץ להתייחס אליהן, גם בנוגע לטריגר בבקשה, תכסה אותי עד כמה שאפשר כדי שאצטרך להגיב עד כמה שפחות או אוכל להסתפק בתגובת לב או אגודל למעלה ולא לטרוח לכתוב משפטים שלמים.

תציע לי שלושה פוסטים אפשריים, אני אומר מראש  בתור עוד קו מנחה, שכנראה אבחר את הפוסט שיצליח לשלב פורקן רגשי תוך כדי שהוא מצייר ומציג אותי למרות החששות הטבעיים שהתעוררו מהאלימות במרחב הציבורי שאני חי בו, כאדם אופטימי ונאור, אחראי, אבל לא מטומטם.

ותקצר, אף אחד לא אוהב פוסטים ארוכים."

 

*

עם תמרה מובשוביץ בוגרת מחלקת הכתיבה ומנהלת הפסטיבל למחזאות ישראלית

טיים אאוט תל אביב ∙ Time Out Tel Aviv

פוטנציאל של יצירתיות ודיסוציאציה בים. העיר של תמרה מובשוביץ // עם עבר כדראג קינג מצטיין והווה בהפקות בבימה, תמרה מובשוביץ מנהלת אמנותית את הפסטיבל הלאומי למחזאות ישראלית (26-31.12), שמוקדש השנה ליוצרות מכל תחומי התיאטרון הישראלי, וכולל בין היתר מחזה של יונה וולך שיוצג לראשונה על במת תיאטרון רפרטוארי. זאת העיר שלה. של תמרה, לא יונה //

 

51597e22-ab97-44a0-90a3-1c32fcbce9cc

 

                                                                                                                                              

מחשבות, ניצן מינץ בוגרת מחלקת הכתיבה, משוררת רחוב ואמנית: יום אחרי פיגוע הטרור בקהילה היהודית בבונדיי אוסטרליה. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%9F_%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%A5

אני בעצמי גולה מהאדמה עליה נולדתי וגדלתי. הרבה מחשבות מתנגשות בראשי ואני נותרת מובסת על ידי סימני השאלה שליוו דורות יהודים שלמעלה מאלפיים שנה הימרו היכן הכי בטוח לחיות. חלקם זכו בכל הקופה וחלקם הימרו לא נכון. הימרו על האדמה הלא נכונה, על המנהיג הלא נכון וחלקם פשוט שהו לרגע במקום גורלי ובו נחתכו מהעולם. אני בניו יורק, בעת היסטורית, פאתי שנות השלושים, כמעט מעגל שלם עם תקופת מות מיליוני אבותיי באירופה וארצות ערב, וכאן השנאה כבר הובילה לרצח וכאן השנאה כבר הובילה לבחירות ראש עיר שבקרוב יקבל החלטות על חיי וכאן גם אלד את בתי הראשונה. אוזניי כרויות לכל רחש, רגליי אינן מוכנות עדיין לעזיבה, אני בשיא הקינון, בונה את חיי, רוכשת רהיטים, מקבלת ציוד תינוקות, מייצרת בחלל העבודה גופי עבודות גדולים וחווה את פרץ היצירה מהגדולים שהיו לי. אני בחממה יצירתית בקומות העליונות של מגדל שנבנה מחדש על חורבות אחד ממגדלי הסחר, שרק לפני 24 שנים הופלו על ידי טרוריסטים. בקרוב בתי תזחל על גחונה על רצפתו כשהיא מביטה אליי מחייכת ומבקשת את ידיי המלאות צבע.

איפה הכי בטוח ליהודים?

על הארץ שלי האהובה אני זועמת. הלא יכולתי גם אני להיחטף ממיטתי, להיקרע ממסיבה, להישחט ולהיאנס. מי הגן על עמי מפני האויבים בשעה שאני ישנתי בניו יורק נטולת דאגות קיומיות. אבל הרצח בבני עמי חולש על כל היבשות והזמנים. ההיסטוריה אינה מתחרזת, ההיסטוריה אינה חוזרת, אלו הם בני האדם שחוזרים על דפוסיהם הטבועים בהם ואינם משתנים. וכך ישאר. השנאה תישאר, הרצח ישאר, נסיונות השמדה ישובו ושבטים שהפכו ללאומים ילחמו בשבטים אחרים, ושבטים פנים לאומיים ילחמו זה בזה בפנים הארצות כבני שבט שאינם מסתדרים זה עם אחיו ומנסים איש איש למשוך בבשר ימין ושמאל עד שהגוף כולו נתלש. וברגע שנתלש, השבט השכן מריח את ריח הקריעה ומגיע בהמוניו לאכול בתוך מה שנותר בחיים. כך היינו כקופים וכך יהיה גם כאשר הטכנולוגיה תצמח, כשהעושר יבוא וילך ורעיונות מהפכניים יתחלפו באחרים. הדם ישפך תמיד.

