חדשות מחלקת כתיבה אפריל 2020

על שתי בוגרות נהדרות של מחלקת הכתיבה במנשר; כתבה בוואלה על אביב פנקס סטודנטית שנה ב' במחלקתנו

למרות הקורונה ההרשמה נמשכת ואפשר לשלוח ל רונית ידעיה ראש מחלקת כתיבה את משימות הקבלה.

רק בריאות!

עם סיון שיקנאג'י בוגרת מחלקת הכתיבה ומרצה לתסריט במנשר:

אותם דברים במילים אחרות

הקובץ "88", כשמו כן הוא: 88 סיפורים קצרצרים, ובכל אחד 88 מילים • המחברת סיון שיקנאג'י מדברת על הניצוץ הרגעי והמאמץ המתמשך בכתיבתם • ומסבירה למה למוות נוכחות עזה ביצירתה

דפנה לוי

פורסם ב: 01.04.2020 16:30

""לפעמים הרגשתי שאני מאבדת סיפור גדול שיכולתי לספר". סיון שיקנאג'י

בעולם הבדיה הספרותית של סיון שיקנאג'י דרים בכפיפה אחת אישה שלא מסוגלת להסתיר שום מחשבה ורגש, גבר בשם ציפור, מדוזות שמעופפות בחלל, אנשים חסרי הכרה לאחר שבץ מוחי, לווייתנית ושמה ויקי, ואלברט הופמן, המדען שגילה את האל.אס.די. אלא ששיקנאג׳י לא כותבת ספרות פנטזיה. מבחינה רגשית ותמטית, הפרוזה שלה ריאליסטית, ונוגעת ישירות בחוויות קשות של אבל, הלם קרב, אכזריות ושברונות לב. הישירות הזאת ניכרת על רקע האזכורים התמציתיים של זמנים, מקומות ואפיונים תרבותיים, אמיתיים או בדויים – דחיסות שמתחייבת במסגרת המגבלה שכפתה שיקנאג'י על עצמה: כל סיפור מ־88 סיפורי הקובץ ״88״ עשוי 88 מילים.

לכתיבה תחת מגבלות יש היסטוריה עשירה, ארוכה בהרבה מדברי ימיה של הכתיבה החופשית ביסודה. שירה נכתבה אלפי שנים בתבניות כובלות. בפרוזה המודרנית, רבים וטובים – מצ׳כוב ועד קבוצת "אוליפו" הצרפתית – יצרו מתוך אילוצים צורניים, סגנוניים או לשוניים שקבעו לעצמם. בכתיבה אוונגרדית מהמאה ה־20 ועד היום, נמצא דגמים רדיקליים: מהימנעות מאותיות מסוימות (בייחוד ידוע הרומן "ההיעלמות" של ז'ורז' פרק) עד הצטמצמות לאוצר המילים – 483 במספר – שהקצה שייקספיר לאופליה ב"המלט". האילוצים אינם רק תרגילים טכניים: הם מנפצים הרגלים ומניירות, וחושפים את מהות היצירה. שיקנאג׳י כותבת: ״יום אחד מישהו ימתח קו בין כל הדברים שאני כותבת, כמו שעושים בציור מִספרים, עד שתתגלה הספרה 8. אני מסתובבת סביב עצמי, כותבת את אותם דברים במילים אחרות, כותבת דברים אחרים באותן מילים, תמיד סביב עצמי וסביב האמא המתה".

״88״ (הוצאת לוקוס) הוא הספר החמישי של שיקנאג׳י בת ה־36, בוגרת בית ספר מנשר לאמנות. קדמו לו, בעיקר בהוצאה עצמית, ספרי ילדים, ספר שירה, ונובלה גרפית, שיצרה עם המאיירת אלינור נחאיסי. בכובעה כתסריטאית היא מעורבת בכמה סדרות לילדים ולנוער, ובהן ״כדברא״, ״כפולה״ ו״אילת״, ומלמדת תסריטאות ב״מנשר״. ״בכל רגע,״ היא אומרת, ״פתוחים אצלי על המחשב עשרות חלונות, והמון נרטיבים צפים בבת אחת באוויר. זה סוג של הפרעת קשב: ברגע שאני כותבת משהו, מייד קופצות לי מחשבות על משהו אחר, ולימדתי את עצמי לכתוב מייד כל מחשבה ואסוציאציה. לא חשוב אם אעשה איתן משהו, אבל אני לא רוצה להסתכן ולאבד אותן".

thumbnail_image010

סיפור קצר, דרך ארוכה

אז סיפורי "88", הקצרצרים, נולדו בבת אחת?

