שני ספרים חדשים של בוגרי מחלקת הכתיבה

כתם – יוני דוד
הספר "כתם" מאת יוני דוד מציג יומן חיים אישי, חד ומלא פגיעוּת, שמתבונן בבדידות, אהבה מתפוררת וההתעקשות למצוא משמעות דרך הכתיבה.

התפוררות של חיים יומיומיים 

במרכז כתם של יוני דוד, גבר מתעורר ומגלה שהכול סביבו דועך – דירה, עבודה, אהבה, ואולי הוא עצמו יותר מכול. בבית קפה תל אביבי, על ספה מרופטת, עם אימא המושיטה שטרות של מאתיים ושברי אהבה שתמה עוד לפני שהתחילה – נפרש יומן המתעד חיים קטנים שעייפים מלרדוף אחרי עצמם.

וידוי ספרותי חסר גאולה 

בכתם, יוני דוד כותב וידוי ספרותי. דמותו של הגבר כותב על שולחן שעליו מונחים כוס קפה, ג'וינט כבוי וצל של אישה שאיננה. יוני דוד כותב בגוף ראשון, בלי גאולה ובלי הרבה סיבות המפתות אותו לקום מהמיטה. ספר על בדידות, על כתם לידה אחד בישבן, שקיבל בירושה מאביו. הטקסט ודמותו המרכזית קמלים, ומנסים להתנסח מחדש באמצעות הספרות, דרך איסוף מאורעות יום־יומיים, מקיום שרירותי ולא הרואי. יום־יום חדש מתרחש, נערם, מגייס את עצמו לטובת חיפוש עלילה לחיים.

על המחבר

יוני דוד נולד ב־1988 בירושלים, ובבגרותו עבר לתל אביב. בבקרים הוא מלמד נוער בתיכון לאהוב ספרות, ובערבים הוא כותב את אשר על ליבו. את העולם הוא כבר לא יצליח לשנות, לפחות עד שישתנה בעצמו.

 

 פרק ראשון מספרו "כתם", של יוני דוד:

״‎I feel unhappy

I feel so sad

I've lost the best friend

That I ever had״

(Black Sabbath)

האהבה האחרונה שלי התאבדה.

תלתה את עצמה מעל שולחן האוכל בדירת החדר המשותפת שלנו. לעיתים השולחן שימש אותי כמשטח כתיבה.

אמרו לי שהיא צעירה מדי בשבילי. שזה ייקח אותה למטה. לא הקשבתי אף פעם. הרי אי אפשר באמת להבין דברים עד שהם קורים לך. היא תמיד הפצירה בי לפגוש בעל מקצוע, אמרה שזה רק יכול להועיל. זלזלתי בזה, לא חשבתי שקיים עניין שעלול לערער אותי. הכול היה לי מובן מאליו.

שנה חלפה מאז שנגעתי באישה. אני מאונן שלוש פעמים ביום, לכל הפחות. ניסיתי לדמיין אותה בזמן שאני מאונן והרגשתי כמו נקרופיל, לכן הפסקתי עם זה.

כשאני עוצם את העיניים אני מדמיין מסך שחור ושום דבר אחר כבר לא מגרה אותי.

בשנתיים האחרונות שלנו לא שכבנו יותר. בפעמים המעטות שניסינו, היא הייתה יבשה כל כך ואני הייתי דליל כל כך. אני לא יודע להגיד לך מה אבד שם. כל מה שעשינו היה לעשן חשיש ולראות סדרות ריאליטי על הספה. הייתה לי עבודה נוחה באותה תקופה, כזאת שאפשרה לי לדעוך בשלווה. הייתי שותף בבית קפה בעיר, הכשרתי עובדים וביקרתי שם מפעם לפעם בבקרים כדי להתרועע עם הלקוחות.

אחרי שהיא תלתה את עצמה בקושי הלכתי לשם. ועם זאת, הכסף נכנס בזמן מדי חודש. כל מה שעשיתי אחרי שהיא התאבדה היה לשבת בדירת החדר החשוכה שפעם חלקנו, לעשן חשיש, לשתות ויסקי ולבהות בשולחן האוכל בפינה.

התיישבתי אל מול שולחן הכתיבה והדלקתי את מנורת הלילה. הקלדתי את האות ז' ובהיתי בה באובססיביות יתרה. חיכיתי לתפוס איזו פיסת ענן, שחור או לבן, שתחלוף במוחי. על השתקפות המסך – האף הגיבן והמצולק שלי שרף ובלט באדום בוהק. כל נגיעה בו הייתה כף רגל יחפה על מדרכת אספלט מבעבעת ביום הכי חם בשנה.