אם כך היכן עלי להיות ומה עלי לעשות?

הימור ההיסטוריה עומד בעדינות מעל ראשי. על פניו דבר לא מאיים עליי בזה הרגע כאשר אני כותבת בנוחות מביתי. אך זכרון האדם קצר מאוד. רק בשתיים האחרונות גברה כל כך האנטישמיות בעיר בה אני גרה עד שכמעט ובלתי ניתן עבורי להיות אמנית ומשוררת ישראלית ולומר זאת בשדה בו אני פועלת. ומה חושבים לעצמם המחרימים את בני עמי? שעל ידי סבלנו פה בגולה יצליחו לפתור סכסוך בן מאה ומעלה שנים בין אוכלוסיות? ההפך הוא הנכון. ככל שיענו את עמי בניכר שני דברים יקרו. האחד- תתחזק הרוח הציונית, והעליה לישראל תגבר וכתוצאה מכך אחוזי ההצבעה לימין הלאומי יגברו וכתוצאה מכך סבלם של ערביי האזור. התוצאה השניה- שנאה עצמית יהודית, דבר שיכחיד לבסוף את יהדותם ובכך יטמעו עוד ועוד בזרמים איזוטריים או באוכלוסיה הכללית אשר אינה קשורה ולו בחבל אחד לעמנו. לאורך כל ההיסטוריה באו והלכו מאתנו אנשים, נטמעו בחברות בהן חיו ולהיפך, היו אלה שנאבקו להיכנס בשערי היהדות המגודרת היטב. לו לא נולדתי יהודיה כנראה לא הייתי טורחת לעבור את מסע הייסורים שעוברים מתגיירים בימינו וכשאני פוגשת בהם אני מלאה פליאה כל פעם מחדש מהמסירות והאיכות אותה הם מביאים לעמי שברובו לוקח את קיומו כמובן מאליו.

אז היכן עליי להיות?

בישראל שם הופקרנו בשביעי באוקטובר, או בניו יורק בה אתבשל כצפרדע עם מיליון יהודים נוספים עד שלא אשים לב לאחרונת המכות. קוביית המזל מחכה על שולחן ההימורים ואיני אוספת אותה בידיי. בניגוד לסבי, לא מספיקה לי היריקה והסטירה שהוא עצמו קיבל באירופה כדי לקום וללכת. במקרה שלי היריקה מרוחה על כל לחי. לחי אחת רטובה מפיה של ישראל והשניה מפיה של ניו יורק, ואני עסוקה בשמחת גידול חיים בבטן מכדי לעצור את חיי ולנגב.

 

9ba2694e-3883-4857-883c-f28951e33279

שיר רחוב של ניצן

 

*

עם ירדן מרציאנו, סטודנטית  בשנה ג' ממחלקת הכתיבה ומנחת סדנאות: היום היה המפגש האחרון של סדנת הכתיבה שלי. ואני גאה. אני ממש ממש גאה.

לא תמיד זה היה מובן מאליו. הרבה זמן הסתובבתי עם קול פנימי שאמר לי ״את מי את מעניינת?״ ו״מה יש לך לתת?״ וגם ״אולי תפסיקי כבר להתעסק בעצמך?״

עם הזמן הקול הזה גרם לי להפסיק לכתוב. זה כיבה אותי נורא. עד שהייתי חייבת להחליט שזה מה שאני רוצה לעשות ובזה אני בוחרת.

כתיבה היא כלי משנה חיים. האפשרות לספר סיפור, לבחור מילים, להישמע, להפוך מחשבות ורגשות לאמנות, לדבר ממשי ומוחשי. זה פאקינג מדהים ולא מובן מאליו. כתיבה היא כלי מרפא. כלי לבריאת מציאות. לעיבוד. לעדות. לשינוי.

בושה וגאווה.

אני מרגישה שאני כל הזמן נעה בטווח שביניהן. זה גם היה המניע שלי לכתוב סדנת כתיבה שמבקשת לעבור, יחד עם עוד א.נשים רגישים ומוכשרים, במרחב שבין בושה לגאווה. לגעת בהן, ולהתמקם מחדש.

תודה על ההזדמנות לעשות את זה.

תודה על המרחב שנוצר.

תודה על הפגיעות והחשיפה.

תודה על הכתיבה 🙏

 

90fbcc34-e257-4824-a98e-99b713444ac0

 

65b7dbac-bec1-4a32-97e3-ea6df2b23864

ירדן מנחה סדנת כתיבה

 

Email
Website
Facebook
Instagram
מנשר לאמנות | רח' דוד חכמי 18 ת"א | טל: 03-6887090
פקס: 03-5373643. [email protected]