״בכלל לא. עבדתי על הספר כמו שעובדים עם יומן. בשלב ראשון, כל פעם שהיתה לי מחשבה, בדרך כלל בנסיעה או בתנועה, כתבתי משפט אחד. לא יותר. למשל, ראיתי שקית על המדרכה, ופתאום היה נדמה לי שהיא דג, ומזה נוצר סיפור עם דג "אבו נפחא" שסובל. בשלב השני ניסיתי להבין מה אני רוצה להגיד, וניסיתי לעבד את הסיפור הראשוני לתוך המבנה".

למה היה לך חשוב לשמור על מבנה קבוע?

״זה התחיל בקול קורא לתחרות סיפורים קצרים של פחות ממאה מילים. ניסיתי, וזה היה כיף. רציתי לכתוב עוד, לאתגר את עצמי, ובהדרגה החומרים הצטברו והחלו להידמות לספר. לא חשבתי שהדבר המוזר הזה ייצא לאור, לא חשבתי שזה בכלל קריא. זאת היתה מין ספרות ווטסאפ, ששלחתי לחברים ולמשפחה, והדהים אותי לגלות שאני מצליחה לעורר בהם תגובות, רגשות, בכל כך מעט מילים. בהתחלה רציתי לכתוב את הכל ב־88 יום, אבל לא היה סיכוי. הכתיבה נמשכה שנתיים, דרשה הרבה יותר ממה ששיערתי, והיו סיפורים שעבדתי עליהם יותר מ־40 פעם".

לא היו רגעים מתסכלים שבהם הרגשת שהתחלת משהו שמחייב המשך, אבל נאלצת להפסיק?

״לפעמים הרגשתי שאני מאבדת סיפור גדול שיכולתי לספר, דמות מדהימה שבא לי לרוץ איתה הלאה, אבל הבנתי שאני מרוויחה רעיונות טובים בזכות הצמצום. העולמות האלה מגיעים אלי כי אני לא מבועתת מהמחשבה שאני צריכה לפתח אותם על פני עשרות עמודים. זה שכתבתי רק 88 מילים לא אומר שלא בניתי בתוכי תפאורה, רקע, עוד דמויות, אבל המגבלות הוציאו ממני יותר יצירתיות. הצמצום פתח בפני אפשרויות חדשות. עכשיו, למשל, אני נהנית לכתוב הייקו. וגם בחיים בכלל אימצתי גישה מינימליסטית, שמתאימה מאוד לטבעונות שלי ולאקטיביזם ביחס לבעלי חיים"

מהחיים לכתיבה, דרך המוות

בכתיבתה, שיקנאג'י עוסקת לא מעט בסבל. המוות הוא גיבור מרכזי ברבים מסיפוריה. "88", למשל, מציג רשימה של סיבות שונות ומשונות למוות, רבות מהן אבסורדיות, כמו "האמין בקסמים וחתכו אותו לשניים", "נרדם מחובק עם קקטוס", ו"הולה הופ עד אפיסת כוחות".

מה מקור העיסוק המתמשך שלך במוות?

״לפני שבע שנים עברה עלי שנה מרוכזת של אירועים גדולים, שבדרך כלל אנשים חווים לאורך שנים רבות. התחתנתי, אמא שלי נכנסה לניתוח ומתה אחרי שלושה חודשים, ובטעות מוחלטת נכנסתי להיריון. באותה שנה ממש איבדתי אמא ונעשיתי לאמא בעצמי, כך שלא מפתיע שאני עוסקת בזה הרבה, בעניין המחזורי הזה, מהחיים למוות".

אחד הסיפורים המרגשים ביותר בקובץ עוסק ברגע שבו את רואה את אימך המתה יושבת בבית קפה.

״בהתחלה כתבתי על זה סיפור אחר לגמרי, ארוך, שבו גבר מבוגר, שאיבד את אישתו, מתחיל לעקוב אחרי מוכרת ב'הום סנטר', שהוא משוכנע שהיא אישתו. כשכתבתי את זה כסיפור קצרצר הצלחתי לומר את זה יותר בחדות. ואגב, זה קרה לי באמת. ישבתי בבית קפה וממש ראיתי אותה, הסתכלתי על הידיים שלה, על תנועות הגוף שלה, על הצחוק שלה. לא ידעתי מה לעשות. לרגע אפילו חשבתי לסגור את המחשב ולרוץ אחריה כשהיא יצאה. לא רצתי. רק כתבתי".

את כותבת על המוות כמעט בשלווה.