כל מה שיכולתי לחשוב עליו, הייתה הפעם ההיא, כשעוד הייתי ילד, נכנסתי הביתה בשעת צהריים מוקדמת וראיתי את הגב של אבא שלי, עירום ומצומק ורוכן על אימי. כתם לידה גדול כיסה את ישבנו של אבא שלי.

ענן שחור מעוות מרחף לו בשמיים אפרוריים.

אתה מבין כמה שזה מטופש כל העיסוק העצמי הזה. זה רק מציף את כל הדברים. בשביל מה להציף ככה, תגיד לי. לְמה זה טוב. לשלם לאדם זר הרבה כסף, שאוכל לתת לעצמי סיבה טובה לדבר עליי בנחת. מטופש מאוד, ובכל זאת יש בזה משהו נעים.

אמא שלי התחילה לבקר אותי לעיתים תכופות. יכולתי לראות את הקמטים נחרטים לה על הפנים ואת השיער מלבין יותר ויותר מפעם לפעם.

״אתה יודע שתמיד סמכתי עליך…״ היא אומרת.

מפעם לפעם הייתה מפצירה בי להתחיל לעשות משהו עם החיים שלי.

״תפסיק עם החשיש הזה! אתה בדיוק כמו אבא שלך! אתה כבר בן שלושים ושלוש… תתעורר על החיים שלך! ודי עם הילדות האלה, לא תרוויח מזה שום דבר! אבאל'ה… אישה זה כמו פרח… אם לא תשקה אותו הוא ינבל… ויחד איתו ינבל החמצן שהפרח הזה סיפק לך… ואחריו תנבל גם אתה…״

אחר כך היא הייתה נותנת לי שטר של מאתיים, למרות שזה כל הכסף שהיה עליה, ואפילו שעוד לא הייתי זקוק לזה באותה התקופה, חטפתי אותם ממנה ונישקתי לה את הראש.

תמיד היינו עניים. פעם היו לי תוכניות לצאת מזה, אבל לפני רגע לקחתי מאמא בת השבעים את מאתיים השקלים האחרונים שהיו לה. כי את כל הרווחים שלי בזבזתי על דירה מסריחה במרכז העיר, אלכוהול, אוכל־זבל וסמים.

בכל פעם שהיא הגיעה אליי לביקור, הייתה מביאה אוכל ונשארת איתי לכמה ימים. התחננה שאחזור לגור לצידה כדי לחסוך. ניסיתי להסביר לה שוב ושוב שאני כבר לא במקום הזה בחיים, ואז היא הייתה חוזרת באוטובוס לעיר שלה ללא שקל על התחת, פרט לכרטיס הנסיעה וכמה עשרות אגורות בארנק. אמא הייתה חוזרת אל הדירה הקטנה שלה, לשבת לבד מול הטלוויזיה ולצפות בסרטים הודיים בלי קול. אבא שלי נהג להתעורר בכל יום בארבע לפנות בוקר לעבודה שלו: הוא עובד כנהג משאית זבל בעירייה. לפני יציאתו, אבא נכנס לחדר שלה וצופה בהבזקי האור שהוקרנו בטלוויזיה על הפרצוף שלה, בוהה בה דקות אחדות ואז מכבה את המכשיר ויוצא החוצה. את שאר זמנו הפנוי מבלה אבי בבית הכנסת, בתפילה או בלימודי תורה.

״ומי אתה חושב שכנע אותו להפסיק עם המונית וללכת לעבודה סדורה?״ אומרת עליו אמא שלי פעמים תכופות.

״בסך הכול לטאטא רחובות למשך שלושה חודשים עד הקידום, אני אמרתי… והוא לא רצה… לא ויתרתי לו… אפילו לדת שכנעתי אותו להיכנס לאט לאט אחרי שראיתי אותו שורק לבחורות ברחוב… ותראה מה קיבלתי בתמורה… להיות זרוקה כמו כלב… להיות לבד, והוא עם האלוהים שלו. איך אתה רוצה שאני לא אעשן סיגריה אחרי סיגריה? אה? תגיד אתה? אה?״

״אתה יודע מה זה להיות עם ולהרגיש בלי?״ שאלה אותי שוב ושוב.

ואני מעולם לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה. כל מה שרציתי אני מִנָשים, היה שיניחו לי לנפשי. והינה אמא שלי, דמי ובשרי, מתלוננת על הזמן עם עצמה.

