עידית יחזקאל | דיוקן

הילדות המוקדמת שלי היא כמו חור שחור עם הבזקי זיכרון מועטים. שנותי הראשונות כילדה בקיבוץ נקטעו בגיל ארבע וחצי עם המעבר המשפחתי לארץ אחרת ועזיבת הקיבוץ. בבת אחת הופרדתי מכל המוכר. נותרו זיכרונות מועטים בלבד ואלבום תמונות מצומצם כיאה לאותה תקופה. תמונות בודדות מרמזות על תינוקת חמודה וחייכנית. נותרו רק מעט תמונות משפחתיות שיעזרו להרכיב תמונה של הילדה שהייתי, דימויים בודדים המציצים מהאלבום הישן. הבזקי הזיכרון המועטים שלי מאותה תקופה מעלים חוויות שטיבן אינו ברור לי – פחדים של ילדה קטנה בלינה הקיבוצית, נוכחות הורית חלקית. אני מנסה לברר לעצמי מה היה שם, מה עבר על התינוקת, הילדה, ואיך זה משפיע על מי שאני היום.

החומרים מהם עשויה העבודה – נייר שרטוט, חוטים, צבע, כתמים וקווים, הם חומרים בהם השתמשתי בילדותי – נייר שרטוט עליו ציירתי עם אימי גיזרות לתפירת בגדים, חוט בו חיברתי פיסות בד בתך מכליב.

השימוש בנייר הוא כפול – הן כמצע לציור הדימויים והן כחומר היוצר דימוי בעצמו.

נייר כחומר גלם נושא משמעויות של יצירה ראשונית, מעין מלאכת יד אינטואיטיבית של ילדים המשתמשים במה שיש תחת ידם בהיסח הדעת ובצורה חופשית, יוצרים מתוך שעמום או כדי להעביר את הזמן, ובו בזמן מנצלים את סביבתם הזמינה ליצירה, שינוי בסביבה. בנוסף, הנייר נושא משמעות של ארעיות, זמניות, חומר מתכלה אשר מרמז על זמן שחלף.

הזיכרונות, כמו יריעות נייר השרטוט עליו אני מציירת, דקים ומרומזים, נראים לא נראים, נדים ברוח, צפים באוויר. אני מחברת ומדביקה את פיסות ילדותי, תופרת את הזיכרונות בתך מכליב, מחברת את הדימויים לסיפור מסע.