״אני משתדלת לחשוב על המוות בצורה בודהיסטית כזאת, כעל עוד חלק מהחיים. אני חושבת שהמשבר הנוכחי, עם הקורונה, יביא לזה שהתפיסה הזאת תתרחב. אנשים יבינו שאנחנו קשורים זה בזה, שאנחנו לא באמת נפרדים. ומאחר שכדי להירגע אני משתדלת להסתכל על הכל במבט־על, אני חושבת שיהיו שינויים סוּפֶּר מגניבים בעולם הספרות. הספרות של הדור הבא, שאחרי הקורונה, תהיה אחרת, אפילו מבחינה סגנונית, יהיו בה המון תיאורי חוץ והתרחשויות חוץ, כי החוץ כבר לא מובן לנו מאליו.

על מיה פרי בוגרת מחלקת האמנות והכתיבה במנשר, יום שישי ב"הארץ"

האמנית מיה פרי מאפשרת לצופים שלה להיות פגיעים וכנים – וגם לעצמה

במקום תערוכה שבה היתה אמורה להשתתף, הקימה מיה פרי אתר שבו היא יוצרת, בין השאר, ציורים לבקשת הגולשים. הגישה והסגנון שלה פותחים שיח מרתק ואינטימי:

אתר "הארץ"

אבי פיטשון

מיה פרי היא אמנית צעירה (25), בוגרת מנשר, שמוכרת גם באנדרגראונד המוזיקלי התל אביבי כחצי מהצמד "לילה". ב-5 במארס, שנייה לפני שהכל השתנה, הספקתי לראות סדרה של רישומיה בפתיחת התערוכה "קוראת לאלה" בבית העיר בתל אביב.

פרי היתה אמורה להיכנס לתוכנית שהות אמן בחלל גלריה רו ארט ולקחת חלק בתערוכה קבוצתית בעלת אופי אינטראקטיבי. התגובה שלה לביטול התוכנית היתה מהירה. ביום שני ה־23 במארס היא השיקה אתר אמנות, סוג של תערוכת יחיד עם כמה "חדרים" ואלמנט אינטראקטיבי.

המונח "אינטראקטיבי" מלווה באסוציאציות על אמני רשת טרחנים שחופרים למוות על "מה ההבדל בין מחווה פרפורמטיבית מול קהל ובשידור ברשת" (שאלה שנשאלה גם לפני שנהרסו לכולם החיים וכבר אז זה היה מעצבן). אבל הדבר הראשון שקופץ לעין כשנכנסים ל"יו אר סייף" של פרי הוא תחושה אנלוגית חזקה, דבר שאיננו מקרי, איננו מובן מאליו, אבל הכרחי כדי למסגר נכון את האמנות שלה, רובה רישומים.

האתר בנוי באופן שמרני, כמעט פרימיטיבי בפשטותו, והאלמנט האינטראקטיבי נעדר כל ראוותנות ורהבתנות – המינימום הנדרש כדי ליצור את הקומוניקציה שפרי מעוניינת בה: שדה ריק שבו אפשר להקליד משהו שאנחנו מבקשים שהיא תצייר.

עמוד הנחיתה של האתר משול לחדר הראשון שאליו היינו נכנסים אם היתה זו תערוכת גלריה פיזית. כאן אפשר להביט ולנווט בתוך סדרת רישומים של הדירה/חלל הבידוד שבו פרי שוהה. למרות הכותרת המרגיעה והמחבקת, "את/ה/ם בטוח/ה/ים", הרישומים — רובם מונוכרומטיים בעט שחור או כחול ואחד צבעוני בצבעי מים — מטרידים. הם מציגים בפשטות את מפגש הביתי והמוכר עם החדש והמאיים דרך נוכחות של חרקים ענקיים. כשאני אומר "פשטות" אני מתייחס לקו של פרי, שהוא מינימלי, רזה, פנזיני. עם זאת, הדלות לא סותרת תנועה בין מרחבים סגנוניים. רישומים אחדים מזכירים ציור נאיבי, אאוטסיידרי או מסוגת שרבוטים-בשולי-מחברת נערתיים. אחרים נראים כמו קומיקס עצמאי, מחתרתי. חלק נראים כמו איורים לספרי ילדים, לא בהכרח אידיליים

פרי

תמונה שמכילה ציור

התיאור נוצר באופן אוטומטי

בכל אחד מהתת-סגנונות שהזכרתי, כולם מזוהים עם הקו של פרי, יש הרבה עירום נשי (כמעט אין גברים, לבושים או עירומים. אולי שניים. יש יותר בעלי חיים מגברים), שהוא ריאליסטי באורח מתריס. פרי לא מלטפת את העין המביטה והרישומים שלה מלאים איברים רופסים, שיער גוף, תנוחות נכאים. רחוק מאידיאליזציה כלשהי של הגוף האנושי (אם אמנותית ואם מהסוג אליו התרגלנו במדיה חברתית, המדגישה צדדים מחמיאים). בה בעת, זו גם לא גרוטסקה. פרי לא מקצינה. הנשים שלה (וגם הפורטרטים העצמיים) אמיצות בממוצעות שלהן.

