חדשות כתיבה- לורן מילק על "תיסלם דאוד" בשמונה פרגמנטים

לורן מילק בוגרת מנשר: על "תיסלם דאוד" בשמונה פרגמנטים

כתב וקרא במופע: ד"ר עודד מנדה־לוי

מתוך מופע אנטישפע, 12 בינואר 2026 

  

1.      הספר הזה, ״תיסלם דאוד״ של לורן מילק, הופיע כבר לפני איזה זמן, יותר משנה, במהלך 2024, אבל האדם הוא למעלה מן הזמן. יפה לה לשירה, יפה לספר הזה לבוא אליו כמו במאוחר, לא מיד, לא כמו מתוך רעשי הופעתו של ספר חדש (ככל שבכלל יש רעשים כאלה במקום הזה), אלא בשקט, כשהשירה מגיחה פתאום כחיה פלאית (ויש גם מי שכתבה פעם:״שירה-חיה רעה״), והמשוררת היא במיטבה.

2.      משורר הביט לורנס פרלינגטי כתב בין היתר ב ״הערה על השירה בסן פרנסיסקו״ משנת 1958: ״סוג השירה שעשה את הרעש הגדול ביותר כאן, הוא מה שצריך לקרוא לו שירת הרחוב. כי פירושו להוציא את המשורר מקודש הקודשים האסתטי, שבו עסק ימים רבים מדי בהתבוננות בקורקבנו המתוסבך. פירושו להחזיר את השירה לרחוב, ששם הייתה פעם, מחוץ לכיתה, מחוץ לחוגים ללימודי הספרות, ובעצם מחוץ לדף המודפס. המילה המודפסת סתמה את פי השירה״.

3.      דניאל עוז פותח רשימת ביקורת שלו על הספר בכך שאפשר לתאר אותו כשירת רחוב. הוא לא פירש מעבר לכך, ואולי הדברים ברורים. זו שירת רחוב לא כי ״הפסנתר עמד ברחוב כמו/ בשר מבאיש״; לא כי ״אנחנו נפגשים/ אתה יורד לרחוב/ ואני עולה מן האוב״; לא כי האוטובוס נוסע או לא נוסע לרחוב המסגר, לא כי ״ירדנו במדרגות בית הקולנוע״, ולא כי ״חיכיתי על הכביש הצר שתעצור מכונית״. ואכן, כפי שכתב ואלאס סטיבנס באחד מהאפוריזמים שלו: ״ככל שזה נוגע לשירה, אל לו לדמיון לנתק עצמו מן המציאות״, ואכן, השירה של לורן מילק מגבירה את תחושת המציאות, היא חשה בשפעה את השירה של הכול, את השירה שבכול. נדמה כאילו השירה מוכרחה להיות חלק מחוש החיים שלה. נדמה כאילו מבחינה נפשית, השירה של לורן מילק היא כמו רפלקס המקביל לנשימה. אבל לבד מכך, זו שירה שיכולה ברובה ובקלות להתקיים מחוץ לדף המודפס. זו שירה שאפשר לדבר אותה, להשמיע אותה, לשיר אותה, להביא מתוכה, לזכור אותה.

4.      [לקרוא: ״שיר ערש לבילבי״, עמ 70]

5.      שיר ערש לבילבי : בִּילְבִּילֹנֶת, בִּילְבִּילְבּוּל לְבִּילְבִּי / יֵשׁ בּוֹי שֶׁעוֹשֶׂה לָהּ בִּלּוּיבִּילְבִּי/ מְסֻכֶּנֶת לַצִּבּוּר הָרָחָב/ בִּילְבִּי בָּלָבּוֹי תִּקְפְּצִי לִי עַל הַגַּב/ בִּילְבִּי בָּאָה לְבַקֵּר חָבֵר/ מְרִימָה אוֹטוֹ גְּלִידָה כְּשֶׁיָּרֵחַ עוֹבֵר,/מְפָרֶקֶת בֻּבּוֹת, קוֹלַעַת צַמּוֹת מוּל רְאִי, ו/ְכֻלָּם שָׁרִים: הֵי בִּילְבִּי, לִשְׁרֹק זֶה לֹא בָּרִיא./ יוֹם אֶחָד בִּילְבִּי עָזְבָה תָּ'עִיר,/ לֹא נִשְׁאַר בָּהּ דָּאוִין,/ אֲבָל כָּתַבְתִּי לָהּ שִׁיר.

 

6.      זה המקצב, זו השפה העבריינית, בלשונה: ״דבר אתי עברית עבריינית/ תראה לי את הדגש מתחת למכנסיים״, אלו ההלחמים בשיר ״עבריינית שפה״: ״אהבהזבה/ בחורע/ חמהקרה/ זרהמוכרת/ רוצהקצה/ מתחילהגומרת״ ועוד ועוד עד לסיום: ״שובך יוניה/ רומח אבריה/ זנב צווארה/ ברבורה״, שמזכיר לי את ״באה מאהבה״ של רוטבליט: ״קצב הליכתה/ קמט בשמלתה/ עשב בשערה/ שמץ של מבוכה״ וכו׳. זו שירה שמצליחה להיחרת, להירשם בחומר הקשה של המציאות, ״תסלם דאוד/ נשמתך צרורה בצרור השירים״, הוא צרור החיים, כמובן. אם כן, השירה היא החיים. ולהיפך, גם. זו שירה של אליטרציות (דמיון צלילי: ״השתתפת בצעירותי/ משתתפת בצערך״; בשיר ״נדוניה״, ״אישה נדונה״; ״נשמתי, אליך הולכתי את אשמתי״; ״את כל הדם להקיז/ אישה בקריז״), של צירופים בלתי נשכחים, פרדוכסליים, לעתים, מלאכת מחשבת, תחיית השפה בשורות קצרות: ״בוא ותחטוף נשיפה מהחצוצרה שבליבי״; ״לכתוב זה לבגוד״; ״ואני נשואה למין/ כדת וכדין״; ״לבי גמל שלמה/ המאוהב בנאקה״; ״הנהג שלנו חברה'מן, מניע את אגן האוטובוס״; ״בלילה אני מכונת הנאה/ וביום אני מכונית בדידות״; ״אהבה היא בית חולים קטן עם אדולן בעיניים״; ״גמרנו. היא התחתנה. פסוקו של יום״; ״הריסים שלי הסריחו מתשוקה לבכות״; ״זחלתי מתחת לערימת הסיוטים שלי״; ״הביציות שלי נפרדו מהחלבונים״; ״מודדת צחוק/ בסרגלים. הבר סגור/ אבל המלצרית נותנת״; ״לוקחת ביס מהטירמיסו/ וטסה לשמיים״; ״מתיישבת ליד מכונית גדולה עם ציצים כחולים״.

 

