2025 חדשות מחלקת הכתיבה- חודש מאי

השאלון של האחים גרין עם גל עזרן, בוגרת ומרצה במחלקתנו

‏

הספריה השבועית – פינה שבועית חדשה שבה אנו מארחים ספריות ואת האנשים שלהן.

גל עזרן, משוררת, חברת מערכת כתב העת לספרות ניסיונית 'הבה להבא', מרצה במחלקת הכתיבה ב'מנשר לאמנות' ומורה לספרות בתיכון עירוני ד' בתל אביב. ספרה השני ׳לצלוח קידה׳ ראה אור בהוצאת ׳הבה לאור׳ בקיץ 2023.

הספרייה שלי מסודרת לפי טבען ההגיוני של ספריות, כך חשבתי עד לאחרונה, על פי שמות משפחה ובחלוקה ז'אנרית. אלא שאז גיליתי שמרבית האנשים מנהלים אורח חיים תקין לגמרי עם ספריות כאוטיות לחלוטין למראה עיניים חיצוניות שאינן שלהם. בצילומים כאן מופיעה ספריית הכוננות הנפשית שלי. ספרים לשליפה מהירה. ספרים נוספים נמצאים בארונות סגורים, למקרה הצורך, בהתאם לשינויי מזג הנפש.

'רשימותיו של מלטה לאורידיס בריגה' היא יצירתו הגדולה ביותר של רילקה, ובפרוזה. מלטה הוא הצופה הרגיש והמרגש ביותר שנברא, בהליכותיו במחוזות חייו הממשיים, העתיקים וההווים. הקריאה הראשונה שלי בספר התבצעה רובה ככולה על הרצפה, בבכיות על חיסולה היפה של הנפש. מאז אני קוראת ברשימות פעם בשנה.

במלאת 90 למותו של קפקא החלטתי לעשות מעשה מופרע במונחי מחויבות: לקרוא את היומנים אך ורק בזמנים שבהם נכתבו. התחלתי בתאריך שבו התחיל הוא והתחקיתי בזמן. כשקפקא לא כתב, לעיתים חודשים רבים, נאלצתי להשתהות איתו ולהמתין לשובו. חוויה מרהיבה בטקסטים מרהיבים. הצילום מהיומן הוא זיקוק וזיכוך של כל הוויית אינטרקציה אנושית באשר היא.

'ככלות חמש שנים' הושם בידי בליווי: "קחי. זה נוצר עבורך". ונדיר שקליעה כזו מתרחשת. מחזה פלאי של לורקה, גאונות אוונגרד שבה כל תנועות החיים והמתים, במרחב נפש עליון. שברון לב גאוני שמתנקז בסוף להופעתם של המוקיון וארלקינו שמסכמים: "– מה ישאר? – תכריכיו של הרוח. והמוסיקה של כינורך."

בשלב מסוים החלטתי לקרוא את 'בעקבות הזמן האבוד' (מה שתורגם. הלית הכבירה בבני האנוש! אנא תחינה! 'סדום ועמורה'!) – קיום-פלא שהוויתי בו במלוא העוז. הכרך שבצילום מוטט יקומי. והזמן נמצא. עקבתי אחריו לא מבחוץ אלא יד ביד, אחוזה בו, ועוגיית המדלן שהפכה למעידה הנכונה ביותר במדרכה התבררה כדבר החיוני ביותר שעשיתי למען עצמי. תודה למרסל שהיה איתי ולכל האנושי.

מלטה של רילקה מביט ביושבי הספרייה הלאומית וכותב: "ואני יושב ויש לי משורר." תכננתי להביא לכאן משל אליוט וברימן, אחיי ביקום. אבל לצידם אני אני ויש לי משורר, איתן איתן. משורר גדול ונשכח, שדרכו נשזרה בשלי והפכה אותו לשלי. צדק פואטי בבקשה, השירה העברית אינה שלמה ללא עוצמותיו הפואטיות והרגשיות. שימו יד.

נעמי רוזין בוגרת מחלקת הכתיבה בהופעת בורלסק בניו-יורק, היא כתבה, ביימה ומופיעה.