בהתחלה זה מאיים – אולי מפני שבמצב בידוד איננו מציגים עצמנו לראווה אלא חווים יום יום את היותנו אנושיים, אנושיים מדי. ואולי זה המנעד הרגשי של המבקר, שמעדיף קומיקס של מארוול על קומיקס מחתרתי וחולם על להשתחוות אפיים מול פסלים אירודינמיים ומסוקסים של יורי גגרין מתקופת רוסיה הסובייטית. אבל אחרי שאתה מניח לעצמך לשהות בעולם של פרי זמן מה, זה מפסיק לבלוט, ועולות כל הדקויות האחרות. ולפרי יש טווח מבע.

הרישומים שפרי מבצעת בהזמנה הם למעשה החלל המרכזי של התערוכה, שכותרתו "Calm Down". הצופים הם האוצרים, ולמרות זאת יש לכידות לרוב הרישומים. זה קשור חלקית לכך שיש דמיון מסוים באופי הבקשות; רבים מבקשים ציורים שיביעו כמיהות ופחדים המשותפים לכולנו כעת. שמו של האתר, שם החדר הזה בתוכו והממדים האנושיים שלו מאפשרים ומזמנים במידה רבה את הביטחון והחופש להביע רצון לתרפיה באמנות. לפיכך אפשר לראות עבודות כמו "התקרה היא השמיים", "חיבוק", "רגע משפחתי אינטימי", "אפוקליפסה" ו"שחררי את הפחד".

האלמנט המלכד הנוסף הוא מה שפרי בוחרת לעשות עם הבקשות, שזה באופן טבעי לערבב את הנושא עם עצמה, מה שבא לביטוי בעיקר בדגש על העירום גם כשזה לא חלק ממה שנתבקש. לפעמים זה גובל במה שעשוי להתקבל כגרסה מילניאלית לפמיניזם סיקסטיזי-היפי – בעיקר בציור "Women Hanging Out Together", שבו נראות שלוש נשים (או דיוקן עצמי מפוצל לשלוש?) עירומות סביב מדורה. מאוד פגאני. אמה של פרי גם היא ציירת, והן במקור מארצות הברית (פרי הגיעה לישראל מניו יורק בגיל 10), כך שנפתח מקום לשער השערות לא מבוססות על איזושהי שושלת אמנות נשית עם שורשי בוהמה אמריקאיים. לא נעשה זאת כי פרי לא מתעכבת על המקום הזה. היא הולכת לכיוונים הפוכים כשהיא רוצה – למשל הזוועה (שעשויה להיתפש גם כמצחיקה בגלל האיכות הקומיקסית) של "מקום לנשום", שבו נראה צוואר אשה נמתח עד שראשה נעלם בתוך בטנה. כן, גם פה יש עיסוק בנשיות שהצד הארכיטיפי בו די מפורש, אבל הוא הופך על פיו את הביחד ההיפי וחושף אימה שמשלבת את מצב הבידוד העכשווי עם הפמיניזם האפל והבוטה של סדרת סרטי "הנוסע השמיני".

בראיון שערכתי עם להקת "לילה" ב-2017 אמרה פרי: "אני כותבת על החוויות שלי בתוך גוף של אשה כי אלה החוויות שלי, לא כי יש לי אג'נדה או סטייטמנט על נשיות. וגם לא כי אין לי. כמו שמישהו יכתוב על זה שהוא גר בדטרויט או על זה שיש לו רגל אחת מבלי שזה יהפוך אותו לנציג של משהו". ניכר שזה עדיין נכון.

בציורים אחרים מפתיעה פרי עם דגשים סגנוניים שונים. הציור "בדיוק נפרדנו ואני חושבת עליה, תוהה מה היא עושה" מציע עושר צבעוני. "תוכלי בבקשה לצייר אותי עושה את עצמי קוראת אבל בעצם חושבת על משהו" מגיש קו רישומי מפורט בהרבה מהאחרים, היענות לאתגר של תפיסת הבעת פנים מאוד ספציפית.

