חדשות מחלקת הכתיבה: מה אומרים הסטודנטים?
מחלקת הכתיבה במנשר היא הבית של כותבים המבקשים לפתח קול אישי, להתנסות במגוון תחומי כתיבה ולבנות גוף עבודה משמעותי לאורך הלימודים. לצד הלימודים, רבים מהסטודנטים והבוגרים מפרסמים בכתבי עת, מוציאים ספרים ומפתחים פרויקטים ספרותיים עצמאיים.
מה אומרים הסטודנטים שלנו?
רפאל רבינוביץ' ורוני יפרח, סטודנטים במחלקה, שנה ג', מספרים בסרטון קצר על הלימודים, על מגוון תחומי הכתיבה שנלמדים במחלקה ועל המקום שהכתיבה תופסת בחיים שלהם.
לצד הלימודים, שניהם מפרסמים את יצירתם בבמות ספרותיות:
מתוך ננפואטיקה #43 (כמיזם הפרק ה930 של התנ״ך)
גיליון נובמבר, עיתון 77
****************************************************
דיבור 2025: כשהכתיבה יוצאת לאור
בכל שנה יוצא לאור "דיבור" – ספר הגמר של מחלקת הכתיבה במנשר.
הספר אוסף קטעי פרוזה, שירה ומסות שנכתבו במהלך הלימודים, ומציג את העבודות של בוגרי המחלקה רגע לפני שהם יוצאים לדרך עצמאית.
דיבור 2025 עדיין נמצא בדרך לדפוס, אבל רצינו לתת הצצה לכמה מהקולות שייכללו בו, ולכמה בוגרים שכבר המשיכו משם לפרסום, לעבודה בעולם הספרות ולפיתוח פרויקטים ספרותיים משלהם.
אילה שרעבי-זמור
מתוך "דיבור 2025":
וִידּוּי
אני כבויה, והאמנות אשמה.
נתתי לאמנות כל מה שהיה לי, ולא נשארה יד קטנה. היד הקטנה בורחת
ממני, היא כועסת עליי ולא יודעת.
היד הקטנה לא ישנה במיטה זרה, רק במיטה שלי.
המיטה שלי מלאה במילים, במחשבות, באותיות.
האותיות פריכות, המחשבות מנופחות כמו תותבות והמילים קטנות.
המילים מעטות.
זה הכול האמנות אשמה, זה הכול האמנות, שנדבקת בי מלמעלה, מהצדדים,
שמקיאה אותי, שאני מקיאה אותה.
מה את שווה, אמנות בלי מבט.
מה אמנות שווה בלי מבט
מה את שווה בלי תות, בלי ליטוף
של יד קטנה
מה תיתני לי אמנות כשאמות
את לא תקברי אותי
את לא תתאבלי עליי, חיית טרף
מה יש לך שאת בולעת
אני שבויה בבולענות שלך, המנופחת
צעדתי לתוכך בעיניים עיוורות, אתעצמת לי את העיניים
אני רוצה אותך במיטה, במיטה,
ואת דוחקת.
מאז סיום לימודיה פרסמה אילה שרעבי־זמור את ספר השירה נחש תפוז.
חן מירנדה ניסים
מתוך "דיבור 2025":
בִּיּ בִּיּ
אני והכלב שלי מטיילים כל אחר צוהריים ברחוב דיזינגוף ומחפשים אהבה.
הוא מרחרח כל מי שנקרה בדרכו, האידיוט הזה. גם אם זה ילד בן עשר או
זקנה בת שמונים. קראתי לו ביבי כי אני אוהב פוליטיקה רדודה. ביבי נעצר
כל רגע ומשתין על כל עץ מכל סוג שלא יהיה. אני קורא לו לפני השינה
שירים של יונה וולך במקום עיתון "הארץ", והוא מסתכל עליי וחושב.
יום אחד ראיתי אישה יפה ברחוב והיא התחילה להתפעל ממנו, אז חשבתי
אולי יש איזה סיכוי. אבל ביבי מיהר לחפש עוד עץ להשתין עליו. "ראבק,
כלב מטומטם," חשבתי, "אתה לא יכול להתאפק דקה?"
מגיע הערב ואני כבר עייף. הוא תופס בשיניו את "תת־ההכרה נפתחת כמו
מניפה" ומביט בי בציפייה וחמידות יתר כדי שאקרא לו.
אני וביבי שוב יוצאים לטייל בדיזינגוף. הומלסים מושיטים ידיהם לשמיים,
וביבי מחפש עץ להשתין עליו. ראיתי את אותה אחת פתאום עוברת עם
העיניים הכי יפות וטובות שהסתכלו עליי אי פעם. ידעתי שאני חייב להגיע
אליה, אבל ידעתי גם שאני עם ביבי, ולא אוכל להשאיר אותו לבד.