״I guess every superhero need

his theme music (21st century schizoid man)״

(Kanye West)

לא משנה כמה חשבת שאתה רואה הכול בצלילות באותו הרגע, פתאום אתה משחזר ומבין שפספסת הרבה פרטים קטנים, כאלה שאולי אם היית שם לב אליהם באותם רגעים, אולי היית נהנה, מי יודע, ככה זה אצלי לפחות. דבר רודף דבר, והצער נשאר.

דוגמה אתה רוצה? קח כל דבר…

זה היה באחד הבקרים האלה שבהם ישבתי בחושך ובהיתי בשולחן האוכל בפינה.

יצאתי לקפה כדי לנסות להסיח את הדעת. שנאתי את הדרך לשם. כל ספסל שנקרה בדרכי, אם היה ריק או שרבץ עליו כבר מישהו שוויתר לפניי, היה קורא לי אליו במין ערגה. שירת סירנות מהפנטת שקראה לי לבוא ולשכב לרגע. לא היה שם יופי ולא עונג כלל וכלל. רק רמש וזבובים חגים סביב בשר שנרקב. חתיכות רגליים שגירדו עד זוב דם מגלידות וקוראות לי להפסיק ללכת. להפסיק לרוץ. הן קראו לי שוב ושוב, פשוט להתיישב ולנשום.

״Here comes the sun, doo doo doo doo

Here comes the sun, and I say…״

(George Harrison)

הנוהל הראשון שכפיתי על העובדים שלי בבית הקפה היה להגיע למשמרת בנעליים סגורות.

רובם היו ילדים בני עשרים.

אחד העובדים היה קטן כזה עם משקפיים ותלתלים, כמו גוש עגול עם פרווה כחולה, עם ידיים עבות ורגליים עבות, אף ארוך ופרצוף מטריד. בכלל, כולם סביב נראו לי ככה, מסתובבים לי בין הרגליים, ממלמלים מילים חסרות משמעות. בכל אופן, תמיד היה לו משהו להגיד לי. אף פעם לא הקשבתי למה שיש לו לומר. שמעתי את המילים שלו ולא הפנמתי ולו מילה אחת מתוכן. רק הנהנתי עם הראש.

אחר כך הבנתי שהיא הגיעה לקפה כבר כמה פעמים, השאירה פתק עבורי עם מספר טלפון לפני שעזבה. העובד עם התלתלים והמשקפיים שאת שמו שכחתי, מסר לי נייר עם המספר. קימטתי אותו וזרקתי את הנייר לפח, התיישבתי על הספסל מול הקופה.

אחרי שעתיים של בהיות ותהיות סתמיות, הרמתי ראש וראיתי את הגוש העגול־כחול עם המשקפיים, משוחח עם מישהי ומצביע לכיווני. הורדתי את הראש בחזרה אל הרצפה.

״יש לך מזל!״ אמרה כשניגשה אליי.

״את מבלבלת אותי עם מישהו אחר…״

״אם הייתי עוברת ולא היית פה, לא הייתי משאירה עוד פעם את המספר…״

״כמה חבל…״ השפלתי מבט.

היא אמרה שזה לא מקצועי ככה להתייחס למחפשי עבודה. היא דיברה ודיברה והזיזה את הידיים שלה בלי הפסקה. לא היה לי שום סיכוי להתעלם ממנה. נשארתי עם משקפי השמש. צבע העור שלה היה לבן בוהק, והשיער – אדמדם ודהוי. או סגול? לא משנה. העניין החשוב היה כתם הלידה הזה שהיה לה בצבע חום בהיר, שהשתרע לה על הלחי השמאלית וכיסה את חצי פרצופה. הוא היה גדול ודוחה והיו עליו נקודות מוזרות. פלומת שיער הציצה מתוכן. בזווית הנכונה מול השמש יכולתי לראות את עצמי משתקף, בעיוות של השומה.

היא לבשה בגדים ארוכים כהים, צווארון דק מבד שעטף לה באדיקות את הצוואר. היו לה נעלי סניקרס שחורות בלויות עם חור בבוהן.

כשהרגליים אינן חשופות, אני עובר לבחון את כפות הידיים; שלה היו ארוכות ודקות, כמו של פסנתרנית, מלאות בטבעות. היא לא הפסיקה לפלוט מילים ולהזיז את הידיים באותה המהירות.