וקריאה של שירי בין בוגרת מחלקתנו, משוררת, סופרת (בקרוב הספר) ומורה מצטיינת

 

עכשיו תורנו

📣

תקראו תשתפו

וצאו בבקשה לרחובות

בלי זה אין לנו כלום בעולם

רק מלחמה וכאוס ודם

חינוך הוא הכול ‼

הפעם אני רוצה לספר לכם

אני רוצה לספר לכם על היום שהיה לי ~ אולי על השבוע

רוצה לספר לכם על רני שהתקשר

להתייעץ מה לקנות מתנה לאמא

כי חייב לשמח אותה אבל כסף אין

על עדן שביקשה שאשאר בסוף היום

כי היא צרכה עזרה           

על אמא של ליאל שחיכתה לדיווח ערב

כי אנחנו מתעדכנות מדי יום מאז שהפסיקה לאכול

רוצה לספר לכם שגל לא התעורר לבגרות השבוע

וכשהתקשר סופסוף – עניתי –

כי היה לי ברור כמה גדולה המצוקה

(ולמרות שהייתי אחרי 13 שעות עבודה רצופה)

אני רוצה לספר לכם שעל כל זה

מורים לא משתכרים

*השמות כמובן בדויים

רוצה לספר לכם על

מבחנים

הרים על הרים

בכיתה ממוצעת שלי לומדים 30 תלמידים

(רק שלושים…)

מתכונת בספרות מתחילה מ 10 עמודים

חלקם כותבים יותר

כפי שהם מתבקשים…

אני רוצה שתחשבו כמה זה כמות העמודים כפול כמות התלמידים – ותדמיינו את זה כפול הכיתות שיש לכל מורה.

אני רוצה להסביר שזה לפני עוד כיתות בעוד שכבות –

עם מבחנים שונים ועבודות נוספות — לבדיקה!

וזה לפני אסיפות הורים. וזה לפני הזנות הציונים.

וזה לפני מבחנים חוזרים. שגם אותם בודקים!

ו כ ל זה ל א נכלל בשעות המשרה שלנו.

מישהו מבין את הנתון המטורף שהצגתי כעת??

זה גם לפני תורנויות, לפני טיולים,

לפני לילות לבנים, לפני מסע לפולין –

ואם אוסיף פה את צילומי התלוש –

תחשבו שעשיתי להם פוטושופ – ושהם ערוכים….

קוראים לי שירי

אני אשת חינוך ומשוררת

לא תכננתי להיות מורה בישראל

אלא רק להסתחרר על במות כיוצרת

רציתי לעשות את האמנות שלי בכל לבי מאז ומעולם

אבל זה קרה לי

בשנה ד בלימודים חבר קרוב הציע – בואי

יש בצפר שמחפש חדשים וצעירים

יהיה כיף נו בואי ננסה

מכ’פת לך חוויה

עוד לא היתה לנו תעודת הוראה

הגעתי כחצי הרפתקה

והתקבלנו, שנינו

אחרי שלושה חודשים הגשתי לבגרות את שכבת יב

אני התאהבתי לנצח, הוא עזב אחרי שבוע, היה בשוק

מאז חינכתי י יא יב

הגשתי למלא בגרויות

בספרות, בהבעה, מכל הסוגים, אולפן, עולים חדשים

לא אומרת כדי להרשים

משתפת

בשנה הראשונה קיבלתי בטקס חגיגי

את תואר המורה המצטיינת

התרגשתי נורא

בשנה הרביעית נקראתי לבמה

במחיאות כפיים על אחוזי ההצלחה בבגרויות של יב

כשסיפרתי לחבריי המפרגנים

שאלו: נו כמה זה העלה את המשכורת?

זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי

כמה אני לא מבינה את גודל האבסורד

זוכרת שעניתי: מזתומרת….?

מאז אני מסתובבת עם הכבוד והתסכול – ככה שנים

אושר עילאי שלא יתואר להגיע בבוקר לבית הספר

לראות את יצורי הפלא האלה

מצפים לך, באים לקראתך,

לראות את העיניים שלהם מספרות את כל קורותיהם

לדעת שהם רואים שאת רואה

ללכת בין מראות

ללמד וללמוד

לגדול

ולצד זה – לנסות להסביר לעצמך איך ייתכן שאת –

הרואה מכל – בלתי נראית

שאת,

מחנכת, מורה, בגרות, ספרות, הבעה –

עם תואר ותעודת הוראה,

מסלול כתיבה ותיאטרון של ארבע שנים,

שנת לימודים לפני ושלוש נוספות אחרי

ושפע חיים – מסיימת לעבוד בבית הספר

ונוחתת בעבודה אחרת כדי להשלים

הכנסה – דמיינו לכם שנים שלמות

שאני יוצאת אחה"צ – מגיעה הביתה בערב

וטסה לבייביסיטר – ואחרי שנרדמים  – –

יושבת שם ובודקת מבחנים.

מייעלת זמנים.

ובהמשך עם עבודות אחרות…

דמיינו שככה חיות מורות –

אמהות, אמניות – נשים מחנכות.

אז אמרו לנו להפסיק להזין ציונים,

לא להגיע למסיבות סיום וכו –

האם מישהו יכול לדמיין עולם שבו אני מטפסת על הרים עם הנוער הזה כל יום בשנה

ולא אגיע למסיבת הסיום של התלמידים שלי?

ולא נכין איתם אותה – כן, גם זה, חינם אין כסף.

שאני אחזיק את היד לתלמיד יום אחרי יום

עד שיאמין שמסוגל –

ולא אבדוק לו מבחן ואחזיר לו כדי שישתפר?

או כדי שיראה כמה השתלמה הדרך המפרכת.

כמה מעליב הסידור הזה, אפילו עצם ההנחיה,

כמה כלו כל הקיצים.

לפני כמה שנים הוצאתי מהארון את תלוש השכר שלי

התחלתי להראות אותו לאנשים סביבי – שידעו

הרגשתי שלא מספיק יודעים – בדיוק כמו שחושבים

שמורות לא עובדות בחופשים – (פוסט נפרד)

כשמגלים

אומרים לנו

אז תפסיקו די

תצביעו ברגליים – – –

אתם מדמיינים אותנו לא מגיעים לבית ספר –

כאות מחאה?

ומה יהיה עליהם?

מה יהיה על כל הילדים והילדות והנערים והנערות?

מה יהיה שזאת מדינה שמנצלת אל אלו

שלא יעזו לא להגיע כי הלב שלהם במקום הנכון?

עיין ערך עובדים סוציאליים, רופאים מתמחים,

ואתם יודעים כמוני לפרט את הרשימה העצובה הזאת

בקורונה נקראנו להיכנס מתחת לאלונקה —

מורים כבר מזמן שכובים עליה – גוססים –

עבדתי כפול משעות המשרה שלי שנתיים מהבית

על מחשב שדרש החלפה כי לא עמד בעומס השיעורים

לא זוכרת שהציבור נקרא לצאת לחלונות

למחוא כפיים למורים ומורות

לא זוכרת שמישהו דיבר על אלו שהצילו תלמידים

כשהבית קרס

שדיברו יום אחרי יום עם הילד וההורים,

אלו שהפכו לשומרי נפשות

בוקר טוב ישראל – חוסלנו – אנחנו מיואשים –

ככה בדיוק מחליטים שפורשים

——

אז כשאתם מדברים על מורה או מורה מדהים ומדהימה –

תדעו שהיא בהתנדבות עושה את רוב העבודה שלה –

וזה לא עוד יותר מקסים – זה נורא ומעוות

וההכרה שלכם מרחיבה לה את הלב

אבל בסוף היום זה מכווץ

כי זה כל כך לא פייר

וכשאתם מזכירים שיש גם מורים מאד לא נהדרים, וזה נכון,

תדעו שזה מה שקורה במדינה שמתייחסת ככה לחינוך

אז היא לא ממיינת ולא מממנת אלא ר ק מתלוננת

מורות ומורים צרכים לצעוד על שטיחים אדומים

זאת האמת

בלעדיהןם אין כלום

לא מפצחי אטום ולא מהנדסי תוכנה

לא סוכני תרבות ולא מעצבי אופנה

בלעדיהם אין כלום אין שלום ואין מדינה

אני רוצה לספר לכם על חינוך

כי בלעדיו אין שום דבר

לא הייטק ולא כבישים ולא צבא ולא אנשים

ולא אמנות ולא רופאים

ובטח לא חיים ראויים

אני כועסת

והלב שלי שבור

וזה אסור אסור אסור

————

עכשיו תורי

לבקש

תצעקו איתנו

בבקשה תעצרו הכול

תתעוררו ותצאו לרחובות

זה לא מאבק על זכויות אלא על חובות

לא משנה במה אתם עוסקים

עם העתיד לא משחקים