——————————————————————————————–
רוצים ללמוד כתיבה יוצרת במנשר? ההרשמה למחלקת הכתיבה פתוחה עכשיו.  — לחצו כאן לפרטים

——————————————————————————————–

שלום לכולם.ן

מקווה שאתם שמורים ובטוחים

גם בימים טרופים אלו יש לנו חדשות  והישגים:

ברכות לעינת שחק Einat Shahak בוגרת מחלקתנו, להוצאת ספר הפרוזה הראשון שלה "נגמר הבית מלון, בהוצאת זמורה ביתן, וספר השירה שלה, פירות ביאוסים, בהוצאת עמדה

ספר הפרוזה הראשון שלי. בהוצאת זמורה ביתן, התחלתי לכתוב אותו כשהבת שלי הייתה בת שנה ותכננתי לסיים אותו עד הילד הבא.

לפי כל החישובים שלי אז – 1000 מילה ליום, להגיע לבערך 60 אלף מילים, זה אומר חודשיים עבודה. היתר זה עניינים טכניים כמו להתקבל להוצאה, עריכה, הפקה, בול בזמן להריון + כמה חודשי ניסיון לכאן או לכן. תיק תק.

זה לא קרה.

כמה דברים שכדאי לציין:

1. אני לא כותבת 1000 מילה ביום.

2. אם כן זה קורה ב-20 דקות לפני שאוספת את הבת שלי מהגן.

3. זה בא על חשבון הימים הבאים, המוח צריך מנוחה מעצמו וממני. קשה להאשים אותו.

4. ילדים לא באים לעולם בזמן שמייעדים להם, או לכתיבת ספר.

 5. ספרים לא באים לעולם בזמן שמקציבים לילד.

 6. הספר שלי כן, הוא נולד יחד עם הבן שלי. פלוס מינוס 8 חודש לעניינים טכניים כמו להתקבל להוצאה, עריכה, הפקה.

 7. זה לא קרה שנה אחרי כמו שתכננתי, אלא 4.5 שנים אחרי.

8. אני מאחרת כרונית. זמן טוב להודות בזה.

9. לאחרונה גם התחלתי להודות בזה שאני לא מזהה פרצופים. בכלל זה לא את אבא שלי, אחותי או אב בתי.

 10. אני כן מזהה דברים יפים (מסוג חפצים) כשאני נתקלת בהם. מלתחה שלמה הרכבתי ככה מפריטים שמצאתי ברחוב.

11. מצרפת את הכריכה היפה של הספר שלי. עיצב אותה אמרי זרטל.

 12. עוד שבוע פלוס מינוס, אשגר אתכם לחנויות. תזהו את הספר שלי לפי הכריכה היפה שלו. הוא יהיה אחד היפים בחנות.

13. גם הבפנים לא רע, אבל יש לי תחושה שעוד נדבר על זה.

וספר השירה, גם של עינת שחק: 'פירות ביאוסים', בהוצאת עמדה.

יש לי חלום חוזר שבו אני נותנת למישהו, לא מישהו ספציפי, אגרוף, ואין לזה שום אפקט. הוא לא מרגיש את זה. כל הכוח המתפרץ חוזר אליי וכואבות לי מאוד האצבעות. זה לא חלום מספק.

רן יגיל המו״ל הנפלא, שהוא גם מבקר שירה וספרות שאני מאוד מעריכה, כותב על חלום אחר שלי:

״יש לה יכולת לגרום לך, הקורא, לנוע פעמים רבות בחוסר נוחות בכורסתך המרופדת.  'פירות ביאוסים' הוא ספר מעורר, וכשם שהוא מלטף הוא יודע להנחית אגרוף בול בין העיניים. את הזעם הקדוש היא יודעת להפוך לפואטיקה צרופה.״

מה אני אגיד, החלום הזה מספק יותר.

פירות ביאוסים, עינת שחק, ספר שירים חדש בהוצאת עמדה, שיר מתוכו ודברים על הספר

תריסר רגעים כל החרא / עינת שחק

לֹא אוּכַל לְהִתְעַכֵּב, עָלַי לִקְטֹם

עָלִים מֵתִים מֵהָעֲצִיצִים

עָלַי לְהַגְבִּיר

עַצְמִי וִיסְטֶרְיָה נוֹבֶלֶת בִּן לַיְלָה

מָוֶת חֶלְקִי אֵינֶנּוּ רוֹמַנְטִי

הָיִיתִי בְּמָקוֹם בּוֹ אָסוּר לוֹמַר לְהִתְרָאוֹת

עָלַי לְהִפָּרֵם מִמֶּנּוּ.

תִּכְנַנְתִּי לְהֵאָהֵב

אֲבָל הַמִּין נִטַּל

בַּר מִנַּן.

פַּעַם, סָבַרְתִּי, הַטּוֹב לְפָנַי

סֻלַּקְתִּי מִן הַגָּן לִקְצֵה חַוָּה

הָרִים לֹא רֶלֶוַנְטִיִּים, לֹא גְּבָעוֹת, תֵּל

מֵגָלוֹמָנִי הוּא הַצֹּרֶךְ לְהַסְפִּיק

מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה לֹא מַפְסִיקָה לְטַרְטֵר

אֲנִי רוֹצָה סָלָט עִם טְחִינָה וַחֲבִיתָה עֵרֶךְ

עַצְמִי מִכָּאן הַכֹּל יִתְנַוֵּן

חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. לכן בחרנו להוציא את הספר הזה דווקא בחודש הזה. עינת שחק היא משוררת כֵּנה ואמיצה, וגם בוטה בשפתה. היא מעוררת אותך לחשוב בעקבות השירים והמחזורים שהיא כותבת. הספר שלה עוסק בקשרים עם גברים, באימהות, בניתוח כריתה שעברה בעקבות מחלת סרטן השד, במחאה על מעמד האישה בעולם בפרט ובמחאה בכלל. יש לה יכולת לגרום לך, הקורא, לנוע פעמים רבות בחוסר נוחות בכורסתך המרופדת. "פירות ביאוסים" הוא ספר מעורר, וכשם שהוא מלטף הוא יודע להנחית אגרוף בול בין העיניים. את הזעם הקדוש היא יודעת להפוך לפואטיקה צרופה.

רן יגיל – מבקר ספרות

——————————————————————————————–

גם אתם רוצים לכתוב את הספר שלכם? במחלקת הכתיבה של מנשר תמצאו את המקום, הכלים והקהילה לעשות את זה. להרשמה ופרטים נוספים | 03-688-7090

——————————————————————————————–

ברכות גם לחן ניסים, בוגר טרי של המחלקה, שהוציא לפני חודש, את ספרו, 2025, הוצאת נוודים בעריכתה של עינת יקיר, מורתו לכתיבה בשנה ב'

יבול ספרים בעריכתה של בר פסח בוגרת מחלקת הכתיבה: השנה עתידים לצאת לאור ספרים מצוינים בעריכה ספרותית שלי, כל אחד בקצב ובדרך שלו. חלקם בהוצאות מצוינות וחלקם בהוצאה עצמית. רובם ספרי ביכורים של סופרים שעבדו קשה מאוד כדי שהיצירות שלהם יגיעו לעולם, ואיזה כיף שזה סוף סוף קורה ❤️

📗🧝‍♂️ צילו של הקיסר (קצה האמונה 2) / אייל סבג –

ההמשך של הספר המצליח "קצה האמונה", שגם היה מועמד לפרס גפן! הרפובליקה של אנדור ניצבת על פי תהום, כשמלחמת המינוטאורים מסתבכת והמגפה השקטה מתפשטת בכל הארץ ביתר שאת. תאלוס קרול ואלנור ג'סטאר ינסו, כל אחד בדרכו, להגן על עמם וארצם כנגד האויב שבחוץ וחשוב מכך, כנגד האויב… שבפנים.

📙🛋 לא נורמלי / נעם קאופמן –

ספר מיוחד במינו שמציג את השיחות של עמית עם הפסיכולוגית שלו לאורך שנה. עמית לומד להכיר את עצמו, את מערכות היחסים שלו, את פצעי העבר ואת מה שמפעיל אותו. הוא עובר תהליך מטלטל ונוגע ללב.

📕🧛‍♂️ מיס דרקולה / עדן אשלי –

ספר מיוחד בטירוף על חובבת ערפדים אמריקאית שמחליטה להגשים חלום ולבקר בטירה של דרקולה ברומניה. היא מגלה שנשארו לדרקולה כמה קרובי משפחה שממש ישמחו לארח אותה 😉

📔🧑‍🦱 ג'יי אפרו 1 / אורית ימרה –

ספר מקסים לנוער צעיר על עולם שבו לכל אחד יש יכולת ייחודית שטמונה בשיער שלו. ג'יי אפרו (אפשר לנחש מה סוג השיער שלו) יוצא עם חבריו ועם הכלב המצחיק שלו לגלות מי אחראי לפיתוחו של שמפו שהורס לכולם את היכולות המיוחד של השיער וגורם להם להקריח!

📘🌩 אורי בממלכת העננים / יפה תורג'מן –

ספר לנוער צעיר. במהלך טיסה לדיסנילד אורי נשאב מהמטוס באורח פלא ומגיע אל ממלכת העננים, אשר מחולקת לממלכת "אפוריה" וממלכת "אוריה". כולם אומרים עליו שהוא "ילד רע" ולכן מגיע באופן טבעי לאופוריה ומצטרף לענני הסופה האפורים, אך האם זה מקומו?

📙👂הקול שבך / אופירה רכטר –

ספר עזרה עצמית כדי לצאת מתקיעות ובינוניות ולחיות את החיים שתמיד רצית, באמצעות מודל HEAR שפיתחה אופירה לאחר סיפור חיים לא פשוט ככבדת שמיעה. בזכות המודל הצליחה לרדת 50 קילו ממשקלה ולהפוך למרצה מבוקשת בתחום ההתפתחות האישית.

📔🤱 השלם גדול מסך חלקיו / סיון פלוס –

סיון מספרת ברגישות על המסע שהיא נאלצה לעבור כאמא לילד מיוחד, וגם נותנת כלים פרקטיים להורים, להתמודדות במצבים דומים. אנחנו אמנם לא "בוחרים" איזה ילד נקבל, אבל אנחנו בהחלט בוחרים איך להתמודד ולשלב זאת בחיינו. ספר עדין וקסום.

📙🐲 שרשרת מגוליון / יבגני יודביץ' –

ספר פנטזיה מרתק, מלא בקסם, צבע וטוויסטים. יום אחד מגיע לכפר של ג'ק כוח שדים אפל, משמיד את הכפר לחלוטין ולוקח בשבי את ג'ק. וזה ממש לא במקרה. ג'ק לומד שברשותו שרשרת מיוחדת עם השפעה חזקה על העולם כולו. הבעיה היחידה היא שכולם מעוניינים בה.

📕🃏 הפרפר שבקע מן המוות (טארומניה 1) / מתן אליאב –

בחור לא מוצלח במיוחד נשאב בטעות לממלכה מיוחדת, ומגלה שהופעתו הפרה לחלוטין את האיזון בין ארבע הממלכות – אש, מים, אדמה ואוויר. הוא חייב להבין במהירות את יחסי הכוחות ועל מי הוא יכול לסמוך, ולמה לעזאזל כולם שם חיכו לו.

Eyal Sabag, Eden Ashley, Matan Eliav, Yaffa Turgeman, Ofira Rechter

——————————————————————————————–

היבול הזה יכול להיות שלכם. בוגרי מחלקת הכתיבה במנשר מוציאים ספרים, עובדים כעורכים ומספרים סיפורים שצריכים להיאמר. ההרשמה לשנה הקרובה פתוחה — השאירו פרטים ונחזור אליכם

——————————————————————————————–

מנשר לאמנות | רח' דוד חכמי 18 ת"א | טל: 03-6887090

פקס: 03-5373643. minsharart@minshar.org.il

The post חדשות מחלקת כתיבה appeared first on מנשר לאמנות.

לורן מילק בוגרת מנשר: על "תיסלם דאוד" בשמונה פרגמנטים

כתב וקרא במופע: ד"ר עודד מנדה־לוי

מתוך מופע אנטישפע, 12 בינואר 2026 

לורן מילק קוראת בערב לכבודה

1.      הספר הזה, ״תיסלם דאוד״ של לורן מילק, הופיע כבר לפני איזה זמן, יותר משנה, במהלך 2024, אבל האדם הוא למעלה מן הזמן. יפה לה לשירה, יפה לספר הזה לבוא אליו כמו במאוחר, לא מיד, לא כמו מתוך רעשי הופעתו של ספר חדש (ככל שבכלל יש רעשים כאלה במקום הזה), אלא בשקט, כשהשירה מגיחה פתאום כחיה פלאית (ויש גם מי שכתבה פעם:״שירה-חיה רעה״), והמשוררת היא במיטבה.

2.      משורר הביט לורנס פרלינגטי כתב בין היתר ב ״הערה על השירה בסן פרנסיסקו״ משנת 1958: ״סוג השירה שעשה את הרעש הגדול ביותר כאן, הוא מה שצריך לקרוא לו שירת הרחוב. כי פירושו להוציא את המשורר מקודש הקודשים האסתטי, שבו עסק ימים רבים מדי בהתבוננות בקורקבנו המתוסבך. פירושו להחזיר את השירה לרחוב, ששם הייתה פעם, מחוץ לכיתה, מחוץ לחוגים ללימודי הספרות, ובעצם מחוץ לדף המודפס. המילה המודפסת סתמה את פי השירה״.

3.      דניאל עוז פותח רשימת ביקורת שלו על הספר בכך שאפשר לתאר אותו כשירת רחוב. הוא לא פירש מעבר לכך, ואולי הדברים ברורים. זו שירת רחוב לא כי ״הפסנתר עמד ברחוב כמו/ בשר מבאיש״; לא כי ״אנחנו נפגשים/ אתה יורד לרחוב/ ואני עולה מן האוב״; לא כי האוטובוס נוסע או לא נוסע לרחוב המסגר, לא כי ״ירדנו במדרגות בית הקולנוע״, ולא כי ״חיכיתי על הכביש הצר שתעצור מכונית״. ואכן, כפי שכתב ואלאס סטיבנס באחד מהאפוריזמים שלו: ״ככל שזה נוגע לשירה, אל לו לדמיון לנתק עצמו מן המציאות״, ואכן, השירה של לורן מילק מגבירה את תחושת המציאות, היא חשה בשפעה את השירה של הכול, את השירה שבכול. נדמה כאילו השירה מוכרחה להיות חלק מחוש החיים שלה. נדמה כאילו מבחינה נפשית, השירה של לורן מילק היא כמו רפלקס המקביל לנשימה. אבל לבד מכך, זו שירה שיכולה ברובה ובקלות להתקיים מחוץ לדף המודפס. זו שירה שאפשר לדבר אותה, להשמיע אותה, לשיר אותה, להביא מתוכה, לזכור אותה.

4.      [לקרוא: ״שיר ערש לבילבי״, עמ 70]

5.      שיר ערש לבילבי : בִּילְבִּילֹנֶת, בִּילְבִּילְבּוּל לְבִּילְבִּי / יֵשׁ בּוֹי שֶׁעוֹשֶׂה לָהּ בִּלּוּיבִּילְבִּי/ מְסֻכֶּנֶת לַצִּבּוּר הָרָחָב/ בִּילְבִּי בָּלָבּוֹי תִּקְפְּצִי לִי עַל הַגַּב/ בִּילְבִּי בָּאָה לְבַקֵּר חָבֵר/ מְרִימָה אוֹטוֹ גְּלִידָה כְּשֶׁיָּרֵחַ עוֹבֵר,/מְפָרֶקֶת בֻּבּוֹת, קוֹלַעַת צַמּוֹת מוּל רְאִי, ו/ְכֻלָּם שָׁרִים: הֵי בִּילְבִּי, לִשְׁרֹק זֶה לֹא בָּרִיא./ יוֹם אֶחָד בִּילְבִּי עָזְבָה תָּ'עִיר,/ לֹא נִשְׁאַר בָּהּ דָּאוִין,/ אֲבָל כָּתַבְתִּי לָהּ שִׁיר.

6.      זה המקצב, זו השפה העבריינית, בלשונה: ״דבר אתי עברית עבריינית/ תראה לי את הדגש מתחת למכנסיים״, אלו ההלחמים בשיר ״עבריינית שפה״: ״אהבהזבה/ בחורע/ חמהקרה/ זרהמוכרת/ רוצהקצה/ מתחילהגומרת״ ועוד ועוד עד לסיום: ״שובך יוניה/ רומח אבריה/ זנב צווארה/ ברבורה״, שמזכיר לי את ״באה מאהבה״ של רוטבליט: ״קצב הליכתה/ קמט בשמלתה/ עשב בשערה/ שמץ של מבוכה״ וכו׳. זו שירה שמצליחה להיחרת, להירשם בחומר הקשה של המציאות, ״תסלם דאוד/ נשמתך צרורה בצרור השירים״, הוא צרור החיים, כמובן. אם כן, השירה היא החיים. ולהיפך, גם. זו שירה של אליטרציות (דמיון צלילי: ״השתתפת בצעירותי/ משתתפת בצערך״; בשיר ״נדוניה״, ״אישה נדונה״; ״נשמתי, אליך הולכתי את אשמתי״; ״את כל הדם להקיז/ אישה בקריז״), של צירופים בלתי נשכחים, פרדוכסליים, לעתים, מלאכת מחשבת, תחיית השפה בשורות קצרות: ״בוא ותחטוף נשיפה מהחצוצרה שבליבי״; ״לכתוב זה לבגוד״; ״ואני נשואה למין/ כדת וכדין״; ״לבי גמל שלמה/ המאוהב בנאקה״; ״הנהג שלנו חברה'מן, מניע את אגן האוטובוס״; ״בלילה אני מכונת הנאה/ וביום אני מכונית בדידות״; ״אהבה היא בית חולים קטן עם אדולן בעיניים״; ״גמרנו. היא התחתנה. פסוקו של יום״; ״הריסים שלי הסריחו מתשוקה לבכות״; ״זחלתי מתחת לערימת הסיוטים שלי״; ״הביציות שלי נפרדו מהחלבונים״; ״מודדת צחוק/ בסרגלים. הבר סגור/ אבל המלצרית נותנת״; ״לוקחת ביס מהטירמיסו/ וטסה לשמיים״; ״מתיישבת ליד מכונית גדולה עם ציצים כחולים״.