וזה לא הכל. באגף "ספריית חדר השינה" מעלה פרי מדי יום סריקה של כריכה או עמוד או מקטע מאחד הספרים שבחדר השינה שלה, משתמשת בבידוד כדי לדבר איתנו בעוד ערוץ. ב"קפסולות סאונד" היא מעלה כל יום קטע מוזיקלי. הקטעים אמביאנטיים, ארוכים, מזכירים לי מוזיקה שאני אוהב מלייבל כמו "קראנקי"; לכאורה ההיפך מהסערה הכאוטית של "לילה" אבל זהו מעין היפוך מראה: הנרטיב דומה, מצב הרוח שונה. באגף "החלימו" מעדכנת פרי כמה אנשים החלימו מקורונה נכון לאותו יום. פרי אומרת שאם יש לה אג'נדה היום, זה "ליצור מרחבים רגישים שמאפשרים לאנשים להיות פגיעים וכנים, ולהרגיש בטוחים". זה מצליח לה. יש עוד חדר-שניים באתר שלה. כנסו כנסו.

מיה פרי, youaresafe.net

***

שימו לב, אחרי 2 קורסי תסריט (מתוך 8 במהלך השנים) וכמובן כל קורסי הכתיבה והשירה אביב פנקס, סטודנטית שנה ב' במח' כתיבה כבר שותפה לכתיבה התסריט לסדרה!

הפלרטוט עם רבין, ההתמודדות עם הלב השבור והפחד מהקורונה: ריאיון עם הכוכבת העולה אביב פנקס

אחרי "תאג"ד" וההצגה "מאמא מיה", אביב פנקס מככבת בסדרה "פלמח" (טין ניק ו-STING TV). בריאיון, היא מספרת על נהג המונית שהטריד אותה מינית, על טראומת הגירושים של הוריה, על הפוביה מאנשים בעקבות הקורונה ועל הזוגיות המאושרת שהגיעה אחרי שברון לב ממושך

 אבנר שביט יום רביעי, 08 באפריל 2020, 00:38

 במסגרת ההכנות לצילומי סדרת הנוער החדשה "פלמח", ביקרו צוות השחקנים במוזיאון המוקדש לפלוגות המחץ. בניגוד לרבים מהם, לאביב פנקס זה לא היה ביקור ראשון במקום, גם לא שני. "זאת היתה הפעם השלישית שלי שם, כי סבא שלי יצחק היה בפלמ"ח", מספרת הכוכבת, קיבוצניקית במקור, בריאיון לוואלה! תרבות. "הוא מת לפני שנולדתי, אבל הסיפור שלו מאוד מוכר במשפחה. סבא היה מן המקימים של הגדוד השני של הפלמ"ח. הוא גם היה שותף למבצע שבסופו של דבר לא יצא לפועל, במסגרתו היה אמור לשמש כפיל ליגאל אלון, שהיה מאוד דומה לו".

 הסדרה, שעלתה בתחילת השבוע וזמינה בלעדית למנויי yes בערוץ טין ניק ובSTING TV, היא עוף נדיר בשמי עולם התרבות הישראלי: ספרים היסטוריים לא חסר כאן, אבל סדרות וסרטים שכאלה כמעט שאין, בטח לא בעולמות הנוער. הסדרה הטרייה והמדוברת ממלאת את החלל הזה עם סיפור המתרחש באמצע-שלהי שנות הארבעים, במחנה אימונים סודי המכשיר נערים להצטרפות לפלמ"ח ומלחמה בכוחות הבריטיים.

 בין הדמויות אפשר לפגוש שלל מנהיגים אגדיים כשעוד היו בגיל הנעורים, למשל יצחק רבין, יצחק שמיר ומנחם בגין, ואת הפלמחניקים הצעירים מגלמים שלל שמות מסקרנים. בהם, יעל שלביה בהופעת בכורה טלוויזיונית וגם שתי שחקניות שיש להן קשרים פוליטיים-משפחתיים במציאות: אלונה סער, בתו של גדעון, שלמרבה האירוניה מגלמת כאן דמות בשם גאולה; ונטע רוט, נכדתו של טומי לפיד והאחיינית של יו"ר יש עתיד.

 פנקס, מצידה, מגלמת את אחת המדריכות של הפלמ"חניקים העתידיים. בהופעתה היא עושה צעד נוסף למימוש מעמדה כאחת השחקניות המבטיחות על המסכים שלנו – הבטחה שהתגלתה לראשונה בהצגות כמו "מאמא מיה" ובסדרות "תאג"ד", "פלאשבק" ו"נעלמים", בו שיתפה לראשונה פעולה עם הבמאי יהונתן בר-אילן, שביים אותה גם כאן. הוא מספר כי היא היתה הבחירה הראשונה שלו לתפקיד – מהלך שלא הצטער עליו לרגע. "ברגע שהתסריטים הגיעו לאביב, מיד התפתח דיאלוג עם המון שאלות מצידה, מהסוג שבדרך כלל לא טורחים לשאול", הוא משחזר. "היא גם מיד חפרה בהיסטוריה המשפחתית שלה והצליחה להשיג את תעודת הגיוס הרשמית של סבא שלה לפלמ"ח".