לפתע חבורת כלבים חלפה על פנינו משום מקום. ביבי רץ אליהם. "ביבי,
ביבי," הם קוראים, "קצת דם לקינוח הדבש." אנשים מכל פינה מתחילים
להתגודד סביבו וכורתים את ראשו בענף גלדיולה ואוספים את ראשו
ואורזים בנייר מרשרש. "אדוני, אדוני," הם באים אליי ואומרים, "לא
תיארנו לעצמנו שאתה כזה."
ואני בכלל כבר לא רואה אותה וכנראה פספסתי עוד הזדמנות לרוץ אחריה.
"נלך הביתה," אני אומר לגוף של כלב בלי ראש.
גם חן מירנדהניסים פרסם את הספר 2025 בהוצאת נוודים.
סופיה הרננדז גארסיה
הָָעֵֵצִִים לֹאֹ עוֹ יִנִם
"הסיפור קרה במקום רחוק ושקט. לא היו שכנים ולא היה חשמל, רק
אבנים ועצים. נתתי שמות לאבנים ודיברתי עם עצים. אבל לא הבנתי למה
הם לא עונים. היו שם כלבה ועוד כמה ילדים. קטנים, גדולים. כולם אחים,
גם ההורים, והבית ישן וגדול. צחקנו, שיחקנו, רצנו. הכול קרה שם."
הסתכלתי בו. הוא חייך אליי. המשכתי לקרוא. "היום אני גדול ולא שמה.
אבל עכשיו אני מבין למה העצים לא עונים."
אבא כתב סיפור קצרצר בפרויקט "אסקואליטה" – פרויקט למהגרים
לטינים ולילדיהם, שמטרתו היא שכל אחד מהם ילמד את השפה של האחר.
זו הייתה מחברת דקה שהודפסה, ובה כתבו את סיפוריהם שמונה מהגרים
ומהגרות. עיניו של אבא הביטו אל האופק. הן התכווצו. הרגשתי את מאמץ
העיניים שלו להעלות מחדש את הבית מולו, לראות את הבית הישן בתוך
הקיר הלבן.
הוצאתי מתוך התיק מחברת ותלשתי דף. הלכתי לחדר של אחי, שישן,
ולקחתי את קופסת צבעי הפנדה. קו ועוד קו. בית עם גג אדום. ירידה לשביל
חום שמוביל אל העצים. עצים יבשים אך חברותיים, שנראו כמו גזרים. לא
ירשתי את כישרון הציור של סבי, אבל המשכתי לצייר בדף הלבן. מצד ימין
ניתן ללכת לאיבוד בתוך סבך היער בשלל צבעי ירוק. ומצד שמאל ערוגות
הירקות של המשפחה שלנו. אמלא את הערוגות באדום, ירוק, צהוב, חום
ואפילו ורוד. אני לא מכירה ירק בצבע ורוד. עיניו של אבי ממשיכות לתאר
לי איך היה שם. הוא צופה ביצירה שנוצרת מולו. אני חייבת להמשיך.
יום בהיר. צבע כחול עוטף את צורתה העגולה של השמש הצהובה, ותחתיה
באר אפורה שנבנתה מאבנים עם שמות. ואדמה, אדמה חומה חמה מחממת
את הרגליים היחפות של האחים. אה, וכמובן חלונות לבית הישן והגדול.
דרכם ההורים מסתכלים על הילדים בפעם אחרונה יחד. היצירה גמורה.
אני מלטפת את מעט השיער שנשאר לאבי. אבא לא גבר סנטימנטלי, אבל
הוא לוחץ על כפתור המצלמה הישנה ומספר במילים פשוטות סיפורים.
אני מוכנה להיות העוזרת שלו ולהעלות לבמה את העצים. הם מדברים
ספרדית, ואני עברית. התרגום הוא הקשבה.
כיום סופיה עובדת בהוצאת הספרים 'תשע נשמות'.
****************************************************
מחלקת הכתיבה של מנשר היא המסלול הארבע־שנתי היחיד בארץ לכתיבה יוצרת בשילוב תואר ראשון של האוניברסיטה הפתוחה.
לצד לימודי פרוזה, שירה, תסריטאות, מחזאות, ספרות ילדים ונוער, עריכה וביקורת תרבות, הסטודנטים עובדים לאורך השנים על פרויקטים אישיים, שחלקם הופכים בהמשך לספרים, פרסומים ויצירות עצמאיות.
רוצים לכתוב ולהיות חלק מקהילת הכותבים של מנשר?
ההרשמה לשנת הלימודים הקרובה בעיצומה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם!
|
||||||||
|