העדפתי להישאר עם הראש רכון. אחרי שהיא נרגעה, קבענו שתתחיל התלמדויות בחמישי הקרוב. ביקשתי מהבריסטה להוריד לי אספרסו כפול, שגמעתי אותו בבליעה אחת לפני שחזרתי לדירה. סגרתי את התריסים וכיביתי את האורות.

בפינת החדר הייתה מונחת ערמת סדינים מטונפים שסירבתי לכבס כבר זמן־מה, משום שהיו מכוסים בכתמים של מיצי אהבה שלי ושלה. הייתי יושב ובוהה בהם, ומדי פעם ניגש להריח אותם. הריח שלה כבר התנדף מהם, וריח של ריקבון כבר עלה. ובכל זאת, ההרגל המגונה הזה הפך לטקס הקבוע שלי לפני השינה.

 

הוצאה:

תשע נשמות

 _______________________________________________

חולמים לכתוב?
במנשר לאמנות – מחלקת כתיבה תפתח לכם את הדלת.
תלמדו לזקק רעיונות, למצוא את הקול הייחודי שלכם, ולכתוב בלי פחד.
גלו עוד על מחלקת כתיבה

_______________________________________

 

נושאי החלום – אורי רדלר
נושאי החלום מאת אורי רדלר הוא מותחן עתידני סוחף, שמוביל את הקוראים למסע בין עולמות אחרים ושאלות על אנושיות ואומץ.

סופר מפתיע עם עולמות רחבים 

אורי רדלר הוא סופר מפתיע ומרתק. מפתח תוכנה, בוגר לימודי כתיבה ואנימציה במכללת מנשר, נשוי ואב לארבעה. את ״נושאי החלום“ החל לכתוב בגיל 18.

 אמת מטלטלת מתגלה

אמגי ואלכסנדר מגלים אמת מזעזעת. מבנה היקום שונה לחלוטין ממה שהאמינו, כדור הארץ מבודד כחלק מניסוי מתוכנן וכל תפיסות האנושות לדורותיה ביחס לחלל וליקום הן אשליה מכוונת. לא מדובר במרחב גדול וריק, אלא בכוורת עצומה של מערכות שמש מאוכלסות עם קיסרות מרכזית, מאבקי כוח בין ארגונים שונים ומבנה שלטוני מורכב.

עלילה רבת־פנים ודמויות בלתי נשכחות

עלילת הספר מדלגת בין ליוואי, אמגי ואלכסנדר בשלושה קווי עלילה המתמזגים ומשפיעים זה על זה. כדי לשרוד, הם ייאלצו לבחור צד, להתמודד עם אמת מטלטלת – ואולי לוותר על כל מה שהכירו.

מותחן עתידני סוחף 

נושאי החלום – הספר הראשון בסדרת הכוורת – הוא מותחן עתידני סוחף, שדוהר בין עולמות, גיבורים בלתי נשכחים, תפניות מפתיעות ושאלות על אנושיות, משמעות ואומץ.

לקוראים צעירים ובוגרים כאחד

אוּרי רדלר כתב מותחן בדיוני פופולרי אפי המיועד לנוער ומבוגרים. מעל 600 עמודים המתרחשים בעולם מורכב, רחב ומסקרן עם רגעים עוצרי נשימה לצד שאלות שיגרמו לכם לחשוב גם הרבה אחרי שתסיימו לקרוא אותו.

 

 

 

"קצה השביל", מתוך "נושאי החלום"/אורי רדלר

"כשתצא החוצה, תיזהר." 

החוצה? לִיוָואי הביט מטה ובלע את רוקו. האוויר שרק באוזניו כשנפל בלב ענן הפסולת.

ואז נשמעה חבטה.

ראשו היה שמוט על השולחן והיא הביטה בו מבולבלת.

"אתה נרדמת בחמש דקות האלה?" ברק שובב ריצד בעיניים צלולות ומלאות רגש והוא נזכר מדוע הסכים לוותר על דברים רבים בשביל האישה הזו. לעבור ממסלול אחד לאחר.

אור צהבהב של פנס רחוב הסתנן מחלון המסעדה שהיה סמוך לשולחן שלהם. סועדים בשולחנות הקרובים הביטו בו בזעזוע, או בחיוך מבין. "כן," הוא חייך עבורה, "אבל אולי נקרא לזה מנוחה הכרחית?" הוא לא זכר הכול, אבל משהו בחלום הזה היה מאיים וזוהר בו־זמנית.

"מנוחה הכרחית? אתה מזכיר לי את הפעם ההיא בגלידריה…" צליל חיוך נשמע בקולה, "אלא שפה לא נשפך לנו שוקולד על כל השולחן."