 אביב, אם היית יכולה לשאול את סבך המנוח שאלה אחת במהלך העבודה על הסדרה, מה היית שואלת?

 "זו שאלה טובה. אולי הייתי שואלת אם ייצגתי אותו בכבוד. בעצם, בטח הייתי שואלת אם הוא פחד. הייתי רוצה לדעת אם היה בו אומץ ותו לו, או גם פחד. מהתחקיר שעשיתי, קיבלתי את התחושה שהפגנת פחד התפרשה בזמנו כחולשה, אבל הוא ושאר הפלמחניקים היו בסך הכל נערים. הייתי שמחה אם היה מספר לי על רגע של פחד שחווה".

 אם מותר לשאול, האם מצאת את עצמך בעברך בסיטואציות הישרדותיות?

 "עולים בי שני זיכרונות. קודם כל, כשהייתי בת 16, נסעתי לחוג תיאטרון במונית. הנהג נעל אותי בפנים והתחיל לשאול שאלות פולשניות וחודרניות. למשל, אם אני יודעת ששחקניות צריכות לפעמים לחשוף את עצמן. הוא הטריד אותי מינית ולא נתן לי לצאת עד שדפקתי על החלון. זה רגע שהיה סופר-הישרדותי".

 "הזיכרון השני הוא לא אירוע מסוים, אלא משהו מתמשך יותר. ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטנה ואני לא זוכרת את הגירושים עצמם, אבל כן את ההתמודדות איתם. את השינוי הזה, שהיה בית ופתאום יש שניים. אני זוכרת שפעם קנו לי בליל הסדר ספר בשם 'ילדים גרושים'. היה שם סיפור על ילד שכל פסח צריך לבחור איפה לעשות את הסדר, עד שהוא מבין שאלוהים חייב להיות ילד גרוש, אחרת למה הוא קבע את פסח ב'?"

 טוב, השנה אין בעיה בסדר. אז איך את מעבירה את הסגר?

 "מצד אחד, אני טיפוס די ביתי, אז נעים לי בבית. מצד אחר, יש לי פחד מחולי ומוות. אלה לא דברים שקל לי להתמודד איתם. כל עוד אני בבית, אני מרגישה פרודוקטיבית מהרגיל, אבל אני כן חוששת מהיום שאחרי. אני שמה לב שאם אני יורדת לסופר, אז אני מפחדת מאנשים, וזה יהיה מאוד לא נעים אם הפחד הזה יישאר".

 למה את הכי מתגעגעת בחיים שהיו לנו עד לא מזמן?

 "קודם כל, אתה קולט כמה זה מוזר שאנחנו בכלל שואלים שאלות כאלה? והתשובה – לנסוע להורים שלי. לעלות על האוטו ולנסוע. האמת, לא משנה לאן".

  בעקבות הקורונה, הריאיון מתנהל בזום – תקדים מבחינת כל אחד מאיתנו. למרות הראשוניות, השיחה עוברת בנעימים, גם בגלל היעילות של השירות הפופולרי וגם בגלל פנקס, שנוסף לקריירת המשחק גם לומדת כתיבה ותסריטאות במנשר, ובר אילן מספר כי השאלות שהציגה וההצעות שהציעה במהלך העבודה על העונה הראשונה של "פלמח" היו כה מועילות, עד שהיא צורפה לצוות הכותבות של העונה השנייה.

 אביב, למה את כל כך אוהבת לכתוב?

 "זה תמיד היה ככה. כילדה הייתי רואה הצגות ועושה הצגות בחצר, אבל גם ניהלתי יומן מגיל אפס, שהיו בו מונולוגים שלמים ורעיונות להצגות. בתיכון עשיתי בגרות מורחבת לא רק בתיאטרון אלא גם בספרות. מילים זה משהו שמאוד מעניין אותי ובוער בי. להיות שחקנית עוזר לי בכתיבה, כי אני מבינה מה מניע דמות לעשות משהו ואם תתן לי סיטואציה, אדע להגיד לך מה דמות צריכה לעשות כדי להשיג מה שהיא מבקשת. אני אף פעם לא קוראת משהו ומתייחסת אליו כטקסט ותו לא, אלא תמיד מחפשת מה יש בין השורות".

