הגר שפירא

פיגמליון

בעבודת הוידאו-פרפורמנס של הגר שפירא הדרמה הפוליטית מתקיימת בתוך הגוף, ובפרט באזור האוראלי הקושר יחד אכילה, שפה ומיניות. בשילוב עם המיצב בחלל נוצרת מעין מכונת הזנה בכפייה – נכנסים מסטיקים עגולים וצבעוניים עטופי צבע מאכל זרחני ודוחה, ויוצא נאום של מפקד חיל האוויר המחזק את ידי המשפחות השכולות ואת משפחת חיל האוויר כולה לאחר תאונה אווירית בה נהרגו שני טייסים. בשונה ממכונת הקקי של האמן הבלגי וים דלוואה (Delvoye)' שפירא אינה מאפשרת לנו להתחקות אחר תהליך העיכול של הטקסטים שלתוכם גדלנו ושעל בירכיהם התחנכנו ושנתחבו לתוך אוזננו ופינו כבצינור של פיטום אווזים; אלא בוחרת במסטיק, אובייקט מלאכותי של לעיסה שאינו בר עיכול ואינו ראוי למאכל או ליתר דיוק לבליעה, כסממן למאבק שהאתר שלו הוא חלל הפה. "מוטת כנפיו של חיל האוויר על רחבי המזרח התיכון", פותחת שפירא ודוחפת מסטיק עגול וגדול לבין שפתיה. כך נפתח הקרב בין פליטת מילותיו של מפקד חיל האוויר מפיה, לבין סתימתו באמצעות מסטיק ועוד מסטיק, ועוד. בכל פעם שישנה הקלה, שמתפנה מעט מקום בפה בעקבות הלעיסה, דוחקת שפירא מסטיק נוסף. תחילה משאירה אותו עגול ושלם, כהפרעה מכוונת לביטוי המילים, המהדהדת גם אקטים סאדו-מזוכיסטים, ואחר כך לועסת, מוצצת, עד אשר יכולה לטחוב מסטיק נוסף. לקראת סוף הנאום הכאב והגועל ניבטים מעיניה, הנוזל המתוק-דביק, התעשייתי, הרעיל, זולג מפיה, מטפטף על סנטרה. בלתי נסבל לה ובלתי נסבל לצפות בה מתעקשת, נאבקת לסיים את הנאום, לא למהר בדבריה, בקצב מדוד ושקול, מלא רצינות ואחריות היא יורה את המילים הנבובות, הקלישאתיות, הפטרוניות, הפטריארכאליות. לא בולעת – לא מקיאה. מצב לימינאלי הנמתח כמו מסטיק, חיל האוויר מתמודד עם אתגריו והיא עם אתגריה.

01

הגר שפירא. צילום מתוך וידאו.

כשמתבוננים על שפירא הנדמית לעלמה מחונכת המקפידה על הגייה תקנית של המילים, כשגופה עירום ורק סיכה מקושטת נעוצה לראשה, אי אפשר שלא לחשוב על הסרט המוכר 'גבירתי הנאווה', המבוסס על המחזה 'פיגמליון' מאת ג'ורג ברנרד שו. כזכור, במרכז הסרט עומד ניסיון האילוף של עלמה סוררת בידי פרופסור-מדען, בראש ובראשונה באמצעות שליטה בחיתוך הדיבור שלה. באחת הסצנות אף דוחף הפרופסור חלוקי נחל לפיה של העלמה במצוקה, עד שלבסוף המטמורפוזה צולחת, העלמה בייתה עצמה לדעת. ואף אמרה תודה. שפירא מזכירה לנו כי גם כיום, ואולי אף במשפחת חיל האוויר בפרט, עלמות צריכות להיות יפות ושותקות. סתומות פה, כדי שהפרופלור של חיל האוויר יוכל לנופף שמלתן, למען חיזוק האון הלאומי הפורס והמתפרס. ואם דיבור אמנם נישא מפיהן עליו להיות מדוד ומבוית הן בצורה, הן בתוכן כמצוי בתוך סד. עניין זה מתחדד ביתר שאת באמצעות המנגנון המכני שבנתה שפירא בחלל, המציב את החצאית הריקה, מלאת האוויר כמצנח בגובה פניה המוקרנים. שפירא היא מרטירית, היא שמקריבה עצמה, והיא הנושאת בסבל. דרך ההאבסה העצמית שהיא מחוללת לגופה הטקסטים הנשמעים באוזנינו מילדות ולאחר נפלטים מפינו כבמכונה, הופכים להיות פיזיים לחלוטין וזוכים לממשות. כשבסיומו של הנאום מכריעה שפירא, ויורקת את הגוש הרירי מפיה בסיאוב, מתחוור כי היה זה סוף ידוע מראש – שהרי מסטיק אסור בתכלית האיסור לבלוע, בטח שלא על ידי עלמות מחונכות. בסופו של דבר זה לא ששפירא רצתה לירוק בפניה של החברה שייצרה אותו, היא פשוט לא יכלה אחרת.

הילה כהן-שניידרמן, יולי 2014

הגר שפירא
0545743690
hagargamail@gmail.com

שינוי גודל גופנים
ניגודיות