מאיה חכים
מאיה חכים
העבודה שלי מבקשת להחיות זיכרון, להזרים בו חיים דרך פעולות של מגע, שיכפול, שילוב וחיבור. עבורי, הזיכרון הוא חומר לא יציב, שמחליק בין הדורות, גולש בין גוף לתמונה, בין דימוי לממשות.
נקודת המוצא הייתה מות סבתי, האחרונה שנותרה בחיים מבין הסבים והסבתות שלי. מותה השאיר חלל ריק. הריק הזה דחף אותי לאחוז במה שנותר, לאו דוקא כפעולה של שימור אלא כניסיון לאחות זיכרון, אפילו להרכיב זיכרון חדש הנשען על תמונות וחפצים אישיים.
הבחירה במלאכת יד, וברקמה בפרט, לא הייתה רק אסתטית, היא אפשרה לי להתקרב לדימויים באופן אישי וישיר. תנועת החוט על פני ההדפסים מאפשרת לי לגעת פיזית ולייצר נוכחות. זהו תהליך איטי, המזמין מבט אחר, כזה המבוסס על תחושה ולא רק על תיעוד.
לצד מלאכת היד, שילבתי גם אמצעים דיגיטליים – סריקות של תכשיטים, מניפולציות של זמן, הדפסות מגע, צילום עכשווי. כל אלה משתלבים יחד למרחב שבו עבר והווה מצטלבים – הפעולה הדיגיטלית שונה מאוד ממלאכת היד, אני מתייחסת אליהם כצורות שונות של קיום היכולות לחיות יחד.
הקעקוע, למשל, הוא לא רק דימוי, הוא עדות. הוא נושא שאלה של שייכות, כאב, אולי גם מרד או אהבה. כשהוא מופיע לצד דימוי של אבי, נוצר ביניהם חיכוך, פער וגם חיבור. זה כבר לא רק דיוקן של אבא שלי, אלא התבוננות בקשר בין דורי, כזה שאני נושאת דרכי.
הסמלים בעבודות – עיטורים, תכשיטים, תפרים, אינם רק יפים או דקורטיביים. הם חלק משפה שדרכה אני מנסה לבטא דברים שלא תמיד אפשר לומר במילים: געגוע, אובדן, ניסיון להתקרב. כל פריט כזה הוא כמו רמז, או שבריר של תחושה, שמחזיר אותי למה שהיה, או למה שלא הספקתי להרגיש.