 איך היה לשחק שפה של שנות הארבעים, בלי מניירות כמו "פאקינג", "בדוק", "אין אותי" וכדומה.

 "האמת שגם במציאות אני לא מדברת ככה, אז המעבר היה קל לי. השפה היתה אתגר, כי כל הזמן היו תהיות אם הגיוני ואמין לדבר בצורה כזו או אחרת. אי אפשר היה לאלתר כמו בסדרות אחרות, והשפה נהיתה משהו שלא ניתן להתעלם ממנו. זה היה מרתק, ואני שמחה שהנוער של היום יצפה בשפה כזו".

 מה הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?

 "'איתי החיים משחק הרבה' של דוד גרוסמן. זה גמר אותי. זה ספר מרתק שמחזיק אותך, וגם בו יש בו קול נשי והעצמה נשית, כי הוא עסוק בשלוש דורות של נשים".

 בהקשר זה, בר אילן מספר על סצינה שבה התרומה התסריטאית של פנקס היתה גדולה במיוחד. "זה היה רגע שבו מככבים כל המנהיגים הבאים של ישראל: בגין, שמיר, רבין, יגאל אלון וגם הדמות של אביב", הוא נזכר. "בתוך סערת הטסטוסטרון הזו, היא מעירה לי שזו בושה שיש רק דמות נשית אחת, וגם היא לא עושה כלום אלא נותנת לגברברים לנהל את המאבק. היא צדקה. תיקנו את הסצינה והוספנו לה הרבה רפליקות".

 "תוך כדי הצילומים של הסצינה הזו, הרגשתי שאני תפאורה", מספרת על כך פנקס מנקודת מבטה. "זה הפריע לי. לא בגלל שזה פגע לי באגו, אלא כי זה לא התאים לדמות שלי. לא מתאים לאופי שלה לעמוד שם כמו צנון, אז לקחתי טקסטים מהגברים. זה בכל זאת סדרה שפונה לנוער וחשוב מה משדרים להם, אז לא יזיק לשכתב קצת את ההיסטוריה כדי לתת קול לנשים".

 התודעה הזו שלך זה גם משהו שמגיע מהבית?

 "כן, כי אמא שלי היא האדם הכי חזק, מעורר השראות ופורץ גבולות שאני מכירה. היא היתה ככה בזוגיות עם אבא שלי וגם עם בן הזוג הנוכחי שלה. אף פעם לא היה אצלנו בשיח מושג כמו את 'לא יכולה'".

אם כבר מדברים על הסצינה עם המנהיגים, איך היה לשחק בצד הדמות של יצחק רבין. זה לא היה מוזר קצת?

 "כן, מה עוד שאני מפלרטטת איתו ומאוהבת בו. גם כל הזמן שאלתי את עצמי איפה לאה. זה נותן רובד קצת אירוני, כאילו אני חלק מההיסטוריה. גם כל הזמן היתה התלבטות אם לקרוא לו רבין או יצחק. איך פונים לאיש הזה, שכבר היה גדול, אבל לא ברמות שאנחנו מכירים בדיעבד".

 בתור אדם אופנתי עם טעם טוב, כפי שאפשר לראות באינסטגרם שלך, איך היה מבחינתך ללבוש את הבגדים של התקופה?

 "סוף הדרך. מבחינתי, להתלבש ככה כל הזמן, והאמת שיש לא מעט אנשים שמתלבשים ככה מסביבנו. זה הרי מזכיר את הבגדים של אתא. נהניתי מאוד מהלבוש, מה עוד שהיתה לי זכות בחירה ראשונה מהמלתחה".

 אמרת פעם בריאיון שאם היית יכולה לשנות משהו בעצמך היית מוסיפה כמה סנטימטרים. זה עדיין משהו שמפריע לך?

 "אתה רוצה לדעת את האמת על התשובה הזו? שיקרתי בזמנו. שאלו אותי על משהו שהייתי משנה במראה החיצוני שלי, ולא הצלחתי לחשוב על תשובה. התביישתי בזה, כי לא רציתי שיחשבו שאני עפה על עצמי או שאני לא רואה את החסרונות. אני רואה אותם, אבל הם פנימיים ועמוקים. מבחינה חיצונית, אני מרגישה שלמה ומרגישה גבוהה. עד שהתחלתי ללמוד ביורם לווינשטיין, לא ידעתי שאני נמוכה".