לצד רגלו, חש במזוודה. הוא מילא את המשימות האחרונות. תקופת המחקר שלו עמדה להיגמר, הגיע הזמן להיזכר מחדש משום שהם יגיעו. הוא בחן את האישה הצעירה שישבה מולו מחייכת. אשתו. חלפה כבר יותר משנה והוא עדיין התקשה להתרגל לכך. היה כל־כך הרבה במילה האחת הזו – חיים ושמחה ודאגה. "אם אני זוכר נכון, את היית זו שנתקלה בכיסא," הוא השיב לה בחיוך רחב.

היא משכה בכתפיה. "אני זוכרת שדווקא שנינו," ניצוץ שעשוע חלף בעיניה, "אבל השוקולד היה לא רע."

"נכון." ושניהם שקעו בשתיקה מתוקה. אך העצב שלו גבר משום שהוא ידע שזה עומד להסתיים בקרוב. והוא ידע גם איך. גם אם ינסה להסתתר, גם אם יברח איתה לקצהו השני של הכוכב הזה שנראה כל־כך קטן פתאום. שני בעלי תפקיד דחוסים מחשיבות עצמית ימצאו אותו. הם לא יאיימו עליו ולא יפגעו בו, הם פשוט יעמדו בבגדים רשמיים עם סיכת האוניברסיטה, ימלמלו משפטים מוכנים מראש על חשיבות תרומתו למדע וייקחו אותו הרחק מכאן. הרחק ממנה.

היא בחנה אותו לרגע בעיניים טובות מבינות, עיניים שלוּ היו יכולות, היו נוטלות את הכאב שלו וממוססות אותו. כל כאב של כל אחד בכל מקום. ואז שתקה משום שהוא העדיף לשתוק והיא כיבדה זאת. הוא הרכין את מבטו. בתחילה, חש שהוא לא באמת שייך לכאן. המקום הזה היה זר עבורו, לא יותר מאתר תיירות מתקדם. אבל חלף זמן כה רב והוא הניח לעצמו לשכוח, הניח לעצמו להשתייך.

אך זה עומד להיגמר. הם יאספו אותו בכלי התעופה המוסדי שלהם ויובילו אותו חזרה אל העולם התרבותי, כך לפחות הם מכנים זאת. הוא ידע איך הדברים הללו פועלים והסכים לזה לפני שנים רבות מאוד, לפני שהיה האדם הזה שיושב כאן בכיסא ומביט בה. אך לולא היה מסכים, כף רגלו מעולם לא הייתה דורכת כאן, במקום הזה, והוא לעולם לא היה פוגש בה. מעולם לא היה מכיר ויודע כל־כך הרבה וחווה זאת. מדוע זה מוכרח להסתיים כך, האם אין דרך כלשהי… לקחת אותה איתו? הוא שלח מבט מהיר במזוודה שתחת השולחן. יש לו חודש לתכנן, אולי אפילו יותר מכך. הוא ימצא את הדרך. הוא תמיד מוצא.

                מכשיר התקשורת הפשוט שנח ליד הצלחת הכמעט ריקה שלו, צפצף פעמיים. כפות ידיה היו מונחות משני צידי הצלחת האחרת. "נעבור אחר כך בחנות כמו שאמרנו?" היה שקט מאושר בקולה. הוא הרים את עיניו בשאלה.

"עברתי שם היום בדרך לעבודה, ויש להם."

היא חייכה והוא חייך והרגע היה חם וזוהר ופתאום כל ריח וכל קול או מראה היו חדים יותר, חיים יותר. הרגעים הללו נעשו כמעט קבועים מאז שהלכה לרופא לפני שבועיים, מאז שגילו. אבל אם לא ימצא דרך… הוא יצטרך לוותר על הרבה יותר.

"אתה חושב שנוכל לקפוץ לשם, לחנות של העריסות?" היא דיברה בהתרגשות ועיניה האירו, אורו החם האדום של פנס הרחוב משתקף בהן.

לא, הוא מוכרח למצוא דרך להישאר. הוא מוכרח. עומד להיוולד להם ילד.

גם אתם חולמים לכתוב ספר?

במנשר לאמנות מחלקת כתיבה תלמד אתכם למצוא את הקולות הייחודיים שלכם, לפתח סגנון אישי ולהוציא לאור טקסטים שיישארו עם הקוראים.

 להרשמה ולפרטים נוספים – לחצו כאן

 

עקבו אחרינו ברשתות החברתיות: