הזמנה לערב שירה מחלקתי

מוזמנים ומוזמנות לערב קריאת השירה המחלקתי:

 

 

 

עם תמר שילה בוגרת מחלקתנו  על ספרה "על הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון", העלילה מתרחשת גם במחלקת הכתיבה במנשר, מצורפים עמודים מהספר שמספרים על חווית הלמידה שלה כאדם דתי במנשר:

 

 

 

על הספר במועדון הקוראים "הארץ"

אם כבר שומרי מסורת, חובשי כיפה סרוגה, כאלו שיו"ש זה ביתם וממש לא מפחדים מויכוח עסיסי אז הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון/תמר שילה קינן הוא בדיוק הדבר הנכון. מבחינת הנושא – מגזר בהפרדה מינית לחוץ להתרבות – הספר מתכתב עם יאיר ויהונתן/יאיר אגמון [מהחודש שעבר] אך מבחינה סגנונית  הוא דומה יותר לאלו של רנה ורבין [שנון ונחמד בקלילותו עד ש… מתיישב במלוא כובדו המה שלא מדברים עליו] בין השאר מועקה מצטברת אלו שלא הצליחו לדלג לשלב החופה ונתקעו במשוכת הלבד

הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון/תמר שילה קינן  [2023 ידיעות אחרונות ספרי חמד עורכת יערה שחורי רתם כסלו]

"זאת חתיכת תקופה שבה את כל הזמן צריכה לחזק את עצמך. זה ממש להיות תלויה לייבוש על חבל שקצה אחד שלו הוא אמונה שהכול יהיה בסדר והקצה השני הוא ייאוש גדול ואת תלויה שם בקושי. מתנדנדת ומתייבשת. וכל הזמן את צריכה לחזק את עצמך. זאת משימה מעייפת אבל אנחנו עשינו אות. אני הייתי עומדת מול המראה, מסתכלת לעצמי עמוק בעיניים, מחייכת כדי לשמח את עצמי ואומרת, תומא, אני אהיה איתך ומה שתרצי אנחנו נעשה. ככה נשבעתי לעצמי שאני לא אעזוב את עצמי לעולם. והיו הפיצויים שיש לכל בני האדם בצורה של אוכל מתוק וברגעים שכבר לא יכולנו לעורר את עצמנו יותר, כי בכל זאת כשאת לבד יותר מדי זמן, החיבוק העצמי נשחק, ברגעים כאלו היה לנו אחת את השנייה ואנחנו היינו מרימות אחת את השנייה מהרצפה הקרה של המה יהיה ולמה כלום לא קורה ואנחנו כבר גדולות ולא קרה כלום עד עכשיו אז למה שפתאום משהו יקרה, וגם סטטיסטית הסיכויים רק הולכים ויורדים. ולפעמים זה היה ממש סבב בינינו, ככה כשגושגוש היתה אומרת שדי

נמאס לה כבר ואין לה כוח, אז פתאום ציפי, שעד אתמול היתה כולה מיואשת, אמרה, די, גוגוש בסוף זה יסתדר, והדברים יכולים לקרות ברגע, וכל מיני דיבורים שממש לא התאימו לציפי אבל יצאו ממנה בבטחון…" [ע"מ 95]

"אני ראיתי אותה אחרי שני דייטים ואמרתי לה, רזי, את שמחה איתו. והיא אמרה, כן, זה נכון. ואחרי עוד שבוע וחצי הם הודיעו שהם מתחתנים. ככה. והיא פחדה נורא אבל הרגישה טוב. ורצתה את הבית הזה ששלומי הציע לה. והיא לקחה אותו לרב שלה והרב אמר מה שאמר ככה שרזי הרגישה שזה הצעד הנכון. ואחרי עוד חודש וחצי, שלושה ימים לפני פסח, הם התחתנו באולם גדול ליד צומת גדרה. ורזי שלי עלתה מהשפל שלה ועמדה ורעדת בשמלת כלה והתחתנה עם שלומי. אני הגעתי לחתונה באיחור. באתי בשמלה ארוכה קצת משונה כדי לתפוס ניגוד כלשהו לשאר הבנות ושמחתי בשבילה. שמחתי בשבילה מאוד. והדבר היחיד שניחם אותי היה הידיע שיש לי גם חיים משלי בתל אביב.    הקדוש ברוך הוא. לפעמים הייתי מפנה לו את הגב. את יכולה לכעוס מאוד כשי לך בחיים מישהו כמו הקדוש ברוך הוא. כי את יודעת שלא משנה מה הוא בדיוק, ברור שהוא מאוד חזק והוא יכול לסדר אותך כמו שאת לא חולמת וזה שורף, האמונה הזאת, כשאת רוצה משהו ולא מקבלת. ואני המשכתי לקיים את המצוות. ואף פעם לא הדלקתי את האור בשבת, גם לא בשינוי ולא עם הכפכף…." [עמ' 135]