שחר אפק

Untitled
הרגע נצרב בתודעה, לא יודע למה. אני יושב על ספה, מרופדת בצבע חרדל – מחכה. מיקומי ביחס למסך – מרחק מטר וחצי בדיוק.
פקק תנועה, הודעת טקסט מתקבלת, "איפה אתה"? אין מרכז או אופקים ברורים. אורות מהבהבים, שלטי ענק לצד גרפיטי מזדמן, דוגמנית ודוגמן במכנסי עור, ערוצים מקבילים, רדיו מרשרש, מעדכן, מבזקי חדשות, פרסומות.
זה היה רחוק, לא הבנתי את משמעות הדבר וגודלו, לא הייתי שם אף פעם, הדימויים חולפים בראש.
פותח זרם מים באמבטיה, פושט את הבגדים, הדופק מאיץ, סאונד חזק של שקט, הפנים מאדימות, מתנפחות, הראש כבד, לבן חזק – ואז שחור וריק.
עולמות קונקרטיים ומדומיינים זולגים זה לתוך זה ומתארגנים מחדש, עולם בתוך עולם. צילומיי האישיים מנופי תל אביב, ניו יורק, ממרפסת הבית, הים בחופשה ביוון – מושטחים ונדחסים לקירות וריטואלים של מרחבים גנרים, המוקרנים על קירות גבס מודולרים. שאריות של כוכבים כפיקסלים מקולקלים וים ככל הימים האחרים הם סופו של תהליך צמצום, שמותיר הצעה לחזיון אוטופי.