ולאא אבו חמאם | מראות מראה

ולאא אבו חמאם

מראות מראה

העבודות בתערוכה הזו נולדו מתוך תחושות – לא מתוך רעיון. לפעמים זה רעד קטן בגוף, דקירה בלב, מועקה בלי שם או געגוע לא ברור. לפעמים זה חלום חוזר או שקט חזק מדי. לא תכנון אלא הרגשה.

ההתחלה הייתה בסקצ’בוק – מקום פרטי ושקט שבו שרטטתי רגשות, זיכרונות ודימויים שעלו מתוכי. כשהעברתי אותם למשטח העץ הם קיבלו גוף, נוכחות. הזרקונים שהוספתי מדגישים את האור שבפנים, את מה שאני בוחרת לחשוף.

הדמויות שמופיעות בציורים הן דמויות שנמצאות בי – אולי נשים שחלמתי להיות, אולי אני בילדות, אולי פחדים, חלקים ששתקתי או רגשות שלא הצלחתי לומר בקול. הן מופיעות בזוגות – לפעמים זו שיחה, לפעמים קונפליקט, לפעמים חיבוק פנימי. לכולן יש עין שלישית – כי הן לא רואות את העולם כמו שהוא נראה בחוץ. הן רואות את מה שמרגישים. הן מרגישות אותי, וגם אותך.

אני מציירת מתוך הקשבה – למה שאני מרגישה בגוף, לנשימה, למה שכואב או מבקש לצאת. הציור בשבילי הוא מרחב של ריפוי. אני מתחילה בעט, קווים עדינים, כמו לחש. אחר כך באות שכבות של צבע, אור, נצנוץ – לא בשביל יופי, אלא כדי לתפוס משהו שהוא חי, משתנה, כמעט כמו זיכרון שמנצנץ ואז נעלם.

הברק בעבודות מייצג מבחינתי את מה שקשה לתפוס – את הנשמה, האנרגיה, ההרגשה "שיש פה משהו” גם אם לא רואים אותו בדיוק. כשהאור נוגע בציור – הדמות משתנה. כך גם אני. כך גם כל מי שמביט. הדמויות בציורים הן כמו מראות – הן משקפות אותי, אבל גם את הצופה. כשהוא מביט בהן, אולי יזהה גם משהו מתוכו; אולי רגש ישן יצוף, אולי זיכרון, אולי שאלה.

אני לא מציירת כדי להסביר – אני מציירת כדי להוציא, כדי לנשום, כדי להקשיב למה שבתוכי. ומזמינה גם את הצופה להרגיש – לא להבין. זו שפה שקטה של רגש, גוף, ונפש – וכשאתם מתבוננים בציורים, אתם הופכים לחלק מהשיחה הזו.