7.      אהרן שבתאי בספרו ״קורס מזורז לשירה״ (ספר שהוא לא קורס, וודאי לא מזורז, אבל יפה ומעניין) כותב: ״הא״ב של שירה מודרנית, בעיניי, הם העמדה האינטגרטיבית של המשורר. משורר בעיניי הוא זה שיודע להפגיש את הנתונים ההפוכים (וליצור נתונים חדשים) […]״. זו הפואטיקה המודאלית של לורן מילק, היכולת להבין בכל פעם את העולם בדרך אחרת, להציע מציאות משתנה שמותכת באחרת ומחוללת ריבוי עולמות טקסטואליים (״הכול אפשרי״ היא כותבת באחד השירים). זו תנועה אינטנסיבית בין משלבים של דיבור (גבוה ונמוך, לכאורה); טונים משתנים; הפשטות וקונקרטיזציות; קינה על מות וקלילות (״גע בי ליד גברים אחרים״); מוות וארוס; חולשה ועוצמה טורפנית; רומנטיזציה וקשיחות; אישי ביוגרפי לצד חיים של אחרים (מרלין מונרו, אנאיס נין, ג׳יימס דין, נינה סימון, סופיה לורן, ולהבדיל, השיר על ים מסיקה, המסתיים, אגב, באיזו פרשנות שהיא מעבר לגלוי באירוע); עדין ומפויט (השיר האחרון: ״היון יפה במעופו/ כך אתה במנוחתך״) לצד חשוף, פעור, ״גס״; ישיר ומעורפל (כך השיר ״צבע נמר״ הצליח לגרום לאיזו מבוכה או אי מובנות: ״שירה מסתובבת עם גרביונים ותחתונים צבע נמר/ עומדת בחיים באמצע לב שבור של אישה״. האם זו שירה, שם של אישה, כמו גלית והילה בספר, או שירה, poetry, ואז פתאום חזי לסקלי מהדהד עם ״שירה חייבת לעמוד ולדבר/ לעמוד על מכונת כביסה מקולקלת ולדבר/ בשפתו של הגרב […]״. כאן וכאן: עומדת-עומד, גרביונים-גרב וכו׳).

 

8.      העיקר נתון באינטגרציה של עולמות סותרים, של המקודש עם היומיומי, המיני, הפרוע. בספר ״תסלם דאוד״ יש אזכורים טקסטואליים של מקורות יהודיים, אילוזיות, ולפעמים גם רגעים של אמונה עממית, שמקיימים יחס של תגבור הדדי עם היצרי והגשמי. בשיר ״אשר יצר אותי״ דווקא האב דחוס נקבים נקבים חלולים חלולים; בשיר ״שסטרו מלאך על פיו״, ביטוי המתייחס לחכמה נשגבת שמושכחת עם הלידה (תלמוד בבלי, מסכת נידה), מתגלגל ל ״שסטרו מלאך על קלידיו״; השיר ״מכתב לרבי עמרם (ככל הנראה המקובל רבנו העד״ן- רבי עמרם בן דיוואן): ״יש אותך בקלף הקוסם, בהרואין, במצב רוח ספרותי״, ״מלך המשיח״; סעדיה בן אור, אם אני לא טועה המקובל התימני מרעננה (״למי אני נמשכת/ לעצמי או אליך״, היא כותבת), ומה יותר מאשר בשיר: ״קום רבי שמעון״: יש בי פתחים מגונים/ להציע לרשב״י״.

 

9.      לורן מילק היא משוררת בעלת סגנון. כשאני אומר סגנון אני מכוון למה שהמשורר והסופר דוד פוגל כתב, בין היתר, בהרצאתו משנת 1931 – ״לשון וסגנון בספרותנו הצעירה״: ״הסגנון מתחיל אך ורק עם הופעת האישיות, עם הפרט היוצר. ההבדל בין לשון וסגנון הנהו ההבדל שבין שגרה לצורה עצמית […] הסגנון הנהו שם נרדף למקוריות, לעצמיות, לחותם האישיות היוצרת. היוצר התופס את העולם תפיסה חדשה ומקורית, המגלה בו צדדים וגוונים חדשים, שעין לא ראתה לפניו […] הסגנון הוא צבע נפשו של היוצר, הביטוי הטבעי שלו״. כשקראתי ב ״תיסלם דאוד״, כשעליתי אל שיריה של לורן מילק הרגשתי מה שהיא כותבת בשיר בעל שתי השורות: ״בעל סולם״ המתייחס לרב אשלג:  ״אדם עולה אל מלאכיו/ בשלוש לשונות של חיבה״.  אכן שלוש לשונות של חיבה (״ילקוט שמעוני״): ״דביקה, חשיקה, חפיצה״. חיבור הדוק, תשוקה גדולה, בחירה ורצון להמשיך ולקרוא בשירים האלה.

 

מנשר לאמנות | רח' דוד חכמי 18 ת"א | טל: 03-6887090 פקס: 03-5373643. [email protected]