 אביב פנקס (יח"צ)

"כל הזמן שאלתי את עצמי איפה לאה רבין". אביב פנקס (צילום: יח"צ)

את הסגר חולקת פנקס עם בן זוגה בשנתיים האחרונות, גיל לנדאו, הסולן והגיטריסט של ההרכב המצליח לולה מארש. הזוגיות הפורחת איתו הגיעה אחרי תקופה לא קלה, לדבריה. "היה לי בן זוג תשע שנים – מגיל 15 עד גיל 24. נפרדנו ברוח טובה, הוא אדם מדהים, ואז היו לי שנתיים בהן גיליתי עד כמה תל אביב יכולה להיות אכזרית לפעמים, ומה זה יחסים בינו לבינה", היא מספרת. "בסוף גם הגיע שברון הלב הגדול, והיה לי מאוד קשה להתאושש ממנו. כל הזמן הזה, גיל היה שכן שלי וניסה להתחיל איתי, אבל אני הייתי עסוקה בלחטוף מימין ומשמאל. התייחסתי אליו כניג'וס, עד כדי כך שנמנעתי מלשמוע שירים של לולה מארש. בסוף, כשחזרתי לאהוב את עצמי, שמתי לב שיש פה משהו די מדהים, ואז הגיע רגע קוסמי. באתי לשלוח לו הודעה, אבל הוא הקדים אותי ושלח לי קודם".

 גיל הוא גם אחד החתיכים ואחד הפוטוגניים. את מעודדת אותו לפתח קריירת משחק בעצמו?

 "הוא שחקן מהטובים שראיתי, והוא עוזר לי עם טקסטים כל הזמן. אני חושבת שהוא יהיה נהדר מול המצלמה, אבל אני שומרת אותו לעצמי. אני כותבת לו תפקיד ורוצה שישחק במשהו שלי".

 צפית כבר ב"פלמח"? קל לך לצפות בדברים שלך?

 "גיל הוא האדם המוכשר בעולם, אז אם אני צופה במשהו שלי יחד איתו, אני בעצם צופה בו צופה בי, וזה עובר דרך פילטר. אבל האמת שגם אם אני צופה לבד קשה לי, והיום יותר מאשר בעבר. פעם הייתי סלחנית יותר. אני רגישה לדקויות ומספיק שאני מזהה מבט מעושה, זה גומר אותי. האמינות והאותנטיות מאוד מעסיקות אותי".

 חוץ משנות הפלמח, לאיזה עוד רגע היסטורי היית רוצה לחזור?

 "קודם כל, לצילומים של 'נועה בת 17'. צפיתי בזה השבוע לראשונה, כי אני עובדת על פרויקט על הקיבוץ שלי. זה סרט מעניין בטירוף ונדהמנו מהאיכות של תצוגות המשחק. הייתי רוצה להיות באודישנים לסרט הזה.

 "חוץ מזה, בשנות השישים היו תוכניות טלוויזיה שהיו מביאות נערים ונערות לרקוד. הייתי רוצה להיות שם, כי אני אוהבת לרקוד ואוהבת את המוזיקה של התקופה. יש גם משהו נוצץ באווירה של הטלוויזיה באותם ימים, שהיום כבר אין אותו".

 העבודה על סדרה שמתרחשת בעבר, ועוד עבר כל כך טעון ומפחיד מבחינת המדינה שבדרך, שמה אצלך בפרופורציות את הצרות שאנחנו חווים היום?

 "זה מזכיר לי משהו שאחותי אמרה לי פעם: 'כאב בטן זה כאב בטן'. זה שהדמות שאני מגלמת נאלצה להתמודד עם בריטים ונאצים, לא מקל על העובדה שפעם נשבר לי הלב או שלא קיבלתי את התפקיד שאני רוצה. זה אולי עוזר לדקה, לא יותר".

 בעוד שנתיים תחגגי שלושים. כשנדבר אז, באפליקציה שתחליף את זום, איפה תהיי?

 "זה מלחיץ שהגיל הזה כבר כל כך קרוב. אני רוצה להיות בריאה, ולהיות עם גיל, אולי כבר מתחילה לבשל משהו לכיוון האמהות. הייתי שמחה לסיים לכתוב את הפרויקט שלי, ושברזומה שלי כבר יהיו כמה וכמה תפקידים משמעותיים בתיאטרון. אני מקווה גם לעשות קומדיות. בגלל שיש לי מבט נוגה, תמיד לוקחים אותי רק לתפקידים רציניים, אבל אני גם יודעת להצחיק. הגיס של גיל אמר לי שאני צריכה לעלות על במה ולספר לעולם מה אני חושבת, ואז כולם יצחקו. אז אולי אעשה סטנד-אפ".

 אם תמצאי את האפיקומן, מה תבקשי?

 "חיסון לקורונה".

 לכתבה בוואלה

שינוי גודל גופנים
ניגודיות