תערוכה הבאה: אנשי המשמרת | נועם אדרי

בתערוכה "אנשי המשמרת" חוזרת אדרי אל יסודות הטקס הקיבוצי ובוחנת מחדש את הסמלים הפיזיים שקיבלו מעמד של כמעט תשמישי קדושה. בשלושה מייצבים, שמנהלים ביניהם קשרי גומלין, היא מפרקת את האיקונות המכוננות של התרבות הקיבוצית, מעתיקה אותן מסביבתן המקורית ומרכיבה אותן מחדש במרחב המנוכר של הגלריה; ובכך בודקת כיצד הן מהדהדות את החלום הקיבוצי ואת גבולות מימושו לנוכח המציאות העכשווית רוויית האלימות, אובדן הערכים וערעור היסודות.

שלושת המייצבים נבנו במסגרייה ובנגרייה הקיבוצית, בעבודת יד של חברי הקיבוץ – כמעין קריאה חוזרת אל "העבודה המשותפת" לא רק כסמל אלא כפרקטיקה. לכל אחת מהן משותף מנגנון פנימי, מוסתר אך פעיל, המטיל ספק במוצקותם של הסמלים ובהבטחות שהם מבקשים לייצג.

בעבודה "הקבוצה" בונה אדרי מיני-קיבוץ לאוגרים – מתחם ובו מבני עץ פשוטים המדמה את החצר הקיבוצית בראשית ימיה. כל מבנה הוא הפשטה של מוסד חיוני בקיבוץ, מותאם לצורכי האוגרים: אסם תבואות מיניאטורי לאספקת מזון, מגדל מים שהוסב לכלי שתייה, בית ילדים הופך למחילת שינה, מכבסה משמשת לגלגלי ריצה, בית תינוקות למתחם המלטות, ועוד. האוגרים מהדהדים את "קבוצת הצפון" – גרעין המייסדים של קיבוץ רמת-יוחנן, ומאחר והאוגרים הינם בעלי-חיים ליליים, צויד המתחם במצלמות המופעלות על ידי זיהוי תנועה, וכך הן מתעדות את חיי הקבוצה בזמנן שהותם בגלריה ומאפשרות צפיה גם בשעות היום.

הניראות של המבנים מבוססת על צורות גיאומטריות פשוטות – ריבוע, מלבן, משולש – כמעין איקונות מופשטות של ארכיטקטורת הקיבוץ בתחילת דרכו; המבנים עשויים דיקטים דקים, המזכירים גם את קוביות המשחק בגני הילדים הקיבוציים של פעם מבית מדרשה של מלכה האס. כך נוצרת זיקה ישירה בין משחקי ילדים לבין בניין החברה, בין חומריות דלה לרעיון גדול.

העבודה עוסקת בשאלת יסוד בחיי הקיבוץ – יחסי קבוצה–פרט: כיצד נוצרת דינמיקה מתוך אילוץ של חיים משותפים? האם יתגבשו הירארכיות, מריבות ותחרות; או האם תיווצר תלות הדדית וחלוקת משאבים שוויונית? האם הקרבה הפיזית והחיכוך המתמיד יולידו גם זיווגים "בתוך המשפחה"?

האוגרים, כמו בני אדם, מגלמים יחסי קרבה וקונפליקט המזכירים את מורכבות הקיום בקיבוץ: בין אינדיבידואליות לקולקטיב, בין התא המשפחתי לחבורה הגדולה, ובין חמולות וקרבת דם לבין שאיפה ליצירת תחושת שותפות רחבה.

כמו החלום הקיבוצי, שראה עצמו כחזון נצחי אך התקשה לעמוד במבחן הזמן, גם כאן החומריות הפשוטה מועדת להתבלות. האוגרים צפויים לכרסם את המבנים, להכתים אותם, לפרק את התשתיות שנבנו עבורם – ובכך לשחוק לא רק את החומר אלא גם את הסמל: חלום של קהילתיות ושוויון מול מציאות של אינטרסים מנוגדים, ניכור וחולשות אנושיות.

במרכז הגלריה מתנוססת כתובת אש הנושאת משפט מתוך מסכת חג העומר של רמת־יוחנן, פרי עטו של המשורר והמלחין מתתיהו שלם. המשפט לקוח מטקס “ברכת האדמה”, שברגע השיא שלו ראש הקוצרים מברך את אלומות החיטה שנקצרו זה עתה לעיני הקהל, במעין מופע־פולחן: “הנני פודה עומר זה לפני מנהגנו. והייתה הארץ לנו לצמיתות.” ברכה מודרנית, שכתובה כאילו יצאה הישר מן המקרא, אך למעשה הומצאה על ידי שלם בשנת 1945, ברכה בשרות חזון ההתיישבות בארץ ישראל. הצתת כתובת האש היא החלק החותם של טקס העומר, שמתקיים ברמת־יוחנן מאז 1946 ועד היום, למחרת חג הפסח. אבל בעבודה של אדרי ברכת האדמה היא שולפת מן הטקס את המשפט הטעון ביותר, מעתיקה אותו מן השדה, מרחבו הטבעי, אל חלל הגלריה – ובהקשר העכשווי הוא ניטען במשמעות נוספת – פוליטת.

כמו בכתובת האש המקורית, גם כאן האותיות מחוברות לקונסטרוקציית ברזל המותקנת על עגלה עם יצול, כאילו נועדה להיגרר מהסדנה אל לב השדה ולהיות מודלקת שם בסוף הטקס. כאן הכתובת נשארת בגלריה כאובייקט פיסולי: גוף חומרי, מלופף בתחבושות יוטה, ספוג אדי סולר, נשאר כמשאלת לב, כמעט אלימה, כשהסיסמא להיאחז בארץ “לצמיתות” מתהפכת על ראשה; הכתובת הכבדה הנגררת על גלגליה מציעה היגיון הפוך: אם לא נוכל להיאחז בארץ לעד, אולי נגרור את ההבטחה עצמה לארץ אחרת, או לשום־מקום.

"אנשי המשמרת" הוא גם שמה של אחת העבודות בתערוכה – זהו הכינוי שנתן מתתיהו שלם למבצעי טקס העומר, הקוצרים החמושים בחרמש והנשים המאלמות את האלומות. בעבודה שבגלריה המחרשה היא גם רקדנית. במבט ראשון נדמה שמדובר ב"פעמון" של שמלת עומר מסורתית – החלק התחתון בלבד; אך מתחת לבד מסתתר מנגנון המחובר למנוע, החורש באדמה בזמן הריקוד את סימן האינסוף. החריש נעשה לפי קצב הריקוד האייקוני "שיבולת בשדה", ומחקה בתנועתו את הכוריאוגרפיה של לאה ברגשטיין, שיצרה ופעלה בשיתוף הדוק עם שלם.

בריקוד המקורי של ברגשטיין מסתדרים הקוצרים והמאלמות בזוגות; כל קוצר מניף את הרקדנית מימין לשמאל ושוב בחזרה, כשבכל הנפה הרקדנית שולחת את רגליה לאוויר והשמלה מסתחררת סביב גופה; אצל אדרי, דווקא המחרשה היא המניפה את הרקדנית, ובכל פעם שהיא מגיעה לצד אחד של מסלול האינסוף היא מכה בבד, מרימה אותו וחושפת לרגע את להב הברזל.