7.      אהרן שבתאי בספרו ״קורס מזורז לשירה״ (ספר שהוא לא קורס, וודאי לא מזורז, אבל יפה ומעניין) כותב: ״הא״ב של שירה מודרנית, בעיניי, הם העמדה האינטגרטיבית של המשורר. משורר בעיניי הוא זה שיודע להפגיש את הנתונים ההפוכים (וליצור נתונים חדשים) […]״. זו הפואטיקה המודאלית של לורן מילק, היכולת להבין בכל פעם את העולם בדרך אחרת, להציע מציאות משתנה שמותכת באחרת ומחוללת ריבוי עולמות טקסטואליים (״הכול אפשרי״ היא כותבת באחד השירים). זו תנועה אינטנסיבית בין משלבים של דיבור (גבוה ונמוך, לכאורה); טונים משתנים; הפשטות וקונקרטיזציות; קינה על מות וקלילות (״גע בי ליד גברים אחרים״); מוות וארוס; חולשה ועוצמה טורפנית; רומנטיזציה וקשיחות; אישי ביוגרפי לצד חיים של אחרים (מרלין מונרו, אנאיס נין, ג׳יימס דין, נינה סימון, סופיה לורן, ולהבדיל, השיר על ים מסיקה, המסתיים, אגב, באיזו פרשנות שהיא מעבר לגלוי באירוע); עדין ומפויט (השיר האחרון: ״היון יפה במעופו/ כך אתה במנוחתך״) לצד חשוף, פעור, ״גס״; ישיר ומעורפל (כך השיר ״צבע נמר״ הצליח לגרום לאיזו מבוכה או אי מובנות: ״שירה מסתובבת עם גרביונים ותחתונים צבע נמר/ עומדת בחיים באמצע לב שבור של אישה״. האם זו שירה, שם של אישה, כמו גלית והילה בספר, או שירה, poetry, ואז פתאום חזי לסקלי מהדהד עם ״שירה חייבת לעמוד ולדבר/ לעמוד על מכונת כביסה מקולקלת ולדבר/ בשפתו של הגרב […]״. כאן וכאן: עומדת-עומד, גרביונים-גרב וכו׳).

8.      העיקר נתון באינטגרציה של עולמות סותרים, של המקודש עם היומיומי, המיני, הפרוע. בספר ״תסלם דאוד״ יש אזכורים טקסטואליים של מקורות יהודיים, אילוזיות, ולפעמים גם רגעים של אמונה עממית, שמקיימים יחס של תגבור הדדי עם היצרי והגשמי. בשיר ״אשר יצר אותי״ דווקא האב דחוס נקבים נקבים חלולים חלולים; בשיר ״שסטרו מלאך על פיו״, ביטוי המתייחס לחכמה נשגבת שמושכחת עם הלידה (תלמוד בבלי, מסכת נידה), מתגלגל ל ״שסטרו מלאך על קלידיו״; השיר ״מכתב לרבי עמרם (ככל הנראה המקובל רבנו העד״ן- רבי עמרם בן דיוואן): ״יש אותך בקלף הקוסם, בהרואין, במצב רוח ספרותי״, ״מלך המשיח״; סעדיה בן אור, אם אני לא טועה המקובל התימני מרעננה (״למי אני נמשכת/ לעצמי או אליך״, היא כותבת), ומה יותר מאשר בשיר: ״קום רבי שמעון״: יש בי פתחים מגונים/ להציע לרשב״י״.

9.      לורן מילק היא משוררת בעלת סגנון. כשאני אומר סגנון אני מכוון למה שהמשורר והסופר דוד פוגל כתב, בין היתר, בהרצאתו משנת 1931 – ״לשון וסגנון בספרותנו הצעירה״: ״הסגנון מתחיל אך ורק עם הופעת האישיות, עם הפרט היוצר. ההבדל בין לשון וסגנון הנהו ההבדל שבין שגרה לצורה עצמית […] הסגנון הנהו שם נרדף למקוריות, לעצמיות, לחותם האישיות היוצרת. היוצר התופס את העולם תפיסה חדשה ומקורית, המגלה בו צדדים וגוונים חדשים, שעין לא ראתה לפניו […] הסגנון הוא צבע נפשו של היוצר, הביטוי הטבעי שלו״. כשקראתי ב ״תיסלם דאוד״, כשעליתי אל שיריה של לורן מילק הרגשתי מה שהיא כותבת בשיר בעל שתי השורות: ״בעל סולם״ המתייחס לרב אשלג:  ״אדם עולה אל מלאכיו/ בשלוש לשונות של חיבה״.  אכן שלוש לשונות של חיבה (״ילקוט שמעוני״): ״דביקה, חשיקה, חפיצה״. חיבור הדוק, תשוקה גדולה, בחירה ורצון להמשיך ולקרוא בשירים האלה.

ד"ר עודד מנדה לוי בערב בתיאטרון תמונע

The post חדשות כתיבה- לורן מילק על "תיסלם דאוד" בשמונה פרגמנטים appeared first on מנשר לאמנות.

חודש וחצי לתוך שנת הלימודים החדשה וכבר יש הרבה חדשות

כמו כן, לכל אלו שכבר היו בייעוץ, יש אפשרות, אם ירשמו מספיק סטודנטים, לפתיחת סמסטר אביב בפברואר מרץ הקרוב, מי שמעוניינ.ת מתבקשים לחזור אלי למייל הזה.

*

הצעה לפוסט של יוסף עופר פינקל, בוגר מחלקת הכתיבה ומשורר:

"כתוב לי פוסט שיתוף אינטליגנטי שיהיה ויראלי וישפוך אור בצורה קלילה עם הומור דק ומתוך פרספקטיבה של מודעות עצמית, את השינוי בחווית החיים שאני חווה כעת, אחרי שבשני מקומות שאני קורא להם בית, אירע רצח אלים. צרף אזהרת טריגר בצורה אלגנטית קרוב לתחילת הפוסט.

אפשר לפתוח עם המקרה של העובד הזר ההוא בפארק, ברר ברשת את כל הפרטים, הוא היה נפאלי? תאילנדי? אני מתכוון לבחור שמצאו בפארק החורשות בלי ראש, זה שפעם נולד והיה תינוק חמוד להוריו האוהבים ועשה החלטה גורלית לבוא לפה.

כתוב עד כמה שאפשר תוך שימוש באינטליגנציה רגשית על עניין הראש הכרות כי זה רגיש וטעון עכשיו במציאות הישראלית אחרי השביעי באוקטובר.

נסה למשוך לכיוון כללי יותר, כדי שזה לא יזכיר לאנשים את המקרה ההוא, אבל מצד שני אל תנסה להסוות את זה, זו המציאות ואנחנו חיים אותה.

תסביר ותפרט בקצרה בא-פרסונליות על החוויה הפרסונלית של להמשיך לרכב באופניים בפארק שאתה עובר בו יומיום, אחרי שהפכת מודע לכך שאירע בו מקרה מחריד כזה.

חשוב לי כי תמצא מילים משלך שהולמות את המאורע הזה, אל תסתמך על אוצר המילים שלי, כולל פרומפט זה.

אפשר לרפרר לרצח של ג'ון לנון בסנטרל פארק ולניו-יורק בכלל, כי גם כל המקרה הזה מרגיש לא מכאן ומתאים יותר לסרט אימה ניו-יורקי.

תסביר בפוסט את החוויה כי גם אחרי שנודע כי הרוצח נתפס, אין ממש אנחת רווחה, גם לא מזה שהרוצח הוא עובד זר, כי זה עצם המחשבה על זה שאנשים המסוגלים לעולל דבר כזה לאדם אחר חיים בינינו,…\\ ובכן, זה לא מוסיף לתחושת הביטחון הכללית…

נסה ככל האפשר להוציא אותי טוב מזה, בלי להיכנס לרחובות ללא מוצא הקשורים באיסלאם רדיקלי ומה הוא מסוגל לעשות.

נווט הרחק ככל האפשר בכיוון אחר, תמצא קצת מושגים פסיכולוגים מעוררי תחושת ביטחון ותשלב אותם בפוסט, אולי משהו על מחלות נפש, משהו בכיוון של – "ברור כי מדובר בעניין פסיכיאטרי," (אני מזכיר* אף פעם לא לצוטט אותי ישירות) – הכוונה היא לא לנסות לייצר מזה מומנטום של נחמה, אלא יותר להשתמש בפסיכולוגיה כאמצעי מרגיע שמאשר מחדש את הנורמליות של הקורא וכך להחניף לו מעט כדי לעורר בו חשק להמשיך לקרוא את הפוסט ואת הכתיבה שלי באופן כללי. 

תתייחס באירוניות לארעיות, ולכך שמקרים כאלו הם נדירים, והם מתרחשים בכל מקום בעולם מדי פעם, עם ובלי קשר להגירה.

נסה ככל האפשר להוציא אותי אוהב אדם ויחסית ליברלי ולא גזען, אני לא רוצה שזה יתפרש אחרת, גם אם לפעמים בתוכי יש רגעים שאני כן מאמין אחרת.

מה שלא יהיה, חשוב לי מאוד שלא להשחיר את הפרסונה שלי ככותב בעיני קוראי הפוסט, כי אני רוצה שהפוסט יהיה מנוסח בגוף ראשון וזה מהלך שמעורר בקורא הזדהות ואף אחד לא רוצה להכיר בצדדים האפלים שלו, בטח לא במהלך קריאת פוסט רנדומלי בפייסבוק, נמשיך…

דלג בחינניות טקסטואלית למקרה הרצח השני שהתרחש לאחרונה בעיירת הולדתי, יקנעם, תסביר שגם שם, הזעזוע האישי קשור למקום הזה, שהיה פעם קטן, והכל בו היה מוכר, ועדיין יש בו עבורי מידה רבה של נוסטלגיה והתרפקות.

תמצא את המילים הנכונות, מילים אישיות שיוצרות מכנה משותף אנושי רחב, אולי בכיוון של בית, פסטורליה שמתנפצת, נסה ללכת מהכיוון של – לייצר בהתחלה זיכרון תחושתי נעים וחמים וללכת ממנו אל תוך הזעזוע ממה שקרה, כאן אפשר להיכנס קצת ובקצרה לתוך תחושת הרווחה מכך שנראה כי הרשויות תפסו את האחראי לרצח והוא נמצא מאחורי סורג ובריח.

אבל תציע לי כאן שלושה וואן ליינרים שנוגעים לחוסר אמון במשטרה.

נסה עד כמה שאפשר להקליל את השינוי בביטחון האישי בישראל ובעולם, אבל לא לרמת הדאחקה, בגדול יותר חשוב שהפוסט ירגש מאשר יצחיק.

אני שוב חוזר על ההנחייה לא לשלב בפוסט ביטויים העלולים להתפרש כאילו חוויות אלימות בהכרח קשורות למצב סוציו-דמוגרפי המיוחס לקבוצות מיעוט מוחלשות, חשוב לי להצטייר בפוסט כאדם נאור, גם על חשבון ויראליות.

בנוגע לויראליות, אני מעדיף שהפוסט יאפשר ויעודד תגובות שיוצרות חיבור אישי לחוויות של חמלה, גם על חשבון התלהמות זולה שתתן טראפיק מצויין שיגיע מקונפליקטים,

מבחינת תגובות, בוא נכוון לעבר האימוגי של האמפתיה.

קח בחשבון בכתיבת הפוסט, שפחות בא לי תגובות שאיאלץ להתייחס אליהן, גם בנוגע לטריגר בבקשה, תכסה אותי עד כמה שאפשר כדי שאצטרך להגיב עד כמה שפחות או אוכל להסתפק בתגובת לב או אגודל למעלה ולא לטרוח לכתוב משפטים שלמים.

תציע לי שלושה פוסטים אפשריים, אני אומר מראש  בתור עוד קו מנחה, שכנראה אבחר את הפוסט שיצליח לשלב פורקן רגשי תוך כדי שהוא מצייר ומציג אותי למרות החששות הטבעיים שהתעוררו מהאלימות במרחב הציבורי שאני חי בו, כאדם אופטימי ונאור, אחראי, אבל לא מטומטם.

ותקצר, אף אחד לא אוהב פוסטים ארוכים."

*

עם תמרה מובשוביץ בוגרת מחלקת הכתיבה ומנהלת הפסטיבל למחזאות ישראלית

טיים אאוט תל אביב ∙ Time Out Tel Aviv

‏

פוטנציאל של יצירתיות ודיסוציאציה בים. העיר של תמרה מובשוביץ // עם עבר כדראג קינג מצטיין והווה בהפקות בבימה, תמרה מובשוביץ מנהלת אמנותית את הפסטיבל הלאומי למחזאות ישראלית (26-31.12), שמוקדש השנה ליוצרות מכל תחומי התיאטרון הישראלי, וכולל בין היתר מחזה של יונה וולך שיוצג לראשונה על במת תיאטרון רפרטוארי. זאת העיר שלה. של תמרה, לא יונה //

מחשבות, ניצן מינץ בוגרת מחלקת הכתיבה, משוררת רחוב ואמנית: יום אחרי פיגוע הטרור בקהילה היהודית בבונדיי אוסטרליה. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%9F_%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%A5

אני בעצמי גולה מהאדמה עליה נולדתי וגדלתי. הרבה מחשבות מתנגשות בראשי ואני נותרת מובסת על ידי סימני השאלה שליוו דורות יהודים שלמעלה מאלפיים שנה הימרו היכן הכי בטוח לחיות. חלקם זכו בכל הקופה וחלקם הימרו לא נכון. הימרו על האדמה הלא נכונה, על המנהיג הלא נכון וחלקם פשוט שהו לרגע במקום גורלי ובו נחתכו מהעולם. אני בניו יורק, בעת היסטורית, פאתי שנות השלושים, כמעט מעגל שלם עם תקופת מות מיליוני אבותיי באירופה וארצות ערב, וכאן השנאה כבר הובילה לרצח וכאן השנאה כבר הובילה לבחירות ראש עיר שבקרוב יקבל החלטות על חיי וכאן גם אלד את בתי הראשונה. אוזניי כרויות לכל רחש, רגליי אינן מוכנות עדיין לעזיבה, אני בשיא הקינון, בונה את חיי, רוכשת רהיטים, מקבלת ציוד תינוקות, מייצרת בחלל העבודה גופי עבודות גדולים וחווה את פרץ היצירה מהגדולים שהיו לי. אני בחממה יצירתית בקומות העליונות של מגדל שנבנה מחדש על חורבות אחד ממגדלי הסחר, שרק לפני 24 שנים הופלו על ידי טרוריסטים. בקרוב בתי תזחל על גחונה על רצפתו כשהיא מביטה אליי מחייכת ומבקשת את ידיי המלאות צבע.

איפה הכי בטוח ליהודים?

על הארץ שלי האהובה אני זועמת. הלא יכולתי גם אני להיחטף ממיטתי, להיקרע ממסיבה, להישחט ולהיאנס. מי הגן על עמי מפני האויבים בשעה שאני ישנתי בניו יורק נטולת דאגות קיומיות. אבל הרצח בבני עמי חולש על כל היבשות והזמנים. ההיסטוריה אינה מתחרזת, ההיסטוריה אינה חוזרת, אלו הם בני האדם שחוזרים על דפוסיהם הטבועים בהם ואינם משתנים. וכך ישאר. השנאה תישאר, הרצח ישאר, נסיונות השמדה ישובו ושבטים שהפכו ללאומים ילחמו בשבטים אחרים, ושבטים פנים לאומיים ילחמו זה בזה בפנים הארצות כבני שבט שאינם מסתדרים זה עם אחיו ומנסים איש איש למשוך בבשר ימין ושמאל עד שהגוף כולו נתלש. וברגע שנתלש, השבט השכן מריח את ריח הקריעה ומגיע בהמוניו לאכול בתוך מה שנותר בחיים. כך היינו כקופים וכך יהיה גם כאשר הטכנולוגיה תצמח, כשהעושר יבוא וילך ורעיונות מהפכניים יתחלפו באחרים. הדם ישפך תמיד.

אם כך היכן עלי להיות ומה עלי לעשות?

הימור ההיסטוריה עומד בעדינות מעל ראשי. על פניו דבר לא מאיים עליי בזה הרגע כאשר אני כותבת בנוחות מביתי. אך זכרון האדם קצר מאוד. רק בשתיים האחרונות גברה כל כך האנטישמיות בעיר בה אני גרה עד שכמעט ובלתי ניתן עבורי להיות אמנית ומשוררת ישראלית ולומר זאת בשדה בו אני פועלת. ומה חושבים לעצמם המחרימים את בני עמי? שעל ידי סבלנו פה בגולה יצליחו לפתור סכסוך בן מאה ומעלה שנים בין אוכלוסיות? ההפך הוא הנכון. ככל שיענו את עמי בניכר שני דברים יקרו. האחד- תתחזק הרוח הציונית, והעליה לישראל תגבר וכתוצאה מכך אחוזי ההצבעה לימין הלאומי יגברו וכתוצאה מכך סבלם של ערביי האזור. התוצאה השניה- שנאה עצמית יהודית, דבר שיכחיד לבסוף את יהדותם ובכך יטמעו עוד ועוד בזרמים איזוטריים או באוכלוסיה הכללית אשר אינה קשורה ולו בחבל אחד לעמנו. לאורך כל ההיסטוריה באו והלכו מאתנו אנשים, נטמעו בחברות בהן חיו ולהיפך, היו אלה שנאבקו להיכנס בשערי היהדות המגודרת היטב. לו לא נולדתי יהודיה כנראה לא הייתי טורחת לעבור את מסע הייסורים שעוברים מתגיירים בימינו וכשאני פוגשת בהם אני מלאה פליאה כל פעם מחדש מהמסירות והאיכות אותה הם מביאים לעמי שברובו לוקח את קיומו כמובן מאליו.

אז היכן עליי להיות?

בישראל שם הופקרנו בשביעי באוקטובר, או בניו יורק בה אתבשל כצפרדע עם מיליון יהודים נוספים עד שלא אשים לב לאחרונת המכות. קוביית המזל מחכה על שולחן ההימורים ואיני אוספת אותה בידיי. בניגוד לסבי, לא מספיקה לי היריקה והסטירה שהוא עצמו קיבל באירופה כדי לקום וללכת. במקרה שלי היריקה מרוחה על כל לחי. לחי אחת רטובה מפיה של ישראל והשניה מפיה של ניו יורק, ואני עסוקה בשמחת גידול חיים בבטן מכדי לעצור את חיי ולנגב.

שיר רחוב של ניצן

*

עם ירדן מרציאנו, סטודנטית  בשנה ג' ממחלקת הכתיבה ומנחת סדנאות: היום היה המפגש האחרון של סדנת הכתיבה שלי. ואני גאה. אני ממש ממש גאה.

לא תמיד זה היה מובן מאליו. הרבה זמן הסתובבתי עם קול פנימי שאמר לי ״את מי את מעניינת?״ ו״מה יש לך לתת?״ וגם ״אולי תפסיקי כבר להתעסק בעצמך?״

עם הזמן הקול הזה גרם לי להפסיק לכתוב. זה כיבה אותי נורא. עד שהייתי חייבת להחליט שזה מה שאני רוצה לעשות ובזה אני בוחרת.

כתיבה היא כלי משנה חיים. האפשרות לספר סיפור, לבחור מילים, להישמע, להפוך מחשבות ורגשות לאמנות, לדבר ממשי ומוחשי. זה פאקינג מדהים ולא מובן מאליו. כתיבה היא כלי מרפא. כלי לבריאת מציאות. לעיבוד. לעדות. לשינוי.

בושה וגאווה.

אני מרגישה שאני כל הזמן נעה בטווח שביניהן. זה גם היה המניע שלי לכתוב סדנת כתיבה שמבקשת לעבור, יחד עם עוד א.נשים רגישים ומוכשרים, במרחב שבין בושה לגאווה. לגעת בהן, ולהתמקם מחדש.

תודה על ההזדמנות לעשות את זה.

תודה על המרחב שנוצר.

תודה על הפגיעות והחשיפה.

תודה על הכתיבה 🙏

ירדן מנחה סדנת כתיבה

מנשר לאמנות | רח' דוד חכמי 18 ת"א | טל: 03-6887090 פקס: 03-5373643. minsharart@minshar.org.il

The post חדשות מחלקת כתיבה | דצמבר appeared first on מנשר לאמנות.

פרק ראשון מתוך "סיפורי כפר" מאת סיון שיקנאג'י

פרק ראשון מתוך "סיפורי כפר", ספרה היפה והחד־פעמי של סיון שיקנאג'י – סופרת, משוררת ותסריטאית. בוגרת ומרצה במחלקתנו.

ספרה החדש מזמין אותנו אל כפר בדיוני בהרי הקווקז, שבו מציאות ודמיון נשזרים זה בזה – יופי ואכזריות, הומור וחמלה, בני אדם ופרות נעלמות.

___________________________________________________________

כל סופר מתחיל במקום אחד. בואו לגלות את הקול שלכם במחלקת כתיבה במנשר.
לחצו כאן לעוד פרטים.

___________________________________________________________
תקציר

בוקר אחד אין פרה בחצר. פאבל האינטליגנט מתעורר, כשאבא שלו, פיוטר, צועק ואחר כך קללות. פאבל מסתכל מהחלון ואין פרה. פלא. בחוץ, פיוטר עומד במקום, איפה שיום לפני כן הייתה הפרה ואין פרה. ככה עומד בתוך החציר, ומסביבו מלא קקה, אבל הפרה שמחרבנת את הקקה, אין אותה. ואיך שפיוטר מקלל, וואי וואי, כל הכפר שומע. "מה זאת אומרת נעלמה? קון!" (זאת קללה, קון), פיוטר צורח, "איך נעלמת פרה? איך?" ופאבל, באמת לא יודע איך. רק עומד עם הפה פתוח ככה שהזבובים של הקקה יכולים להיכנס, ולא מאמין.

 מה עושה אישה שיולדת את עצמה? האם ילדה יכולה לבדה למנוע גורל אכזר של חזיר? איך מגיב איש עסקים טוב כשהוא מגלה שהתינוק, שרכש לאשתו, פגום? ואיך פרה נעלמת בוקר אחד מהחצר, מבלי להשאיר עקבות?

סיפורי כפר הוא קובץ סיפורים ונובלה המתרחשים בכפר בדיוני בהרי הקווקז. הדמויות והמקומות חוזרים ומצטלבים בסיפורים השונים; היער, האגם המזוהם, הכנסייה הנטושה, ועוד. בכתיבה שנונה וקולחת מספרת סיון שיקנאג'י סיפורים שנעים בין ריאליזם לפנטזיה ובין הומור לאכזריות, וחושפים בכאב היום־יום גם חמלה ואהבה. שום דבר לא מוכר או ישראלי בסיפורים, ואולי דווקא משום כך הם עכשוויים מאי פעם.

___________________________________________________________

על המחברת

סיון שיקנאג'י היא סופרת, תסריטאית, ומרצה. ילידת אילת, 1983. פרסמה עד כה שבעה ספרים. ביניהם; נובלה גרפית למבוגרים, ספר סיפורי בזק וספר שירה. ספריה השונים זיכו אותה בפרסים ספרותיים בארץ ובעולם. ההישג המרשים ביותר של סיון הוא שתי בנותיה טובות הלב ואוהבות האדם. סיפורי כפר הוא ספרה החדש – וגם, אולי, הישן ביותר.

___________________________________________________________

לקריאה: [פרק ראשון מתוך "סיפורי כפר" מאת סיון שיקנאג'י]

הקדמה:

הכפר הוא כפר בדיוני.

תושבי הכפר שבסיפור הבא:

פאבל — הבן הטיפש של פיוטר. אח של זיבו. נוגע לגאגי בציצים כשהיא מסכימה לו.

פאבל — הבן הטיפש של פיוטר. אח של זיבו. נוגע לגאגי בציצים כשהיא מסכימה לו.

פיוטר — אבא של פאבל וזיבו. איש חזק מאוד שאף אחד לא מתעסק איתו. אלמן.

זיבו — הילדה החכמה אבל החצופה של פיוטר. ייתכן שזיבו בישלה את הפרה של אבא שלה. ייתכן שלא, כי הפרה בכלל של אמא שלה.

ספירה — הבעלים האמיתיים של הפרה. מתה.

צ'וקלא — הכלבה של משפחת בבילוב. נאמנה כמו פאבל, אבל יותר חכמה ממנו.

חיזגיל — משחיז סכינים מדלת לדלת. מה שאתם צריכים, לחיזגיל יש.

איך נעלמת פרה?

בוקר אחד אין פרה בחצר. פאבל האינטליגנט מתעורר, ואבא שלו, פיוטר, צועק ואחר כך קללות. פאבל מסתכל מהחלון ואין פרה. פלא. בחוץ, פיוטר עומד במקום, היכן שיום לפני כן היתה הפרה ואין פרה. ככה עומד בתוך החציר, ומסביבו מלא קקה, אבל הפרה שמחרבנת את הקקה, אין אותה. ואיך שפיוטר מקלל, וואי וואי, כל הכפר שומע. "מה זאת אומרת נעלמה? קון!" (זאת קללה, קון), פיוטר צורח, "איך נעלמת פרה? איך?" ופאבל באמת לא יודע איך. רק עומד עם הפה פתוח ככה שהזבובים של הקקה יכולים להיכנס, ולא מאמין.

נעלמה.

"אולי גנבו?" פאבל החכם מנסה לדבר עם אבא שלו בארוחת הבוקר, אבל הוא לא חושב על זה שעדיף לשתוק, תשתוק, פאבל. "מי גנב, יא טיז?" (גם טיז זאת קללה) "מי יעז לגנוב ממני, יא מטומטם?" טוב, פיוטר צודק. 1. פאבל המבריק, לפעמים מתפלק לו הטמטום. 2. אף אחד בכפר הזה לא באמת אמיץ מספיק כדי להתקרב לרכוש של פיוטר בבילוב. לא להתקרב, לא לשים ידיים על השער, לא לפתוח, ו… וואי, בטח שלא לגעת עכשיו בפרה של פיוטר בבילוב. השתגעתם? דרך אגב, האחרון שניסה לגעת בפרה של פיוטר, זאת אומרת ברכוש שלו, זאת אומרת באשתו, האחרון שנגע, מצא את עצמו תלוי על עץ. וזה לא ביטוי, כן? ממש תלוי על עץ! לא שהוא ניסה לגעת בה בכוונה, פשוט היו לאיש ההוא צעיפים יפים, מבד יוקרתי, בד טוב, והאיש ההוא ניסה למכור, אתם יודעים איך זה, ככה… שלח את היד שלו, ללטף בעדינות, ככה… את היד שלה, רגע! ללטף עם הצעיף! לא עור בעור, ו… מישהו ראה וסיפר. ככה זה בכפר. ראה וסיפר למישהו, שסיפר למישהו, שסיפר לפיוטר, שלקח גרזן והלך עד לבית של האיש של הצעיפים. וכולם בכפר חשבו שהאיש של הצעיפים גמור. שעה שלמה הוא היה אצלו בבית, המשוגע, והדלת סגורה ושקט מבפנים. ואז, פתאום, שניהם יצאו. פיוטר בבילוב, היה נראה שנרגע, אבל במקום גרזן ביד היו לו צעיפים מבד יוקרתי, בד טוב. והצעיפים היו קשורים אחד לשני, ופיוטר טיפס על עץ וחיבר את הצעיפים, ואז אמר לאיש, שכבר לא היה האיש של הצעיפים, כי פיוטר לקח לו את כולם, שיקשור לעצמו את הרגליים וככה… פיוטר תלה אותו הפוך. תלה על העץ. ולפני שהלך הביתה, פיוטר תלש איזה צעיף יוקרתי, פרחוני, ככה… יפה, לתת לספירה, אשתו, במתנה. ומאז, ההוא של הצעיפים עזב את הכפר. ספירה אין אותה, כי היא מתה שנים אחר כך. ועכשיו גם הפרה — נעלמה.

נחזור לארוחת הבוקר. פאבל כמעט נחנק כשפיוטר מאשים אותו שהוא שכח את השער פתוח בלילה. פאבל מנסה לסיים בפה מהר ואז נשבע בראש של הכלבה שלו, צ'וקלא, שלא. הוא נשבע לפיוטר שהוא סגר את השער, שלא יכעס. יש רגע של שקט מפחיד, ואז משום מקום, פיוטר קם, מביא סכין וקורא לצ'וקלא לבוא. ומזל, באלוהים מזל, שצ'וקלא הזאתי חצי חירשת ולא מתקרבת. כי פאבל אולי לפעמים מטומטם, אבל הוא בחיים לא יסלח לאבא שלו אם הוא יוריד לצ'וקלא את הראש. פאבל אוהב את הכלבה הזאת חזק, בלי לדעת להסביר למה. אחר כך הוא אומר לאבא שלו משהו נכון — "אם השארתי את השער פתוח בלילה, אז מי סגר?" יופי. פאבל צודק. פיוטר נרגע וצ'וקלא המסריחה לא יודעת בכלל שהראש שלה עדיין מחובר לצוואר. וככה הם יושבים, שניהם וצ'וקלא, עם זיבּוֹ. לא סיפרתי עדיין שגם זיבו, האחות של פאבל, המעצבנת, בשולחן איתם. והם חושבים, כל אחד בצורה של המחשבות שלו — איך יכול להיות שפרה שלמה נעלמת פתאום?

"אז נקנה חדשה," זיבו אומרת. היא כנראה רואה את הפנים של אבא שלה עצובות. זיבו מעצבנת, אבל רגישה. "נביא חדשה," היא אומרת, "ההיא, הישנה, בכלל לא נתנה חלב, סתם עמדה שם כל היום וחרבנה לנו את החצר, בואו נקנה חדשה." זיבו לא טיפשה, והיא גם צודקת, אבל עדיף שתשתוק עכשיו, ובגלל זה פאבל מנסה לסמן לה ש"סתמי את הפה שלך," אבל זאתי לא מתייחסת אליו. "אבא, בוא נביא אחרת, חדשה!" היא אומרת. וואי, כאילו היא עושה בכוונה כשהיא מוציאה את המילה "חדשה" מהפה המעצבן שלה בכוח כדי להטריף. כאילו שאומרת "ח־ד־ש־ה" על אמא שלהם שמתה בפתאומיות. "נביא אחרת, חדשה!" שוב, זיבו, שחררי! "חדשה," אומרת זיבו, שכנראה יכולה ככה להמשיך הלאה מאמא אחת לאחרת. וזה באמת מכעיס את פאבל, אבל יותר מעציב את פיוטר, כי הוא קם, מזיז את האוכל והולך בשקט לחדר אחר.

אחרי שהדלת שלו נסגרת, לפאבל יש כבר יותר אומץ לדבר. הוא אומר לזיבו שהיא חתיכת מטומטמת. "מה, אין לך לב?" פאבל אומר וכמו תמיד מתבלבל ומצביע על המוח. זה לא משנה, כי זיבו היא מטומטמת שלא מבינה מה אומרים לה. "מה אתה רוצה ממני, סתום!" טוב, היא לא מבינה. אל תכעסו עליה חזק מדי, היא היתה רק תינוקת כשאמא שלהם, ספירה, מתה ככה פתאום ביום הכי טוב בשנה, באחד במאי. זיבו התינוקת ישנה בעריסה ולא התעוררה כשפאבל ופיוטר חזרו הביתה מהחגיגות עם קַנְפִייֶטִים בכל הטעמים וראו את ספירה על הרצפה, לבנה כמו שמש שלא אמורה להיות לבנה. זה היה יום קשה, כי פיוטר, שמעולם לפני כן או אחרי כן לא בכה, הסתובב לפאבל עם דמעות בעיניים ואמר לו "רוץ לקרוא לרופא" ואז ירד על הברכיים וחיבק את אמא שלהם חזק. איך פיוטר בכה, פאבל לא מצליח לשכוח אף פעם את הקול של הבכי שלו. פאבל האפס לא הצליח לרוץ. הוא עמד קפוא והרגליים לא הקשיבו לו. בלי לזוז, או לקרוא, או אפילו לבכות כמו אבא שלו. סתם עמד. אז פיוטר התרומם, ותפס את פאבל ביד אחת ואת זיבו התינוקת ביד השנייה, ורץ עם שניהם לאורך כל הכפר המחורבן, שבדרך כלל הוא דווקא קטן, אבל אז הוא היה ענקי כמו יבשת. פיוטר הגיע איתם למרפאה, והיא היתה סגורה, אז הוא המשיך לרוץ בין כל האנשים של הכפר, בתהלוכה, עם הדגלים האדומים, והצמר גפן המתוק והשמחה, כמה שמחה מול העצב שמחכה להם בבית. שמחה ועצב אדום ולבן. פיוטר רץ עד שמצא את הרופא. והוא לא הניח את הילדים שלו על הרצפה גם כשכבר חזרו הביתה. הוא החזיק את שניהם חזק, ופאבל כבר הצליח לבכות, כי כאב לו בצלעות. והם הסתכלו על הרופא מנסה להציל את ספירה, למרות שזה היה מאוחר מדי. אולי אם פאבל לא היה קופא. אולי אם הרופא היה במרפאה. אולי. אבל מה זה משנה. אין אמא. אין פרה. וזיבו היתה רק תינוקת ובגלל זה המילה "חדשה" יוצאת לה ככה בקלות מהפה כאילו שאימהות אפשר להחליף כל אחד במאי. או פרות, או את הפרה הזאת.

"היא לא נתנה אפילו חלב," זיבו אומרת לפאבל. כבר כמעט צהריים, ושניהם מנקים את הלול, אוספים את הביצים שהוטלו אתמול. איזה מעצבנת הזיבו הזאת. פאבל רק אומר לה "תסתמי כבר," אבל הוא רוצה גם לבעוט בה. "מה אתה רוצה?? פרה מטומטמת." פאבל כמעט מנפץ את הביצה שביד שלו וזיבו, כאילו נכנסה בה השעטו (שעטו זאת הרוח הרעה של הכפר), לא שמה לב שהוא יושב על הקצה של הכעס. "מה אבא כל כך עצוב מהפרה המטומטמת הזאת? לא נתנה לנו חלב ורק חרבנה לו את החצר. מה יש להיות עצוב ככה מפרה?" עכשיו פאבל רוצה לרצוח את זיבו. ככה, לרצוח עם הגרזן של התרנגולים. שלאק, להוריד לה את הראש. רק שתסתום כבר. אבל הוא מתאפק, כי הוא אח גדול. הוא מתאפק כי זיבו לא מכירה את הסיפור המלא של הפרה, שהוא גם סיפור ההיכרות של אמא ואבא שלהם, וזה בכל מקרה הסיפור הכי מרגש שפאבל שמע.

הסיפור המלא של הפרה ושל אמא ואבא שלהם:

יום אחד מתה לפיוטר הפרה. לא זאתי המטומטמת, שלא נותנת חלב, אלא פרה אחרת, רגילה. ופיוטר, שהיה אז בחור צעיר, התחיל לחפש מיד פרה במקומה. הוא שאל את חיזגיל, זה שמשחיז סכינים מדלת לדלת, ויודע על כל מי שמוכר משהו, אם הוא מכיר פרה למכירה. וחיזגיל הבטיח שהוא יבדוק. ובאמת, אחרי כמה ימים חיזגיל חזר וסיפר לפיוטר על איזו אחת, סָפִירָה (ספירה זאת אמא), מהכפר השכן, שיש לה כמה עגלים והיא מחפשת למכור. "תוריד אותה במחיר," חיזגיל אמר לו בזלזול, "תוריד אותה במחיר, זאתי יתומה," ופיוטר אמר לו, "תוריד אותה אתה," ונתן בו מבט מפחיד ושלח את חיזגיל לעשות את העבודה. כי ככה אנשים כמו פיוטר עושים שיעשו בשבילם. וחיזגיל באמת נסע לבחור לפיוטר את העֶגְלָה הבריאה ביותר עם מאה ועשרים רובל שקיבל מפיוטר. עברו כמה ימים וחיזגיל חזר. בלי עגלה. מתברר שהיתומה רצתה מחיר גבוה ולא הסכימה להתגמש. פיוטר התבאס, אבל שכח, וגם חיזגיל המשיך הלאה. ואז! אחרי כמה ימים פתאום ספירה הזאת מופיעה בחצר אצל פיוטר עם עגלה שמנה ועסיסית.

"אז מה?" זיבו מתעקשת, מזיזה תרנגולות ומתיישבת. "אז מה אם הוא קנה אותה מאמא? זאת עדיין רק פרה," ופאבל אומר שוב "שתקי" וממשיך לספר. פיוטר החליט לקנות מספירה את העגלה בכל זאת, למרות שחיזגיל צדק בעניין המחיר. "אני משלם לך גם עבור הטרחה," הוא אמר לספירה והושיט לה מאה ועשרים רובל. אלא שספירה, זאתי, לא היתה פראיירית בכלל וידעה להתמקח. והיא סירבה ואמרה ש"פרה מאולפת לא עולה מאה ועשרים רובל וגם לא מאתיים ועשרים." "פרה מאולפת?" אבא שלהם פרץ בצחוק וכמעט שלא הצליח להפסיק. ספירה הסתובבה והחלה לצעוד חזרה אל הכפר שלה. העגלה נשארה לעמוד לו בחצר. זה רק כשהיתה במרחק של איזה מאה מטרים מהם, שנשמעה שריקה ופתאום העגלה הצעירה הזיזה אוזניים והחלה לרוץ לקראתה כמו כלב. אבא שלהם עמד שם מוקסם, וכבר ביום שלמחרת התייצב בפתח בית דודתה של ספירה היתומה עם שלוש מאות ועשרים רובל בשטרות, מוכן ומזומן לקנות את העגלה המאולפת. אלא שספירה, זאתי עקשנית, והיא שוב סירבה לכסף וטענה ש"פרה מדברת לא עולה שלוש מאות ועשרים רובל וגם לא ארבע מאות ועשרים." "פרה מדברת?" אבא שלהם פרץ שוב בצחוק, אבל אז ספירה המשוגעת טרקה לו את הדלת בפרצוף. מי שמכיר את פיוטר בבילוב יודע שלא טורקים לו דלתות ושהאחרון שטרק לו דלת מצא עצמו צף ברִיֶצְ'קָה וַנְיוּצְ'קָה (זה האגם המזוהם של הכפר) לצד צואה ופסולת. ספירה לא הכירה את אבא שלהם ולא ידעה שהוא יחזור עם פטיש וישבור לה את הדלת ויגרור אותה מהשיער אל החצר, יעמיד אותה מול העגלה ויאמר, "קדימה, תעשי שתדבר." אבל ספירה זאתי, היא היתה אמיצה. והיא ענתה לו באומץ ש"פרות לא מדברות עם כל אחד, אלא רק עם הבעלים שלהן," ושכדי לרכוש פרה מדברת יהיה עליו להוציא חמש מאות ועשרים רובלים ולהאמין. ופיוטר בבילוב, אבא שלהם, אוהו כמה שהוא צחק. צחק וגם התרשם מיכולות המכירה של ספירה. והאמת שהוא גם האמין, כל כך האמין שכבר בשבוע שלאחר מכן הוא נשא את ספירה לאשתו.

"איזה שטויות." זיבו קמה, מנערת את הקש שנדבק לה לתחת ויוצאת מהלול. בדרך הביתה היא ממשיכה למלמל לעצמה "איזה שטויות" ו"איזה קשקוש" אבל פאבל יודע שהסיפור נגע לה קצת בהתחלה של הלב.

בצהריים פיוטר בבילוב סוף סוף יוצא מהחדר, זיבו ופאבל מסתכלים עליו שם את המעיל הישן והענק שלו בשתיקה ומתכונן לצאת מן הבית. "לאן?" שואלת אותו זיבו (אין, היא לא יודעת לסתום את הפה). סתמי, זיבו! פאבל ממהר להשתיק אותה בבעיטה, אבל פיוטר דווקא לא מתרגז. שזה גם מרגיז, כי לפאבל אסור לשאול אותו שאלות כאלה. פיוטר עונה לזיבו, רגע לפני שהוא סוגר את הדלת, "אני הולך לחפש את הפרה ביער." והדלת נסגרת והבית משתתק. ואז הדלת נפתחת שוב, פיוטר נכנס ושולף את צ'וקלא מתחת לשולחן וגורר אותה איתו, היא משתינה קצת מהפחד. פאבל קופץ במהירות של עכביש, מושך את המעיל שלו ורץ החוצה אחרי הכלבה.

ביער, פאבל שוב מנסה לדבר עם אבא שלו, אולי להרגיע אותו, אולי סתם כי היער מפחיד. הוא מציע את האפשרות המאוד הגיונית שהפרה נטרפה. "טרפו אותה, כנראה שטרפו אותה," הוא אומר ומתחרט, ואז מוסיף, "חיות." בהתחלה פיוטר בבילוב לא עונה. הוא ממשיך לצעוד ולחפש את הפרה. אולי הוא מתגעגע לספירה? אולי הוא עצוב? מסכן. הקול של הבכי הדמיוני של אבא שלו מהדהד לפאבל בתוך הראש ומפריע לו להיות גבר. הדמעות בעיניים שלו עומדות לזלוג, אז פאבל מתעקש לדבר שוב. הוא אומר לפיוטר שכנראה שהפרה נטרפה על ידי דוב, "כן. דוב התגנב לחצר וטרף את הפרה ואולי תרנגולת או שתיים, באמת היו הרבה נוצות מפוזרות בכניסה ללול…" פיוטר בבילוב שואל את פאבל איך הוא יצא לו כזה מטומטם, "אחותך היא חוצפנית, אבל לפחות חכמה, אבל אתה? הפרה יותר חכמה ממך." פאבל מנסה חזק לא להיעלב. "דוב יכול לטפס על הגדר, זו חיה גמישה דוב, גָאגִי של השכנים סיפרה לי שפעם ראתה דוב מלקק לעצמו," הוא אומר לאבא שלו, כדי שיבין שהוא לא מטומטם. ואז פיוטר בבילוב עוצר ומסתכל על פאבל במבט מפחיד וממשיך ללכת בשתיקה.

בבית זיבו מחליטה להכין לאבא שלה כיסונים במרק, זו המנה האהובה עליו. שישכח קצת מהפרה המטומטמת. היא מרתיחה מים ולשה בצק, קולפת עגבניות ומועכת במקצועיות. היא תשיג לו פרה חדשה, פרות יש כמו כלום, והיא תארגן חדשה, באותו צבע, שתעמוד לו בחצר כל היום ותחרבן. זיבו מועכת את הבשר ומגלגלת לכדורים קטנים, את הכדורים היא מניחה בתוך עיגולי בצק ומקפלת. "דוּשְפֵרֶה" תמיד עושה לאבא שלה שמח, הוא יאכל קצת, ינוח ויירגע. בינתיים הבית מתמלא בריח עגבניות מתקתק וחריף של בצלים מאודים, האדים עוזבים את המטבח ומטיילים לאורך החדרים, נדבקים אל העץ העתיק, אלה ריחות שזיבו אוהבת. מהר מאוד מתווסף גם הריח החרוך של עצמות מוח, ריח ישן וכבד וטוב. המטבח הקטן מתמלא באדים וחום וזיבו מרגישה בבטן שהכול יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר. פאבל ואבא שלה יחזרו, יאכלו, ישתקו קצת את הפה, והכול יהיה בסדר.

מגיל קטן היא שונאת את הפרה הזאת. בתור ילדה היא פחדה ממנה. לילות שלמים היתה מבלה ערה ומתאפקת לא לצאת אל בית השימוש שבחוץ, כדי לא להיתקל בה. בימים, היה לה המקל שפאבל ארגן לה. והפרה חטפה מכות. פרה מטומטמת. זיבו אוחזת בבצק הממולא, כל כיס בגודל המדויק לפה של אבא שלה, מושלם. לא גדול מדי ולא קטן מדי, רוחב של אצבע, עומק של בוהן, ככה זיבו מודדת. היא מניחה אחד אחד בעדינות אל תוך המים האדומים המבעבעים, לאט. לאט. שלא ייפתחו. זה לא קל. ועוד היה צריך לנקות אחריה ולטייל איתה באחו. פרה מטומטמת. פעם זיבו ניסתה לחבר אותה לעגלה, וכמעט חטפה בעיטה למקום הפרטי שלה, ואחר כך — כמו פרד, הפרה לא הסכימה לזוז. זיבו מכסה את הסיר. היא תביא לו אחת טובה, ממושמעת, שיכולה לעשות תינוקות, שתיתן לו חלב, שתסחב, אחת איכותית, שבאמת שווה חמש מאות רובלים! יחזרו, יאכלו וישכחו שהפרה הזאת בכלל היתה קיימת.

בארוחת הערב הם יושבים ארבעתם שקטים כמו שזיבו תכננה. אבל פיוטר לועס את האוכל בחוסר תיאבון אנוכי, ופאבל לוגם בקולות מעצבנים. זיבו מערבבת את המרק כדי שלא יהיה קרום, וצ'וקלא מחכה לשאריות. "נו?" זיבו אומרת, כי היא מנסה לעורר שיחה, "מה בסוף? היא דיברה?" פיוטר ופאבל, שניהם שואלים מי. "הפרה, היא דיברה? או שאמא שיקרה?" פאבל בועט בזיבו מתחת לשולחן וזה כואב לה. פיוטר עוצם עיניים. אולי הוא חושב על תשובה? אולי הוא מתגעגע לספירה? "פרות לא מדברות עם כל אחד, אלא רק עם הבעלים שלהן," פאבל לוחש לה, "והיא תמיד נשארה הפרה של אמא," הוא מוסיף. זה הסבר מטופש שמעצבן את זיבו, אבל היא לא אומרת כבר כלום. השקט חוזר לשולחן. פיוטר עדיין עם עיניים עצובות, עצומות. זה גם מעצבן את זיבו. "כנראה שגנבו, בטעות," פאבל הנודניק מנסה לנחם את אבא שלו שוב פעם. "לא ידעו שהיא שלנו, שלך, אז נכנסו ולקחו אותה, צוענים," הוא ממשיך, ולא שם לב שהפנים של פיוטר מאדימות, "צוענים," פאבל אומר בביטחון אידיוטי, "מישהו בכפר סיפר שראה בהרים שיירה."

___________________________________________________________

מקומכם עם הדור הבא של הכותבים בישראל – הצטרפו למחלקת כתיבה במנשר.
הצטרפו אלינו!

___________________________________________________________

The post חדשות מחלקת כתיבה | אוקטובר appeared first on מנשר לאמנות.

כתם – יוני דוד
הספר "כתם" מאת יוני דוד מציג יומן חיים אישי, חד ומלא פגיעוּת, שמתבונן בבדידות, אהבה מתפוררת וההתעקשות למצוא משמעות דרך הכתיבה.

התפוררות של חיים יומיומיים 

במרכז כתם של יוני דוד, גבר מתעורר ומגלה שהכול סביבו דועך – דירה, עבודה, אהבה, ואולי הוא עצמו יותר מכול. בבית קפה תל אביבי, על ספה מרופטת, עם אימא המושיטה שטרות של מאתיים ושברי אהבה שתמה עוד לפני שהתחילה – נפרש יומן המתעד חיים קטנים שעייפים מלרדוף אחרי עצמם.

וידוי ספרותי חסר גאולה 

בכתם, יוני דוד כותב וידוי ספרותי. דמותו של הגבר כותב על שולחן שעליו מונחים כוס קפה, ג'וינט כבוי וצל של אישה שאיננה. יוני דוד כותב בגוף ראשון, בלי גאולה ובלי הרבה סיבות המפתות אותו לקום מהמיטה. ספר על בדידות, על כתם לידה אחד בישבן, שקיבל בירושה מאביו. הטקסט ודמותו המרכזית קמלים, ומנסים להתנסח מחדש באמצעות הספרות, דרך איסוף מאורעות יום־יומיים, מקיום שרירותי ולא הרואי. יום־יום חדש מתרחש, נערם, מגייס את עצמו לטובת חיפוש עלילה לחיים.

על המחבר

יוני דוד נולד ב־1988 בירושלים, ובבגרותו עבר לתל אביב. בבקרים הוא מלמד נוער בתיכון לאהוב ספרות, ובערבים הוא כותב את אשר על ליבו. את העולם הוא כבר לא יצליח לשנות, לפחות עד שישתנה בעצמו.

כתם יוני דוד – עטיפת הספר

 פרק ראשון מספרו "כתם", של יוני דוד:

״‎I feel unhappy

I feel so sad

I've lost the best friend

That I ever had״

(Black Sabbath)

האהבה האחרונה שלי התאבדה.

תלתה את עצמה מעל שולחן האוכל בדירת החדר המשותפת שלנו. לעיתים השולחן שימש אותי כמשטח כתיבה.

אמרו לי שהיא צעירה מדי בשבילי. שזה ייקח אותה למטה. לא הקשבתי אף פעם. הרי אי אפשר באמת להבין דברים עד שהם קורים לך. היא תמיד הפצירה בי לפגוש בעל מקצוע, אמרה שזה רק יכול להועיל. זלזלתי בזה, לא חשבתי שקיים עניין שעלול לערער אותי. הכול היה לי מובן מאליו.

שנה חלפה מאז שנגעתי באישה. אני מאונן שלוש פעמים ביום, לכל הפחות. ניסיתי לדמיין אותה בזמן שאני מאונן והרגשתי כמו נקרופיל, לכן הפסקתי עם זה.

כשאני עוצם את העיניים אני מדמיין מסך שחור ושום דבר אחר כבר לא מגרה אותי.

בשנתיים האחרונות שלנו לא שכבנו יותר. בפעמים המעטות שניסינו, היא הייתה יבשה כל כך ואני הייתי דליל כל כך. אני לא יודע להגיד לך מה אבד שם. כל מה שעשינו היה לעשן חשיש ולראות סדרות ריאליטי על הספה. הייתה לי עבודה נוחה באותה תקופה, כזאת שאפשרה לי לדעוך בשלווה. הייתי שותף בבית קפה בעיר, הכשרתי עובדים וביקרתי שם מפעם לפעם בבקרים כדי להתרועע עם הלקוחות.

אחרי שהיא תלתה את עצמה בקושי הלכתי לשם. ועם זאת, הכסף נכנס בזמן מדי חודש. כל מה שעשיתי אחרי שהיא התאבדה היה לשבת בדירת החדר החשוכה שפעם חלקנו, לעשן חשיש, לשתות ויסקי ולבהות בשולחן האוכל בפינה.

התיישבתי אל מול שולחן הכתיבה והדלקתי את מנורת הלילה. הקלדתי את האות ז' ובהיתי בה באובססיביות יתרה. חיכיתי לתפוס איזו פיסת ענן, שחור או לבן, שתחלוף במוחי. על השתקפות המסך – האף הגיבן והמצולק שלי שרף ובלט באדום בוהק. כל נגיעה בו הייתה כף רגל יחפה על מדרכת אספלט מבעבעת ביום הכי חם בשנה.

כל מה שיכולתי לחשוב עליו, הייתה הפעם ההיא, כשעוד הייתי ילד, נכנסתי הביתה בשעת צהריים מוקדמת וראיתי את הגב של אבא שלי, עירום ומצומק ורוכן על אימי. כתם לידה גדול כיסה את ישבנו של אבא שלי.

ענן שחור מעוות מרחף לו בשמיים אפרוריים.

אתה מבין כמה שזה מטופש כל העיסוק העצמי הזה. זה רק מציף את כל הדברים. בשביל מה להציף ככה, תגיד לי. לְמה זה טוב. לשלם לאדם זר הרבה כסף, שאוכל לתת לעצמי סיבה טובה לדבר עליי בנחת. מטופש מאוד, ובכל זאת יש בזה משהו נעים.

אמא שלי התחילה לבקר אותי לעיתים תכופות. יכולתי לראות את הקמטים נחרטים לה על הפנים ואת השיער מלבין יותר ויותר מפעם לפעם.

״אתה יודע שתמיד סמכתי עליך…״ היא אומרת.

מפעם לפעם הייתה מפצירה בי להתחיל לעשות משהו עם החיים שלי.

״תפסיק עם החשיש הזה! אתה בדיוק כמו אבא שלך! אתה כבר בן שלושים ושלוש… תתעורר על החיים שלך! ודי עם הילדות האלה, לא תרוויח מזה שום דבר! אבאל'ה… אישה זה כמו פרח… אם לא תשקה אותו הוא ינבל… ויחד איתו ינבל החמצן שהפרח הזה סיפק לך… ואחריו תנבל גם אתה…״

אחר כך היא הייתה נותנת לי שטר של מאתיים, למרות שזה כל הכסף שהיה עליה, ואפילו שעוד לא הייתי זקוק לזה באותה התקופה, חטפתי אותם ממנה ונישקתי לה את הראש.

תמיד היינו עניים. פעם היו לי תוכניות לצאת מזה, אבל לפני רגע לקחתי מאמא בת השבעים את מאתיים השקלים האחרונים שהיו לה. כי את כל הרווחים שלי בזבזתי על דירה מסריחה במרכז העיר, אלכוהול, אוכל־זבל וסמים.

בכל פעם שהיא הגיעה אליי לביקור, הייתה מביאה אוכל ונשארת איתי לכמה ימים. התחננה שאחזור לגור לצידה כדי לחסוך. ניסיתי להסביר לה שוב ושוב שאני כבר לא במקום הזה בחיים, ואז היא הייתה חוזרת באוטובוס לעיר שלה ללא שקל על התחת, פרט לכרטיס הנסיעה וכמה עשרות אגורות בארנק. אמא הייתה חוזרת אל הדירה הקטנה שלה, לשבת לבד מול הטלוויזיה ולצפות בסרטים הודיים בלי קול. אבא שלי נהג להתעורר בכל יום בארבע לפנות בוקר לעבודה שלו: הוא עובד כנהג משאית זבל בעירייה. לפני יציאתו, אבא נכנס לחדר שלה וצופה בהבזקי האור שהוקרנו בטלוויזיה על הפרצוף שלה, בוהה בה דקות אחדות ואז מכבה את המכשיר ויוצא החוצה. את שאר זמנו הפנוי מבלה אבי בבית הכנסת, בתפילה או בלימודי תורה.

״ומי אתה חושב שכנע אותו להפסיק עם המונית וללכת לעבודה סדורה?״ אומרת עליו אמא שלי פעמים תכופות.

״בסך הכול לטאטא רחובות למשך שלושה חודשים עד הקידום, אני אמרתי… והוא לא רצה… לא ויתרתי לו… אפילו לדת שכנעתי אותו להיכנס לאט לאט אחרי שראיתי אותו שורק לבחורות ברחוב… ותראה מה קיבלתי בתמורה… להיות זרוקה כמו כלב… להיות לבד, והוא עם האלוהים שלו. איך אתה רוצה שאני לא אעשן סיגריה אחרי סיגריה? אה? תגיד אתה? אה?״

״אתה יודע מה זה להיות עם ולהרגיש בלי?״ שאלה אותי שוב ושוב.

ואני מעולם לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה. כל מה שרציתי אני מִנָשים, היה שיניחו לי לנפשי. והינה אמא שלי, דמי ובשרי, מתלוננת על הזמן עם עצמה.

״I guess every superhero need

his theme music (21st century schizoid man)״

(Kanye West)

לא משנה כמה חשבת שאתה רואה הכול בצלילות באותו הרגע, פתאום אתה משחזר ומבין שפספסת הרבה פרטים קטנים, כאלה שאולי אם היית שם לב אליהם באותם רגעים, אולי היית נהנה, מי יודע, ככה זה אצלי לפחות. דבר רודף דבר, והצער נשאר.

דוגמה אתה רוצה? קח כל דבר…

זה היה באחד הבקרים האלה שבהם ישבתי בחושך ובהיתי בשולחן האוכל בפינה.

יצאתי לקפה כדי לנסות להסיח את הדעת. שנאתי את הדרך לשם. כל ספסל שנקרה בדרכי, אם היה ריק או שרבץ עליו כבר מישהו שוויתר לפניי, היה קורא לי אליו במין ערגה. שירת סירנות מהפנטת שקראה לי לבוא ולשכב לרגע. לא היה שם יופי ולא עונג כלל וכלל. רק רמש וזבובים חגים סביב בשר שנרקב. חתיכות רגליים שגירדו עד זוב דם מגלידות וקוראות לי להפסיק ללכת. להפסיק לרוץ. הן קראו לי שוב ושוב, פשוט להתיישב ולנשום.

״Here comes the sun, doo doo doo doo

Here comes the sun, and I say…״

(George Harrison)

הנוהל הראשון שכפיתי על העובדים שלי בבית הקפה היה להגיע למשמרת בנעליים סגורות.

רובם היו ילדים בני עשרים.

אחד העובדים היה קטן כזה עם משקפיים ותלתלים, כמו גוש עגול עם פרווה כחולה, עם ידיים עבות ורגליים עבות, אף ארוך ופרצוף מטריד. בכלל, כולם סביב נראו לי ככה, מסתובבים לי בין הרגליים, ממלמלים מילים חסרות משמעות. בכל אופן, תמיד היה לו משהו להגיד לי. אף פעם לא הקשבתי למה שיש לו לומר. שמעתי את המילים שלו ולא הפנמתי ולו מילה אחת מתוכן. רק הנהנתי עם הראש.

אחר כך הבנתי שהיא הגיעה לקפה כבר כמה פעמים, השאירה פתק עבורי עם מספר טלפון לפני שעזבה. העובד עם התלתלים והמשקפיים שאת שמו שכחתי, מסר לי נייר עם המספר. קימטתי אותו וזרקתי את הנייר לפח, התיישבתי על הספסל מול הקופה.

אחרי שעתיים של בהיות ותהיות סתמיות, הרמתי ראש וראיתי את הגוש העגול־כחול עם המשקפיים, משוחח עם מישהי ומצביע לכיווני. הורדתי את הראש בחזרה אל הרצפה.

״יש לך מזל!״ אמרה כשניגשה אליי.

״את מבלבלת אותי עם מישהו אחר…״

״אם הייתי עוברת ולא היית פה, לא הייתי משאירה עוד פעם את המספר…״

״כמה חבל…״ השפלתי מבט.

היא אמרה שזה לא מקצועי ככה להתייחס למחפשי עבודה. היא דיברה ודיברה והזיזה את הידיים שלה בלי הפסקה. לא היה לי שום סיכוי להתעלם ממנה. נשארתי עם משקפי השמש. צבע העור שלה היה לבן בוהק, והשיער – אדמדם ודהוי. או סגול? לא משנה. העניין החשוב היה כתם הלידה הזה שהיה לה בצבע חום בהיר, שהשתרע לה על הלחי השמאלית וכיסה את חצי פרצופה. הוא היה גדול ודוחה והיו עליו נקודות מוזרות. פלומת שיער הציצה מתוכן. בזווית הנכונה מול השמש יכולתי לראות את עצמי משתקף, בעיוות של השומה.

היא לבשה בגדים ארוכים כהים, צווארון דק מבד שעטף לה באדיקות את הצוואר. היו לה נעלי סניקרס שחורות בלויות עם חור בבוהן.

כשהרגליים אינן חשופות, אני עובר לבחון את כפות הידיים; שלה היו ארוכות ודקות, כמו של פסנתרנית, מלאות בטבעות. היא לא הפסיקה לפלוט מילים ולהזיז את הידיים באותה המהירות.

העדפתי להישאר עם הראש רכון. אחרי שהיא נרגעה, קבענו שתתחיל התלמדויות בחמישי הקרוב. ביקשתי מהבריסטה להוריד לי אספרסו כפול, שגמעתי אותו בבליעה אחת לפני שחזרתי לדירה. סגרתי את התריסים וכיביתי את האורות.

בפינת החדר הייתה מונחת ערמת סדינים מטונפים שסירבתי לכבס כבר זמן־מה, משום שהיו מכוסים בכתמים של מיצי אהבה שלי ושלה. הייתי יושב ובוהה בהם, ומדי פעם ניגש להריח אותם. הריח שלה כבר התנדף מהם, וריח של ריקבון כבר עלה. ובכל זאת, ההרגל המגונה הזה הפך לטקס הקבוע שלי לפני השינה.

הוצאה:

תשע נשמות

 _______________________________________________

חולמים לכתוב?
במנשר לאמנות – מחלקת כתיבה תפתח לכם את הדלת.
תלמדו לזקק רעיונות, למצוא את הקול הייחודי שלכם, ולכתוב בלי פחד.
גלו עוד על מחלקת כתיבה

_______________________________________

נושאי החלום – אורי רדלר
נושאי החלום מאת אורי רדלר הוא מותחן עתידני סוחף, שמוביל את הקוראים למסע בין עולמות אחרים ושאלות על אנושיות ואומץ.

סופר מפתיע עם עולמות רחבים 

אורי רדלר הוא סופר מפתיע ומרתק. מפתח תוכנה, בוגר לימודי כתיבה ואנימציה במכללת מנשר, נשוי ואב לארבעה. את ״נושאי החלום“ החל לכתוב בגיל 18.

 אמת מטלטלת מתגלה

אמגי ואלכסנדר מגלים אמת מזעזעת. מבנה היקום שונה לחלוטין ממה שהאמינו, כדור הארץ מבודד כחלק מניסוי מתוכנן וכל תפיסות האנושות לדורותיה ביחס לחלל וליקום הן אשליה מכוונת. לא מדובר במרחב גדול וריק, אלא בכוורת עצומה של מערכות שמש מאוכלסות עם קיסרות מרכזית, מאבקי כוח בין ארגונים שונים ומבנה שלטוני מורכב.

עלילה רבת־פנים ודמויות בלתי נשכחות

עלילת הספר מדלגת בין ליוואי, אמגי ואלכסנדר בשלושה קווי עלילה המתמזגים ומשפיעים זה על זה. כדי לשרוד, הם ייאלצו לבחור צד, להתמודד עם אמת מטלטלת – ואולי לוותר על כל מה שהכירו.

מותחן עתידני סוחף 

נושאי החלום – הספר הראשון בסדרת הכוורת – הוא מותחן עתידני סוחף, שדוהר בין עולמות, גיבורים בלתי נשכחים, תפניות מפתיעות ושאלות על אנושיות, משמעות ואומץ.

לקוראים צעירים ובוגרים כאחד

אוּרי רדלר כתב מותחן בדיוני פופולרי אפי המיועד לנוער ומבוגרים. מעל 600 עמודים המתרחשים בעולם מורכב, רחב ומסקרן עם רגעים עוצרי נשימה לצד שאלות שיגרמו לכם לחשוב גם הרבה אחרי שתסיימו לקרוא אותו.

נושאי החלום אורי רדלר – עטיפת הספר

"קצה השביל", מתוך "נושאי החלום"/אורי רדלר

"כשתצא החוצה, תיזהר." 

החוצה? לִיוָואי הביט מטה ובלע את רוקו. האוויר שרק באוזניו כשנפל בלב ענן הפסולת.

ואז נשמעה חבטה.

ראשו היה שמוט על השולחן והיא הביטה בו מבולבלת.

"אתה נרדמת בחמש דקות האלה?" ברק שובב ריצד בעיניים צלולות ומלאות רגש והוא נזכר מדוע הסכים לוותר על דברים רבים בשביל האישה הזו. לעבור ממסלול אחד לאחר.

אור צהבהב של פנס רחוב הסתנן מחלון המסעדה שהיה סמוך לשולחן שלהם. סועדים בשולחנות הקרובים הביטו בו בזעזוע, או בחיוך מבין. "כן," הוא חייך עבורה, "אבל אולי נקרא לזה מנוחה הכרחית?" הוא לא זכר הכול, אבל משהו בחלום הזה היה מאיים וזוהר בו־זמנית.

"מנוחה הכרחית? אתה מזכיר לי את הפעם ההיא בגלידריה…" צליל חיוך נשמע בקולה, "אלא שפה לא נשפך לנו שוקולד על כל השולחן."

לצד רגלו, חש במזוודה. הוא מילא את המשימות האחרונות. תקופת המחקר שלו עמדה להיגמר, הגיע הזמן להיזכר מחדש משום שהם יגיעו. הוא בחן את האישה הצעירה שישבה מולו מחייכת. אשתו. חלפה כבר יותר משנה והוא עדיין התקשה להתרגל לכך. היה כל־כך הרבה במילה האחת הזו – חיים ושמחה ודאגה. "אם אני זוכר נכון, את היית זו שנתקלה בכיסא," הוא השיב לה בחיוך רחב.

היא משכה בכתפיה. "אני זוכרת שדווקא שנינו," ניצוץ שעשוע חלף בעיניה, "אבל השוקולד היה לא רע."

"נכון." ושניהם שקעו בשתיקה מתוקה. אך העצב שלו גבר משום שהוא ידע שזה עומד להסתיים בקרוב. והוא ידע גם איך. גם אם ינסה להסתתר, גם אם יברח איתה לקצהו השני של הכוכב הזה שנראה כל־כך קטן פתאום. שני בעלי תפקיד דחוסים מחשיבות עצמית ימצאו אותו. הם לא יאיימו עליו ולא יפגעו בו, הם פשוט יעמדו בבגדים רשמיים עם סיכת האוניברסיטה, ימלמלו משפטים מוכנים מראש על חשיבות תרומתו למדע וייקחו אותו הרחק מכאן. הרחק ממנה.

היא בחנה אותו לרגע בעיניים טובות מבינות, עיניים שלוּ היו יכולות, היו נוטלות את הכאב שלו וממוססות אותו. כל כאב של כל אחד בכל מקום. ואז שתקה משום שהוא העדיף לשתוק והיא כיבדה זאת. הוא הרכין את מבטו. בתחילה, חש שהוא לא באמת שייך לכאן. המקום הזה היה זר עבורו, לא יותר מאתר תיירות מתקדם. אבל חלף זמן כה רב והוא הניח לעצמו לשכוח, הניח לעצמו להשתייך.

אך זה עומד להיגמר. הם יאספו אותו בכלי התעופה המוסדי שלהם ויובילו אותו חזרה אל העולם התרבותי, כך לפחות הם מכנים זאת. הוא ידע איך הדברים הללו פועלים והסכים לזה לפני שנים רבות מאוד, לפני שהיה האדם הזה שיושב כאן בכיסא ומביט בה. אך לולא היה מסכים, כף רגלו מעולם לא הייתה דורכת כאן, במקום הזה, והוא לעולם לא היה פוגש בה. מעולם לא היה מכיר ויודע כל־כך הרבה וחווה זאת. מדוע זה מוכרח להסתיים כך, האם אין דרך כלשהי… לקחת אותה איתו? הוא שלח מבט מהיר במזוודה שתחת השולחן. יש לו חודש לתכנן, אולי אפילו יותר מכך. הוא ימצא את הדרך. הוא תמיד מוצא.

                מכשיר התקשורת הפשוט שנח ליד הצלחת הכמעט ריקה שלו, צפצף פעמיים. כפות ידיה היו מונחות משני צידי הצלחת האחרת. "נעבור אחר כך בחנות כמו שאמרנו?" היה שקט מאושר בקולה. הוא הרים את עיניו בשאלה.

"עברתי שם היום בדרך לעבודה, ויש להם."

היא חייכה והוא חייך והרגע היה חם וזוהר ופתאום כל ריח וכל קול או מראה היו חדים יותר, חיים יותר. הרגעים הללו נעשו כמעט קבועים מאז שהלכה לרופא לפני שבועיים, מאז שגילו. אבל אם לא ימצא דרך… הוא יצטרך לוותר על הרבה יותר.

"אתה חושב שנוכל לקפוץ לשם, לחנות של העריסות?" היא דיברה בהתרגשות ועיניה האירו, אורו החם האדום של פנס הרחוב משתקף בהן.

לא, הוא מוכרח למצוא דרך להישאר. הוא מוכרח. עומד להיוולד להם ילד.

גם אתם חולמים לכתוב ספר?

במנשר לאמנות מחלקת כתיבה תלמד אתכם למצוא את הקולות הייחודיים שלכם, לפתח סגנון אישי ולהוציא לאור טקסטים שיישארו עם הקוראים.

 להרשמה ולפרטים נוספים – לחצו כאן

עקבו אחרינו ברשתות החברתיות:

The post שני ספרים חדשים של בוגרי מחלקת הכתיבה appeared first on מנשר לאמנות.

עם אור חיים בן עטר בוגר מחלקתנו
מחבר הספר "ברד נחשים" שנלמד בתוכניות הלימודים בתיכון וחטיבת הביניים

אתמול התארחתי בערב שירה של אובלומוב בסאפה ונראה לי זה היה הערב הראשון שהרגשתי הרבה יותר שלם להקריא את עצמי יותר מאי פעם.

אבל לפני כן עבורי זה היה גם ערב להגיד בו תודה לאנשים שאיתי, אלו שאוכלים את השטויות שלי, אלו שקיבלו אותי בכל מחשבה בה האמנתי ונשארו איתי מבלי לבקר או לשפוט אלא רק להבין ולעטוף.

לאישה שלי שהיא הבית שלי, למשפחה שלי ולחברים הקרובים שהיו שם ועברו איתי את כל הגלגולי חיים שעברתי, הקטע הזה מוקדש להם💛:

אני כבר שבע, אני בחוץ

חייתי עם ערבים, רוסים, גרוזינים, בוכרים ואתיופים

אלה החיים עם חיוג מהיר לביטוח לאומי וקצבה נחמדה

למרות שלא תמיד זה הגיע להם.

ומהם למדתי ליפול קורבן להחלטות של אחרים

להמתין להבטחות של שקרנים ולשנוא את כל הרע

שאני מייצג

נחנקתי גם בסקאלה השנייה

גרתי עם המלומדים, העיתונאים, הלסביות וההומואים

למרות החידושים שחשבו שעליהם הם שוקדים

זה פשוט היה אותו הדבר

להם לא היה ביטוח לאומי, רק קומבינות חוקיות

והורים חזקים.

לי כל מה שהיה זה כרטיס כניסה של מזרחי

מופלה, אופה או מתקרבן

כזה ששמאלנים אוהבים ללטף בפומבי

ובסתר ללחוש "הוא עוד דמות של חיה פצועה".

וכל הזמן הזה הייתי בטוח

אני שונה, אני משתנה, אין לי רגל אחת כאן ולא רגל שם

אין לי שייכות ואני חסר השכלה

יש בי סיפורים טראגיים, כאלו שלעולם לא נגמרים.

וברגע הזה הבנתי

שבעתי מהסיפורים, מתזמון של הדברים ובעיקר

מהכוחות ששבו אותי מתחת לקטגוריות

כי לא נולדה בי אז ההבנה

שאני לא רוסי, לא מזרחי, לא אתיופי, לא ערבי ובטח לא עיתונאי

אני מה שאני

עם כל הפגיעות, עם ההורים הגרושים, עם התסביכים הקרימינליים והמיניים

ואני טוב

יש בי כל כך הרבה טוב

אני שופע בו והוא נשפך לי מהכיסים

והאושר שלי לא נחסם כי הייתי ילד בעייתי

וכי ההורים שלי התגרשו

הוא נחסם בגללי

רק כי פחדתי

להודות שכל זה מרכיב אותי

אני אוהב את התסביכניים של השכונה

אני אוהב את השמאלנים של הבית קפה בפינה

ואין לי בעיה עם שום עדה

ולמרות ועל אף הפחדים, התקפי החרדה והתסביכים

אני מתעורר עם תקווה

לא לשנות אחרים

רק את עצמי

וגם אתם יכולים

יא קקות

שחררו את התסביכים

________________________________________________ 

שירים מתוך ערב הגמר של המחלקה

עדות / זמיר  דולינגר

אני רוצה לספר על השמיים

שחלפו מעלינו

על הכוכבים שלופי הגורל

שעלו ונפלו עלינו שדודים

על התקווה שתמיד מתה אחרונה

ועל הצער של הרצון

********************************************** 

שמים / בן שוורץ 

רֶכֶב אַסְפָנוּת

שִׁמְשָׁה מְאֻבֶּקֶת

שָׁמַיִם אֲרוּרִים עוֹבְרִים

שׁוּב וָשׁוּב תָּמִיד תָּמִיד.

לְכוּ לְאַנְשֶׁהוּ.

צְאוּ לְהַפְסָקָה.

אַתֶּם זְקוּקִים לְעֶזְרָה.

בְּבַקָּשָׁה. סָרְבוּ.

אִם בִּרְצוֹנְכֶם לְהַמְשִׁיךְ עֵדִים

אָנָּא עִמְדוּ

הַשָּׁמַיִם הָאֵלּוּ מִתְקַמְּטִים

וִילוֹן שָׁמַיִם

לֹא מְגֹהָצִים

מְכַסִּים רֶכֶב אַסְפָנוּת

מִתַּחְתֵּיהֶם

שִׁמְשָׁה מְאֻבֶּקֶת וסוֹד

*****************************************

מפל / איתמר אוהד

1

פעם ידעתי

עכשיו כבר לא

אני לא חושב

זוכר

2

הוא לא פה

היא רוצה יותר

הם פתרון

היא עוד אחד

3

על ספסל ברחוב

עם אוזניות

מסך פלאפון

קטן

חוסר משמעות

אוכל למצוא

4

לא חכם יותר

לא יפה יותר

לא טוב יותר

לא שווה יותר

5

הכיתה מלאה

אני

כאן

יושב

מקשיב

שותק

אני

לא כאן

מקום אחר

לא ידוע

אפילו לי.

6

מנצנצים בעולמם

כהים בעולמי

7

ארוך סביב צוואר

פתרון פשוט

שיחה איתו

קשה

דק וחד על עור רח

פתרון פשוט

בקשת עזרה

בלתי-אפשרי

8

צף

*******************************************

כול יכולוּת / הגר צמחוני

א.

לִשְׁכַּב מוּל חָתוּל יָשֵׁן עַל סְפָרִים פְּתוּחִים

בְּעַמּוּדִים רִאשׁוֹנִים

לְשַׁחְזֵר כֹּל יְכוֹלוּת שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָה בַּחֲלוֹמוֹת

הָיְתָה לְרֶגַע אֲנִי הָיָה בָּהּ דֹּפִי

הָיָה סָפֵק בָּרִיא

ב.

לַחְפֹּר שְׁכָבוֹת בְּקַלּוּת

לְגַלּוֹת שֶׁהָאֹנֶס מַדְלִיק

לִבְכּוֹת מִזֶּה

לְהֵנוּת מֵהַבְּכִי

לִרְאוֹת בּוֹ קִרְבָה לְיֹפִי

רְגִישׁוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ נְבוּאָה

ג.

הוֹרְמוֹנָלִית לָכֵן מְשֻׁגַּעַת

אֵיךְ אָהֲבָה אוֹתִי הָאִמָּא הָאַחַת

הָיִיתִי מְקִימָה אֹהֶל בְּעֵינֶיהָ

בְּמַבָּטָהּ שְׁכוּנָה בֵּית דִּירוֹת מְשֻׁתָּף

לָשֶׁבֶת בְּכָל הַחֲדָרִים לִצְפּוֹת בָּהּ

בּוֹהָה בַּיַּהֲלוֹם

בַּשִּׁנַּיִם שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמֶּנָּה

רוֹפְאָה אָמְרָה שֶׁזֶּה מִמֶּנָּה

ד.

פִּי מָלֵא נְחָשִׁים

נְחָשִׁים רוֹחֲשִׁים עַל רִצְפָּה חֲלַקְלַקָּה

לֹא יוֹדְעִים אֶת מַסְלוּלָם לֹא יוֹדְעִים שֶׁמֶשׁ קְרֵבָה כָּל שָׁנָה

שֶׁסּוֹבֵב הַכַּדּוּר

לֹא יוֹדְעִים אִם צִחְצַחְתִּי שִׁנַּיִם אִם יָשַׁנְתִּי עִם סַד

שֶׁלֹּא לַחֲרֹק שִׁנַּיִם

אֵם צָעֲקָה עָלַי רוֹפְאָה אִם אָבִי קָרָא לָהּ חוֹלָה

רַק חוֹלָה עַכְשָׁו

לִשְׁכַּב עִם חָתוּל

לַחֲשֹׁב עַל אֹנֶס

שֶׁעוֹרְכִים קוֹרְאִים לוֹ אֵרוּעַ

ה.

אֵיךְ אֹנֶס יָכוֹל לִהְיוֹת אֵרוּעַ לְכָל מָקוֹם הוֹלֵךְ אִתִּי

סִבְלִי אֲשֶׁר הוּרַד עֶרְכּוֹ

סִבְלִי כָּעֵת הוּא אִישׁ מִחוּצָה לִי

טוֹעֵן שֶׁאֲנִי קְטַנָּה מִמֶּנּוּ

וְשֶׁלֹּא אָעֵז לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מַטְעַמִּים

 ***********************************************

פרספונה חוזרת לשאול / מיה פיאלה

בקצות האצבעות אני אוחזת אדמה

עור גרעיני רימון שנקרע

בכידון ובברזל

פורץ נובע מתוכה

ותוכו נוזל לי לסדקים שבין האצבעות

שאריות צוף הדר דבקות ומסגירות

שפעם היו לי טביעות של אדם

שפעם חייתי מצוף ובשר

שרירי האנוש נמקים

וציפורני האנוש נשברות

ומזדרעות בחול

תבואה שלא ידעה עוד קור של חורף

תבואה שלא בחרה

*

דשן / תמר בן סנדר

העשב השוטה מקיף אותי

מציץ אלי מבין הענפים שהנשרתי

מסתכל עלי ירוק רעיל

שותה את מימי

הגנן עובר, צופה עלי נחנק

מפזר עלי אבקה ועובר אל השכנים

מלטף את הראש אוסף שאריות

משאיר את העשבים

תולעים קטנות מדגדגות בין כפות הרגליים

מטיילים על השורשים הבוציים

ובעשב הם לא נוגעים

********************************************* 

חלות שבת / שירה ברי

זְרוֹעוֹתֶיךָ כְּמוֹ שְׁתֵּי חַלּוֹת חַמּוֹת

מְשׁוּחוֹת בְּשֶׁמֶן

מַבִּיטָה וּמְרַיֶּרֶת

שֹׁבֶל שֶׁל רֵיחַ מְמַלֵּא אֶת אַפִּי

אַט אַט מִתְקָרֶבֶת

חוֹלֶמֶת לְהַשִּׁיל מִמֵּךְ אֶת הַבַּד

טֶפַח אַחַר טֶפַח

תֵּן לִי לָלוּשׁ וּלְעַסּוֹת

תֵּן לִי לָחוּשׁ וּלְנַסּוֹת

כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ אַתָּה גּוֹרֵם לִי לִהְיוֹת טְרוּפַת דַּעַת

רַךְ מִבִּפְנִים מְחֻסְפָּס מִבַּחוּץ

נִזְכֶּרֶת בְּךָ וּמִשְׁתַּגַּעַת

יָא עֹנֶג שֶׁל שַׁבָּת

בּוֹא נַעֲשֶׂה בַּת

מֻנָּח עַל הַשֻּׁלְחָן

עָרוּךְ לְפֻלְחָן

אַבָּא בֻּצַּע אוֹתְךָ לִפְרוּסוֹת

פּוֹצֵעַ אוֹתְךָ לַחֲתִיכוֹת

מַבְחִינָה בְּגוּפָהּ הַמְּבֻתֶּרֶת

נוֹטֶלֶת תְּרוּפָה נוֹגֶדֶת דִּכָּאוֹן וּמְוַתֶּרֶת

************************************************ 

חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה הָגוּן / אבינעם ווקר

אִם הַיְּלָדִים בָּעוֹלָם,

קָבְעוּ שֶׁזֶּה זְמַן לְהַפְסָקַת אֵשׁ,

אֲנִי תָּמִיד אֶרְצֶה לִהְיוֹת,

בְּכְּמִיהָה נִצְחִית לְפֹּס-מִשְׂחָק.

לְהַתְחִיל יוֹם רַק כְּשֶׁמֵּת חֵשֶׁק,

לִמְדֹּד קְרָבוֹתַיי בַּתָּא,

בְּגָדִים יְחַכּוּ לְשֶׁמֶשׁ חֲמִימָה, צְהַבְהַבָּה,

שָׁלוֹם, זֶה אֲנִי, רַק מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא.

וּכְשֶׁיֵּיעָצֵר הַשַּׁעֲשׁוּעַ,

בְּחָסֵר מַחֲסֶה,

נִצְרַח כֻּלָּנוּ, שׁוֹחֲרֵי מִלְחָמָה,

שַׁאֲגַת יַלְדוּת:

זֶה לֹא פְיֵיר!

כֵּן לֹא נָחוּס –

זֶה פָּשׁוּט, פָּשׁוּט לֹא פְיֵיר!

בִּכְלָל.

 *************************************************

סולו רגרסיה / רפאל רבינוביץ׳

אָדָם לֹא יָכוֹל לִישֹׁן, צָרִיךְ מַגָּע,

רַק רְצוֹנוֹת לוֹ וְתַּאֲווֹת      בָּאֲוִיר.

פָּחוֹת תְּחוּשַׁת אָדָמָיוּת,

פָחוֹת מִין הַבְּרִיאָה.

פָחוֹת מִין הַיָּמִים שֶׁאָרְכָה.

רַק לְחָשִׁים שֶׁל עֵץ וּפֵרוֹת קְמֵלִים מִין עֲנָפִים,

נְחָשִׁים בֵּין שִּׂיחִים מֻשְׁחֲזֵי נִיב.

וְרַק לֹא יָכוֹל לִישֹׁן, וְלֹא יָכוֹל לַפִּתּוּי הָרֵיק,

וְאֵין לוֹ רַגְלַיִם. לְפֶתַע – זוֹחֵל אֶת הָאֲדָמָה

וְהָעוֹלָם נִבְרָא אֲחוֹרַנִּית –

                                                                 הַמְּנוּחָה,

                                                            הָאָדָם,

                                               חַיּוֹת הַיַּבָּשָׁה,

                                          חַיּוֹת הַמַּיִם,

                                 חַיּוֹת הַשָּׁמַיִם,

                            הַשֶּׁמֶשׁ,

                        הַיָּרֵחַ,

               הַכּוֹכָבִים,

          הַצְּמָחִים,

      הָרָקִיעַ,

  הָאוֹר –

נֶעֱלָמִים אֶל עֵבֶר הַבְּרֵאשִׁית שֶׁלֹּא פָּרְחָה;

נְטוּלַת הֲ'כִּי-טוֹב'.

   כִּי רַע –

כִּי רַע לִהְיוֹת הָאָדָם,

לְבַדּוֹ.

****************************************************

ערב שירה בלית ברירה / רתם קאהן

אני לומדת שירה.

לומדת מתי צריך לרדת

שורה.

לתת הפסקות בזמן. (הנכון.)

להוסיף פיסוק –

כשאין עוד רעיון.

אני לומדת שירה.

מציקה, מקשיבה, משתדלת להבין לליבה.

מראיינת לחדשות, נשבעת שלא להוציא דיבה.

שואלת אותה, מה מתחרז עם חיבה?

היא לא עונה לי, חתיכת

חוצפנית.

אני לומדת שירה.

להכיר אותה, להוציא לאיזה דרינק,

סרט אחד פלוס אחד.

בסוף הערב היא תבקש דייט שני

ואני אגיד לה שזאת לא היא, זאת

פרוזה.

אני לומדת שירה

אבל לא הבנתי כלום.

איך אורזים שור עם חמור

מהו שם המשפחה של המשוררת

למהכולםכלכךממהריםכשהםקוראים

א ת ה א ו ת י ו ת ש ה ל ח מ ת י ל מ י ל י מ

ולמה הם אוהבים את זה בכלל?

למה?

 *********************************************************

האל, הזונה והשקט / מיכאל לון

בנקודת הַרְבִּיצָהּ –

מצוי אל; עם אגן מרקד עד אור הבוקר, זין מזהב שעמל כל הלילה וידיים תמנוניות

שמעשנות עד גמירה את האדמה החרוכה

שדרך עליו האדם שגידל וטיפח,

בנקודה זו המפגש ביניהם יוצר

רוח גבית מלשון מחוספסת הלוחשת דבר סתר

מהתייסרות מעצימה ועד ליהירות זוהרת

וחיבוק וחניקה של רגשנות יתרה

המבעבעת בנשמה אובדת עצות,

כאילם המחפש צליל מתאים,

לזעוק לעולם את תשוקתו.

בנקודה זו השקט שמביא רעש

וסותם לכולם את הפיות,

בחיפוש אחר שלווה הרסנית זו ששרפה טוב לב,

בנקודה זו השקט שמחבר עולמות

בין הצורך לבין הזונה שנרמסת לכדי פירוק והרכבה,

ששם גאולת השם תפציע ברגע תפילה חלשה

וכשסך חלקיו

עושה עוול על השלם,

המביטים אחר כוכב אחד,

הכי רחוק שאפשר,

הכי רחוק, שאפשר.

בנקודה זו השקט שיוצר אבדון של אוהבים מילדות,

שהם אלה שיאירו זרם תודעה

ויאפסו את הלך הרוח –

המאפשר בתוך כאוס, רגע

של מנוחה.

מנוחה שתשב מול הים,

ותהרהר מהריסות החורבן

שיצרת לעצמך בגלל

שלא אמרת לא!

ובשקט ובשקט –

תזחל אל עבר עתיד לא ידוע,

ומה שידוע הוא חוסר שלווה,

ומה שידוע –

הוא תהליך אינסופי

כגל על שובר הגלים שמתרסק לו ושוטף את הצלקת

כי התחלה ידועה,

אבל הסיום אינו גלוי

לעין בלתי מזוינת

אחרי שהאל רקד וזיין ועישן

מה שנשאר – לעצום עיניים

ולדמיין מקום טוב יותר.

******************************************

ילד חלד / זמיר דולינגר

העולם זקוק למדענים ואנשי רוח

שיצעידו אותו קדימה

תברר למה אתה זקוק

מה מצעיד אותך

הברש מעליך שאריות אשמה

נווט דרכך בתובנת כוכבים

הקשב לסבל

אל תמעיט במשקל הכאב

מצא את נקודת האיזון האוניברסלית

העולם זקוק לך כשם שאתה זקוק לו

אתם עולמות מקבילים

 *********************************************** 

הזמנה / סופיה הרננדז גארסיה

מאת: מדינת ישראל, לשכת רשות האוכלוסין והגירה ת"א

מס' תיק: 326999620

הנדון: תיק הורה חייל

בקשתם של מרשייך למתן מעמד של תושבת קבע בישראל הובאה בפני. להלן ההחלטה:

1. רקע

א. מרשתך, גב' נלדה סופיה הרננדז גארסיה. להלן: "המזמינה" (אני) אזרחית ישראלית, רווקה, ללא ילדים.

ב. אמה, גב' סבינה גארסיה להלן: "המוזמנת". אזרחית פרגוואי, רווקה. אין ילדים נוספים למעט המזמינה. (זה לא מעט).

ג. המוזמנת נכנסה לארץ לראשונה וקיבלה רישיון ביקור בתוקף לשלושה חודשים.

ד. בסוף הרישיון, גב' עשתה דין לעצמה ונשארה לשהות בישראל בניגוד לחוק, עד ליציאתה. (תחילת האינתיפאדה הראשונה). 

ה. המוזמנת נכנסה לישראל בשנית (פרגוואי אחרי משבר כלכלי ופערים חברתיים עמוקים) ובדומה למעשיה הקודמים, עברה על החוק ונשארה לשהות בישראל ללא רישיון ישיבה בתוקף.

ו. נולדה לה בת (אני) בבית לחם בתקופה בה העיר הייתה שטח ריבוני של מדינת ישראל. (הסכם אוסלו).

ז. לאחר שנים רבות של עשיית דין עצמי ושהיה בלתי חוקית בישראל. (רצח רבין, מבצע ענבי זעם, נסיגת צה"ל בלבנון אחרי 18 שנה, אינתיפאדיה שנייה, מבצע חומת מגן- התנתקות). הוגשה על ידי מרשייך בקשה למתן מעמד.

ח. במסגרת הבקשה, גב' נלדה סופיה הרננדז גארסיה קיבלה מעמד של תושבת קבע בישראל (גן, גן חובה, יסודי ותיכון. למדתי עברית ועל השואה, שרה התקווה) ולגב' סבינה גארסיה ניתן מעמד של תושבת ארעית (15 שנה) ורישיון ישיבה אשר הוארך מעת לעת. (כל 3 חודשים).

ט. לאחר סיום השירות בצה"ל ובהתאם להנחיות בנוגע לילדי עובדים זרים, גב' הרננדז גארסיה התאזרחה (הצהרתי אמונים שאהיה אזרחית נאמנה לך, ישראל).

י. הוגשה על ידי המוזמנת (אני) בקשה למעמד קבע עבור גב' גארסיה עם מסמכים חסרים.

יא. עקב אי השלמת מסמכים, הבקשה נסגרה על הסף.

יב. נגד החלטה זו הוגש ערר פנימי.

יג. אנחנו לא מספיק טובות בשבילך?

יד. צריך למות למענך?

טו. עברתי מבצע צוק איתן. זה לא הירואי מבחינתך?

טז. למה את שותקת?

2. ערר מס' 2 על אי מתן מענה.

א. שוברת שתיקה וחוקי נאמנות בתרבות.

ב. שקט יחסי מגיזרות עזה ולבנון.

ג. מותו של חיים גורי.

3. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי לאשר את בקשתו של מרשיך למתן מעמד של תושבת קבע והבקשה נדחית.

4. משכך, גב' גארסיה יכולה להמשיך להסגיר את מעמדה בארץ כהורה הנלווה לעוגן מכוח לילדי עובדים זרים.

5. על החלטה זו ניתן להגיש ערר פנימי בכתב ולא יאוחר מ- 21 יום.

*********************************************** 

עיִסָּה לְּאֻומִּית / רוֹנִי יִפְרַח

כַּמָּה נִמְאַס לִי לִהְיוֹת אֶלוֹהִים!

עִם אֶצְבַּע בְּמַכְתֵּשׁ יָרֵחַ אֲנִי תְּלוּיָה מֵעֲלֵיכֶם

רְאוּ כַּפּוֹת רַגְלַי מְדַמְּמוֹת, בּוֹץ יָבֵשׁ וְיִשְׂרְאֵלִי נִגָּר כִּקְרוּם הַשְּׁכִינָה בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי

חָיִיתִי בֵּינֵיכֶם רַק בַּת שָׁנָה אַחַת וְלֹא יוֹתֵר! הֲלֹא נוֹלַדְתִּי בְּמִלְחָמָה

כְּשֶׁכּוֹבְשִׁים וְדָם וַאֲנִי עַצְמִי בִּקַּשְׁתִּי אֶת הַדָּם                                                                                                                                                                                 בֵּין יָרֵחַ לְאָרֶץ אֲנִי

לַהֲטוּטָנִית שֶׁל שָׁמַיִם שְׁחֹרִים וְאִם אֶפֹּל מִן הַטְּרַפֵּז הַזֶּה, אֲשַׁחְרֵר מִנְּעִילַת בִּרְכַּי –

אֶפְגַּע כְּמוֹ כּוֹכָב בְּכוֹכָב אַחֵר

כַּמָּה נִמְאַס לִי לִהְיוֹת אֶלוֹהִים

אֶלוֹהִים שֶׁנּוֹתֶנֶת חָזָק בַּיַּשְׁבָן

עִם הַכַּפְכַּף! מַרְבִּיצָה תּוֹרַת רַבִּין וְדַייָּן וְהֻגְלְתָה לִחְיוֹת שָׁם עִם הַיָּרֵחַ

עִם בָּנִים לֹא מְמֻשְׁמָעִים עִם בֶּן חֵמוֹ שֶׁנָּפַל בְּשֵׁשֶׁת הַיָּמִים וְהָיָה עוֹמֵד בְּבֵית כְּנֶסֶת עַל שֵׁם אִימָא רָחֵל

וְקוֹרֵא בִּבְכִי אֶת עֲקֵדַת יִצְחָק

לֹא יָדַע שֶׁקָּרָא אֶת הָעֲקֵדָה שֶׁל עַצְמוֹ

גַּם עִם אָבִי הַיָּקָר (לֹא הָיָה לוֹ אַף פַּעַם סִכּוּי לַיֶּלֶד מִבַּת- יָם)

עִם כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל בֵּית הַקְּבָרוֹת בְּלוּד

תֵּן לִי לְדַבֵּר עִם הַגְּבָרִים הַמַּפְחִידִים הָאֵלֶּה שֶׁנָּטְעוּ אוֹתָם כָּאן! 

תֵּן לִי לְנַתֵּק כָּךְ כַּף יָד רְשָׁעָה מִלֶּחְיִי כְּמַטְבִּיעָה בִּי אוֹת וְסִימָן!

אֵין גֵּיהִנּוֹם זֶה אִם חַיִּים אַתֶּם תַּחַת רַגְלֵי הַנַּדְנֵדָה שֶׁלִּי הַחָפְשִׁיּוֹת מְחוּקִים

וְכָל שֶׁבִּרְצוֹנִי לֹא חוּקִי הוּא עֲבוּרְכֶם

וְכָל שֶׁבִּרְצוֹנִי לִהְיוֹת הַמָּשִׁיחַ הַזֶּה שֶׁל גַּן הַמִּשְׂחָקִים

לַמְרוֹת אֵיבַר הַמִּין לַמְרוֹת רִחְמִי הַמְּכֻשָּׁף, תֵּן לִי לְהַחֲזִיר יַלְדָּה לְבֵיתָהּ

תֵּן לִי לִהְיוֹת אֶלוֹהִים! הָאֶלוֹהִים שֶׁנִּמְאַס לָהּ

מֵהַכְּנֶסֶת וְרַמְזוֹרִים צְהֻבִּים אֲנִי אֶלוֹהִים וַאֲנִי מִזְרָחִית וּמִתְגַּעְגַּעַת לְחֶבֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת

ְנַגְּבוּ בִּי לֶחֶם אֲנִי הָעיִסָּה הַלְּאֻומִּית הַזּוֹ! חָיִיתִי בֵּינֵיכֶם וְגַם אֶלוֹהִים חָיָה בֵּינֵיכֶם

לֹא הֶעֵסִיקוּ אוֹתָהּ בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה כִּי שָׁמְרָה אֶת הַשַּׁבָּת

לֹא יָדְעָה הִיא שֶׁתָּמוּת כָּל כָּךְ מֻקְדָּם

************************************************** 

מושג / דני ז'וקוב

משהו שאין לי.

משהו שאני מנסה לרכוש, לפעמים.

משהו שרוב הזמן אני מעדיף שלא יהיה לי.

בית, הפך לבית חולים פרטי

עם שורה ראשונה להתפוררות.

אין לי מושג מה לעשות.

אני מרגיש שאני צריך לעשות משהו.

אבל אני לא יכול.

איך אפשר?

איך אפשר פשוט לגסוס? להיראות כול כך, כאילו כלום.

זאת לא דרך.

אבל מה אני מבין במוות?

אין לי מושג כי אני לא זה שמביט בו כרגע.

*********************************************** 

ציפורניים / רוני ליניק

באמצע הלילה דפקו פטישים על שמורות

עיניים.

פיגום התנדנד.

דבר לא נכתב על מתווה הסדין הלבן

יד נקפצה. ציפורניים קטומות חרטו פסים

בהירים

דבר לא נותר

לחישות נקבצו

מכשפות רקחו עצמן אל תוך עשב

קרביים נלפתו בירוק

חצו קווים

שלחו כוונות

לא היה שם טוהר. גם לא אהבה

רק גוף מקופל

על מיטה, רחבה, מתרוקנת

The post עם אור חיים בן עטר בוגר ושירים מתוך ערב שירה appeared first on מנשר לאמנות.

עם גל עזרן – בוגרת המחלקה ומרצה לשירה בשנה ב’

באוקטובר הקרוב תיפתח שנת הלימודים ה-20 במחלקת הכתיבה במנשר לאמנות, והשנה החמישית שלי כמרצה בה. קשה לי להעיד על עצמי (הסטודנטים יעידו), אבל מתחולל פה קסם-פלא. ואני כן יכולה להעיד על עצמי שלפני 15 שנה כשהייתי בעצמי סטודנטית במנשר וזה קסם פלא שלא יסולא בדבר, והוא באמת מתחולל רק במקום כזה כמו מנשר, שבו עושים ונעשים הכול ומהכול.

כמי שהייתה משני צידי מתרס השולחן (השולחן הזה, המתריס) אני יכולה לומר שזאת זכות גדולה לשורר ולהשריר ולפעול ולהפעיל ולשהות ולהשתאות כך עם מוחות ולבבות כבירים ומוכשרים, שאני זוכה שנה אחר שנה להיות איתם בשירתם, ולהעניק דברים שהם ממני. דברים חיוניים לגמרי קורים שם סביב השולחן הזה, שיקר לליבי כל כך. עיניים בורקות. למידה. עשיית מעשה. להתהלך על שוט שעה שהכול מתהלכים על החבל (אליבא דהרץ אחד ממרגוט). להיות בין הכתלים הביתיים לי כל כך.

רגע שיא מבחינתי הוא בסוף השנה, כאשר אנחנו יוצאים מהכתלים אל המוזיאון (בתי קברות הם לא), למרתון כתיבה נוכח עולם שאינו רק פנימי ומשכך הוא פנימי לגמרי בעקבות כל מה שלמדנו והגינו וקראנו וכתבנו לאורך השנה. זהו מרתון באמת. של שעות. ביקשתי נעליים נוחות וחומר קשיח. ביקשתי לב ואינטלקט ונימים והם היו אדיבים כדי לזרום. היה מרהיב. כתבו פלאות בריצות. נגמרו דפים. התנשפו את כל הדברים וכל התופעות שלמדו וכתבו. והם היו שוהים, והם היו הווים, ואי אפשר הרי לכתוב פלאות אחרת. מתהלכים על שוט שעה שהכול מתהלכים על חבל.

גם אני הגעתי כסטודנטית לפני 15 שנה למוזיאון, בכלל בקורס וידאו ארט. קורס וידיאו ארט כי זה הטירוף של מנשר, המופרעות החיונית שבו: עושים הכול מהכול. פרוזה, שירה, תסריטאות, מחזאות (ויזכרו הכתלים את העצומה שתליתי בכל הקומות בדרישה לקורס המשך עם Boaz Gaon), עריכה ספרותית, לשונית, כתיבה מסאית, עיתונות ועוד ועוד מהכול והכול. והכול נשזר בהכול ומתחדש בפואטיקה קלידוסקופית חיונית כל כך לכתיבה. "הליך ותהליך", אמר לי Uriel Kon בשיעור עריכה שבו נדרשתי לשרטט את מה שאכתוב בסמלים ובצבעים. זה כל הסיפור.

הסטודנטים הנבונים כותבים במוזיאון תל אביב.

תמונת בונוס: אני בשנה א' על הגג של מנשר מבריזה משיעור תסריט (סליחה!) לטובת כתיבת שירה. והגג גם הוא עדיין קסום.

___________________________________________________________ 

עם עינת יקיר – מורתנו לכתיבה יוצרת בשנה ב’

במשך חמש-עשרה אני מלמדת במנשר. פוגשת, קוראת, נחשפת, מנסה ליצור עם התלמידים עולם קצת אחר. ברבות השנים מנשר הפך לבית, מושג שבעולמנו הבלתי-אפשרי נהיה יותר ויותר נדיר ויקר.

העולם רווי מכתיבה וכותבים, ובכל זאת – מנשר הוא מקום מיוחד. זה ניכר בכתיבה שאני פוגשת. זה ניכר באנשים שבאים אליו. בעבורם ובעבורי, יש כאן מרחב פראי במובן החי של המילה, וזה מתבטא בשיח שנוצר סביב הספרות והחיים, בטקסטים שאנחנו קוראים, ובאינטימיות שקשורה לליווי רב שנים. לראות איך כותב מתפתח זה תמיד מפתיע, משמח, נכון.

מנשר הוא בית לכותבים שרוצים להתנסות בז'אנרים שונים של המילה הכתובה: עיתונות, שירה, תסריטאות, פרוזה; שהאוריינטציה למדיומים אחרים הפעילים כמחלקות מצוינות במוסד הזה – אמנות, קולנוע, אנימציה, תקשורת חזותית – מעניינת אותם ופותחת להם ערוצים של יצירה ומחשבה, על אחת כמה וכמה כשפתוחה בפניהם גם האפשרות לקחת קורסים מהמחלקות האלה.

ובעיקר, מנשר הוא בית לכותבים שרוצים לפרוץ את המסגרות הסדורות; שהמילה "אלטרנטיבי" פעילה אצלם מאד והם מחפשים איך לממש אותה; שמכורים לחופש; שהפוליטי לא מפחיד אותם. שנמצאים על סף הגילוי.

מוזמנים להתרשם וכמובן להירשם.

 _______________________________________________________________

עם לורן מילק בוגרת המחלקה וזוכת פרס מטולה לשירה, פרסמה שיר בשם 'לב טפיוקה'.

🔗 לורן מילק – ויקיפדיה
🔗 לב טפיוקה – לצפייה ביוטיוב

 _____________________________________________________________

ההרשמה פתוחה

🔗 להרשמה למחלקת הכתיבה במנשר

The post מחלקת הכתיבה במנשר – שנת ה־20 appeared first on מנשר לאמנות.

הבוגרות שלנו, בר פסח וניצן מינץ, שתיהן בוגרות מחלקת כתיבה במנשר, משתפות רגעים אישיים של כתיבה, יצירה והגשמה.

בר פסח – בוגרת מחלקת כתיבה במנשר ומרצה לעריכה

לאתר של בר פסח

✨️ עכשיו תורי ✨️

בגיל 17 הייתי אמורה להוציא ספר.

התחלתי לכתוב את הספר הזה בגיל 12. כבר היה לי עורך והוא עבד באחת ההוצאות הגדולות בישראל (איש מאוד מוכר אבל לא אחשוף כאן מי זה). הוא אמר לי שהספר שלי יכול להצליח, שהוא מאמין בי.

הבעיה הייתה שאני עוד לא האמנתי. הרגשתי שהספר לא בשל, ושאני עוד לא מוכנה. הרגשתי שזה משהו עצום, ושאני רוצה לעשות אותו נכון. הרגשתי שאני חייבת לרדת רגע מהרכבת הזו, לעצור.

והזמן עבר.

לא עליתי עליה שוב מעל עשור. עשיתי בזמן הזה המון דברים אחרים. צבא, תואר בלימודי כתיבה במנשר, בית, עסק. כתבתי, אבל לא הייתי מכוונת מטרה להוציא ספר. כל הזמן התנגן לי בראש שמשהו עוד לא בשל. לפעמים חשבתי שאני סתם דוחה את זה כי אני מפחדת.

אמרו לי שזה תירוץ, אמרו לי שאי אפשר להיות בשל באמת, צריך פשוט לקפוץ למים, אמרו לי שאני פוטנציאל מבוזבז, אמרו לי שאני מפחדת להיכשל, אחרים אמרו שאני מפחדת להצליח.

כמעט האמנתי.

העדפתי לעבוד "מאחורי הקלעים", עם כותבים וכותבות כמוני, מתוך התחושה שמשהו עמוק מחבר בינינו – האהבה לסיפורים. הדמיון. הפצע. הרעב. אני מכירה את הרעב הזה כל כך טוב. הוא הוביל אותי כל חיי.

אז כן מבשילים. ועכשיו הגיע הזמן גם לכתיבה שלי ✨️🥰

לא אחשוף יותר מדי פרטים כרגע, אבל אני נוסעת היום לפגישה חשובה שתתניע את הכתיבה שלי קדימה. וזה מאוד מרגש.

היום אני מבינה את הלקוחות שלי יותר מאי פעם, ואני בטוחה שזה יהפוך אותי לעורכת טובה יותר ולאדם יותר טוב, שמגשים.

בהצלחה לי, ושכולנו נגשים את החלומות שלנו 🤞🏻

בר פסח

 _______________________________________________________________

ניצן מינץ – בוגרת מחלקת כתיבה במנשר ומשוררת רחוב

 על ניצן מינץ בוויקיפדיה

אזלה המהדורה

נגמרה, תמה, הסתיימה.

אלף עותקים שהכנתי לכל אחת ואחת מהכריכות יצירת מקור שהוכנה בגילוף, שיוף, יציקה, בקילוף בציפורניים ובזיעה.

מה חשבתי לעצמי בכלל שלקחתי על עצמי פרויקט כזה לספר שירה הויזואלית הראשון שלי?

רק המחשבה על להוציא מהדורה שניה נראית לי בלתי נסבלת כלכלית ופיסית. אולי יום יבוא ותימצא ההוצאה הנכונה או הנדבן הנכון זה יוכל לצאת לפועל, אבל עד אז, לכל מי שיש עותק, שמרו עליו. תזכרו שהוא אחד ויחידי, שכל כריכה שונה מהשניה. תעלו בעיניכם את הידיים שלי שנחתכו עוד ועוד מכל שיוף, תדעו שעמלו על כל קיפול בדפי הספר הנפתחים נשים עד אור הבוקר, שהמדפיס כמעט יצא מדעתו ובית הדפוס כמעט ביטל את הפרויקט.

שמרו עליו.

ספרה של ניצן מינץ

תודה על הכוח הקבוצתי. תזכרו שיש לכם יכולת אדירה יחד לשנות מציאות ולברוא

תזכרו את זה במיוחד בימים אלה.

_____________________________________________________________

שתי  בוגרות מחלקת כתיבה במנשר – בר פסח וניצן מינץ – מזכירות לנו שהכתיבה היא מסע אישי וממושך, שכולל גם עצירות, פחדים והתגברויות, וגם את הרגע שבו מבשילים.

📌 רוצים לקרוא עוד? היכנסו לעמוד מחלקת כתיבה במנשר.

The post בוגרות מחלקת כתיבה במנשר משתפות appeared first on מנשר לאמנות.

עם תמר שילה בוגרת מחלקתנו  על ספרה "על הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון", העלילה מתרחשת גם במחלקת הכתיבה במנשר, מצורפים עמודים מהספר שמספרים על חווית הלמידה שלה כאדם דתי במנשר:

על הספר במועדון הקוראים "הארץ"

אם כבר שומרי מסורת, חובשי כיפה סרוגה, כאלו שיו"ש זה ביתם וממש לא מפחדים מויכוח עסיסי אז הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון/תמר שילה קינן הוא בדיוק הדבר הנכון. מבחינת הנושא – מגזר בהפרדה מינית לחוץ להתרבות – הספר מתכתב עם יאיר ויהונתן/יאיר אגמון [מהחודש שעבר] אך מבחינה סגנונית  הוא דומה יותר לאלו של רנה ורבין [שנון ונחמד בקלילותו עד ש… מתיישב במלוא כובדו המה שלא מדברים עליו] בין השאר מועקה מצטברת אלו שלא הצליחו לדלג לשלב החופה ונתקעו במשוכת הלבד

הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון/תמר שילה קינן  [2023 ידיעות אחרונות ספרי חמד עורכת יערה שחורי רתם כסלו]

"זאת חתיכת תקופה שבה את כל הזמן צריכה לחזק את עצמך. זה ממש להיות תלויה לייבוש על חבל שקצה אחד שלו הוא אמונה שהכול יהיה בסדר והקצה השני הוא ייאוש גדול ואת תלויה שם בקושי. מתנדנדת ומתייבשת. וכל הזמן את צריכה לחזק את עצמך. זאת משימה מעייפת אבל אנחנו עשינו אות. אני הייתי עומדת מול המראה, מסתכלת לעצמי עמוק בעיניים, מחייכת כדי לשמח את עצמי ואומרת, תומא, אני אהיה איתך ומה שתרצי אנחנו נעשה. ככה נשבעתי לעצמי שאני לא אעזוב את עצמי לעולם. והיו הפיצויים שיש לכל בני האדם בצורה של אוכל מתוק וברגעים שכבר לא יכולנו לעורר את עצמנו יותר, כי בכל זאת כשאת לבד יותר מדי זמן, החיבוק העצמי נשחק, ברגעים כאלו היה לנו אחת את השנייה ואנחנו היינו מרימות אחת את השנייה מהרצפה הקרה של המה יהיה ולמה כלום לא קורה ואנחנו כבר גדולות ולא קרה כלום עד עכשיו אז למה שפתאום משהו יקרה, וגם סטטיסטית הסיכויים רק הולכים ויורדים. ולפעמים זה היה ממש סבב בינינו, ככה כשגושגוש היתה אומרת שדי

נמאס לה כבר ואין לה כוח, אז פתאום ציפי, שעד אתמול היתה כולה מיואשת, אמרה, די, גוגוש בסוף זה יסתדר, והדברים יכולים לקרות ברגע, וכל מיני דיבורים שממש לא התאימו לציפי אבל יצאו ממנה בבטחון…" [ע"מ 95]

"אני ראיתי אותה אחרי שני דייטים ואמרתי לה, רזי, את שמחה איתו. והיא אמרה, כן, זה נכון. ואחרי עוד שבוע וחצי הם הודיעו שהם מתחתנים. ככה. והיא פחדה נורא אבל הרגישה טוב. ורצתה את הבית הזה ששלומי הציע לה. והיא לקחה אותו לרב שלה והרב אמר מה שאמר ככה שרזי הרגישה שזה הצעד הנכון. ואחרי עוד חודש וחצי, שלושה ימים לפני פסח, הם התחתנו באולם גדול ליד צומת גדרה. ורזי שלי עלתה מהשפל שלה ועמדה ורעדת בשמלת כלה והתחתנה עם שלומי. אני הגעתי לחתונה באיחור. באתי בשמלה ארוכה קצת משונה כדי לתפוס ניגוד כלשהו לשאר הבנות ושמחתי בשבילה. שמחתי בשבילה מאוד. והדבר היחיד שניחם אותי היה הידיע שיש לי גם חיים משלי בתל אביב.    הקדוש ברוך הוא. לפעמים הייתי מפנה לו את הגב. את יכולה לכעוס מאוד כשי לך בחיים מישהו כמו הקדוש ברוך הוא. כי את יודעת שלא משנה מה הוא בדיוק, ברור שהוא מאוד חזק והוא יכול לסדר אותך כמו שאת לא חולמת וזה שורף, האמונה הזאת, כשאת רוצה משהו ולא מקבלת. ואני המשכתי לקיים את המצוות. ואף פעם לא הדלקתי את האור בשבת, גם לא בשינוי ולא עם הכפכף…." [עמ' 135]

The post הזמנה לערב שירה מחלקתי appeared first on מנשר לאמנות.

שבעה שירים מתוך ספר חדש בהוצאת עמדה בלוויית דברים עליו משל הסופר והמשורר רון דהן

"כָּל הַנָּשִׁים שׁוֹנוֹת אַיָּלָה

כָּל הַנָּשִׁים שׁוֹנוֹת"

כך כותבת המשוררת אילה שרעבי זמור, בשיר "השתקפות". נדמה שבספר ביכוריה מנסה שרעבי זמור לנסח את השונות הזו דרך קולה הפרטי, האישי. הקול הוא בעל משמעות כפולה: פעם אחת הוא הקול שהיא משמיעה בתוך העולם שבו היא חיה, עולם המשתלשל מהמסורת היהודית והמשפחתית, כמו גם מהמסורת השירית שבתוכה היא פועלת, ופעם שנייה, הקול הפואטי המקורי שלה.

"נחש תפוז" מציג את הקול הייחודי של אילה שרעבי זמור ואת הניסיון הנחוש להנכיח את עצמה בכל מובן. היא אישה ואימא ובת ומאהבת, והיא רואה הכול, את ההר והמדבר, המעיין והאיילה, את האימהות והנשים שלפניה ומצדדיה ובעיקר את האפשרויות של השפה ללכוד את כל אלה בשיר.

לפנינו משוררת מבטיחה, מיומנת, בעלת רגישות מוזיקלית לשפה ותועפות של אומץ לגעת בקושי, בכואב, באמת.

המשורר והסופר – רון דהן

אילה שרעבי זמור, נולדה וגדלה בעיר העתיקה בירושלים, למדה במחלקת הכתיבה במכללת מנשר לאמנות, ופעילה בארגון שְׁלֵמָה. זה ספר השירים הראשון שלה.

שירים מתוך "נחש תפוז" של אילה שרעבי זמור:

בידיים רכות מאוד

הַנְּסִיכָה מְחַכָּה לְכֶתֶר.

מִסְתַּכֶּלֶת עַל הַקִּיר הַמִּתְקַלֵּף כְּאִלּוּ שֶׁהוּא סֶרֶט.

הִיא רוֹאָה בּוֹ נְסִיכָה רוֹכֶבֶת עַל מִפְלֶצֶת.

יֵשׁ לָהּ יָדַיִם רַכּוֹת מְאֹד

וּמִילְיוֹן נְתִינִים קְטַנִּים.

הֵם סוֹמְכִים עָלַי שֶׁאֲדַבֵּר.

הַלָּבָן מִתְפּוֹרֵר אֶל הָאָפֹר,

אֲנִי חוֹלֶמֶת לְדַבֵּר.

זה כמו

לְהַגִּישׁ לְאַבָּא נְחַשׁ תַּפּוּז

בֹּקֶר אֶחָד

בֹּקֶר אַרְבָּעִים

וְאַבָּא עֲדַיִן עִוֵּר

לַמִּתְרַחֵשׁ בַּמֶּטֶר הַמְרֻבָּע:

לְיַד הַשַּׁיִשׁ

אִמָּא מְקַלֶּפֶת נְחַשׁ תַּפּוּז

אֲנִי אוֹסֶפֶת נָחָשׁ

לְתַפּוּז

וּמַגִּישָׁה.

השתקפות

הַבֹּקֶר עֶצֶב אַפְלוּלִי

חִנָּנִי

עֶצֶב שֶׁל שְׁרִיר מִתְאַמֵּץ

הַתְּשׁוּקָה נִדְמֵית כְּפִיָּה

הַחִבּוּר זְוָעָה

הַלְּבַד חֲלוֹם.

*

יֵשׁ שְׁרִיר שֶׁעוֹבֵר בּוֹ עֶצֶב.

זֶהוּ תֵּאוּר אָנָטוֹמִי מְדֻיָּק:

שְׁרִיר שֶׁעוֹבֵר בּוֹ עֶצֶב.

כּוֹאֵב לָךְ אַחֲרֵי

נִסָּיוֹן כּוֹשֵׁל,

וְזֶה לֹא עֹנֶשׁ

אֵין עֲנִישָׁה בַּגּוּף.

הָיִית בְּתוֹכִי

קָרָאתִי לָךְ חַוָּה

יָצָאת

הִנֵּה גַּן עֵדֶן.

עם יעל פולדונוב בוגרת המחלקה על הלימודים:

Yael Poludnev יעל פולודנב, בוגרת מחלקת הכתיבה במנשר ועשרת הדיברות

ולהלן עשרת הדיברות שלי לאחר לימודי כתיבה במנשר במסלול של תואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטה הפתוחה (לא חייבים ללמוד במסגרת האוניברסיטה הפתוחה):

1.    אם החלטתם שזה מה שאתם רוצים לעשות בצורה מדויקת יותר, אסתטית, מעמיקה, משוכללת ומתקדמת. אם שילמתם את הכסף, אם בחרתם להגיע, אם אתם כבר יושבים בכיתה. תפעילו את החושים שלכם. תקשיבו למורים שלכם. תטעמו מהטעם שלהם, תריחו את מה שהם מחפשים ואת מקור הסקרנות שלהם. אתם לא צריכים להסכים איתם, אבל בשביל להתווכח ולפחות בשנתיים הראשונות בשביל לגלות מה הטעם שלכם תקשיבו ותשתקו. (תהיו בטוחים שאם חשבתם שאתם מכירים את טעמכם, זה ישתנה עוד הרבה.) אחר כך תצאו למלחמות תשכחו את מה שלמדתם ותהיו אמנים כושלים כמו כל השוק. זה ממש בציוניות לא ליישם את זה.

2.    הגעתי בשביל לכתוב. אני חייה בעולם בשביל לכתוב. זה מצחיק אבל ללמוד כתיבה, זה ללמוד את כל מה שלא קשור באופן ישיר לכתיבה. מעולם לא הייתי משתפרת אם הייתי לומדת רק פרוזה או שירה. תחשבו על זה רגע, איך אפשר לכתוב שיר קטן ומדויק על רגע מסוים, בלי לדעת איך לכתוב סצנה בתסריט שמתרחשת בזמן ומקום אחד? איך אפשר לסיים סיפור קצר בלי ללמוד רישום ולראות איך למרות כל מחיקה, נשאר העבר?

3.    שילוב הלימודים עם האוניברסיטה הפתוחה- ברכה. למרות שאני חרוצה אני לא סופרמן ולעשות תואר משולב זה אפשרי אם החלטתם ללמוד. זה נכון שלהגיש עבודות בפתוחה בכל קורס זה מעיק ומבחנים זה לא פסגת התואר אבל באיזה עוד מסגרת של החיים יכולתי לשבת שבוע על מנת לכתוב עבודה על ״הזר״ של אלבר קאמי, מתי עוד יכולתי לנתח את טרילוגיית ״הסנדק״, מתי הייתי מוצאת זמן ללמוד אומנות או על הספרות העברית של המאה התשע עשרה. זאת הזדמנות פז והזדמנויות צריך לקחת. האם אני חושבת שלימודי כתיבה מועילים גם ללא המסגרת של התואר? בהחלט כן. האם לימודים משולבים מועילים יותר? ברררוררר. אתה פוע

The post חדשות מחלקת כתיבה – יוני 2025 appeared first on מנשר לאמנות.

‏

הספריה השבועית – פינה שבועית חדשה שבה אנו מארחים ספריות ואת האנשים שלהן.

גל עזרן, משוררת, חברת מערכת כתב העת לספרות ניסיונית 'הבה להבא', מרצה במחלקת הכתיבה ב'מנשר לאמנות' ומורה לספרות בתיכון עירוני ד' בתל אביב. ספרה השני ׳לצלוח קידה׳ ראה אור בהוצאת ׳הבה לאור׳ בקיץ 2023.

הספרייה שלי מסודרת לפי טבען ההגיוני של ספריות, כך חשבתי עד לאחרונה, על פי שמות משפחה ובחלוקה ז'אנרית. אלא שאז גיליתי שמרבית האנשים מנהלים אורח חיים תקין לגמרי עם ספריות כאוטיות לחלוטין למראה עיניים חיצוניות שאינן שלהם. בצילומים כאן מופיעה ספריית הכוננות הנפשית שלי. ספרים לשליפה מהירה. ספרים נוספים נמצאים בארונות סגורים, למקרה הצורך, בהתאם לשינויי מזג הנפש.

'רשימותיו של מלטה לאורידיס בריגה' היא יצירתו הגדולה ביותר של רילקה, ובפרוזה. מלטה הוא הצופה הרגיש והמרגש ביותר שנברא, בהליכותיו במחוזות חייו הממשיים, העתיקים וההווים. הקריאה הראשונה שלי בספר התבצעה רובה ככולה על הרצפה, בבכיות על חיסולה היפה של הנפש. מאז אני קוראת ברשימות פעם בשנה.

במלאת 90 למותו של קפקא החלטתי לעשות מעשה מופרע במונחי מחויבות: לקרוא את היומנים אך ורק בזמנים שבהם נכתבו. התחלתי בתאריך שבו התחיל הוא והתחקיתי בזמן. כשקפקא לא כתב, לעיתים חודשים רבים, נאלצתי להשתהות איתו ולהמתין לשובו. חוויה מרהיבה בטקסטים מרהיבים. הצילום מהיומן הוא זיקוק וזיכוך של כל הוויית אינטרקציה אנושית באשר היא.

'ככלות חמש שנים' הושם בידי בליווי: "קחי. זה נוצר עבורך". ונדיר שקליעה כזו מתרחשת. מחזה פלאי של לורקה, גאונות אוונגרד שבה כל תנועות החיים והמתים, במרחב נפש עליון. שברון לב גאוני שמתנקז בסוף להופעתם של המוקיון וארלקינו שמסכמים: "– מה ישאר? – תכריכיו של הרוח. והמוסיקה של כינורך."

בשלב מסוים החלטתי לקרוא את 'בעקבות הזמן האבוד' (מה שתורגם. הלית הכבירה בבני האנוש! אנא תחינה! 'סדום ועמורה'!) – קיום-פלא שהוויתי בו במלוא העוז. הכרך שבצילום מוטט יקומי. והזמן נמצא. עקבתי אחריו לא מבחוץ אלא יד ביד, אחוזה בו, ועוגיית המדלן שהפכה למעידה הנכונה ביותר במדרכה התבררה כדבר החיוני ביותר שעשיתי למען עצמי. תודה למרסל שהיה איתי ולכל האנושי.

מלטה של רילקה מביט ביושבי הספרייה הלאומית וכותב: "ואני יושב ויש לי משורר." תכננתי להביא לכאן משל אליוט וברימן, אחיי ביקום. אבל לצידם אני אני ויש לי משורר, איתן איתן. משורר גדול ונשכח, שדרכו נשזרה בשלי והפכה אותו לשלי. צדק פואטי בבקשה, השירה העברית אינה שלמה ללא עוצמותיו הפואטיות והרגשיות. שימו יד.

נעמי רוזין בוגרת מחלקת הכתיבה בהופעת בורלסק בניו-יורק, היא כתבה, ביימה ומופיעה.

וקריאה של שירי בין בוגרת מחלקתנו, משוררת, סופרת (בקרוב הספר) ומורה מצטיינת

עכשיו תורנו

📣

תקראו תשתפו

וצאו בבקשה לרחובות

בלי זה אין לנו כלום בעולם

רק מלחמה וכאוס ודם

חינוך הוא הכול ‼

הפעם אני רוצה לספר לכם

אני רוצה לספר לכם על היום שהיה לי ~ אולי על השבוע

רוצה לספר לכם על רני שהתקשר

להתייעץ מה לקנות מתנה לאמא

כי חייב לשמח אותה אבל כסף אין

על עדן שביקשה שאשאר בסוף היום

כי היא צרכה עזרה           

על אמא של ליאל שחיכתה לדיווח ערב

כי אנחנו מתעדכנות מדי יום מאז שהפסיקה לאכול

רוצה לספר לכם שגל לא התעורר לבגרות השבוע

וכשהתקשר סופסוף – עניתי –

כי היה לי ברור כמה גדולה המצוקה

(ולמרות שהייתי אחרי 13 שעות עבודה רצופה)

אני רוצה לספר לכם שעל כל זה

מורים לא משתכרים

*השמות כמובן בדויים

רוצה לספר לכם על

מבחנים

הרים על הרים

בכיתה ממוצעת שלי לומדים 30 תלמידים

(רק שלושים…)

מתכונת בספרות מתחילה מ 10 עמודים

חלקם כותבים יותר

כפי שהם מתבקשים…

אני רוצה שתחשבו כמה זה כמות העמודים כפול כמות התלמידים – ותדמיינו את זה כפול הכיתות שיש לכל מורה.

אני רוצה להסביר שזה לפני עוד כיתות בעוד שכבות –

עם מבחנים שונים ועבודות נוספות — לבדיקה!

וזה לפני אסיפות הורים. וזה לפני הזנות הציונים.

וזה לפני מבחנים חוזרים. שגם אותם בודקים!

ו כ ל זה ל א נכלל בשעות המשרה שלנו.

מישהו מבין את הנתון המטורף שהצגתי כעת??

זה גם לפני תורנויות, לפני טיולים,

לפני לילות לבנים, לפני מסע לפולין –

ואם אוסיף פה את צילומי התלוש –

תחשבו שעשיתי להם פוטושופ – ושהם ערוכים….

קוראים לי שירי

אני אשת חינוך ומשוררת

לא תכננתי להיות מורה בישראל

אלא רק להסתחרר על במות כיוצרת

רציתי לעשות את האמנות שלי בכל לבי מאז ומעולם

אבל זה קרה לי

בשנה ד בלימודים חבר קרוב הציע – בואי

יש בצפר שמחפש חדשים וצעירים

יהיה כיף נו בואי ננסה

מכ’פת לך חוויה

עוד לא היתה לנו תעודת הוראה

הגעתי כחצי הרפתקה

והתקבלנו, שנינו

אחרי שלושה חודשים הגשתי לבגרות את שכבת יב

אני התאהבתי לנצח, הוא עזב אחרי שבוע, היה בשוק

מאז חינכתי י יא יב

הגשתי למלא בגרויות

בספרות, בהבעה, מכל הסוגים, אולפן, עולים חדשים

לא אומרת כדי להרשים

משתפת

בשנה הראשונה קיבלתי בטקס חגיגי

את תואר המורה המצטיינת

התרגשתי נורא

בשנה הרביעית נקראתי לבמה

במחיאות כפיים על אחוזי ההצלחה בבגרויות של יב

כשסיפרתי לחבריי המפרגנים

שאלו: נו כמה זה העלה את המשכורת?

זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי

כמה אני לא מבינה את גודל האבסורד

זוכרת שעניתי: מזתומרת….?

מאז אני מסתובבת עם הכבוד והתסכול – ככה שנים

אושר עילאי שלא יתואר להגיע בבוקר לבית הספר

לראות את יצורי הפלא האלה

מצפים לך, באים לקראתך,

לראות את העיניים שלהם מספרות את כל קורותיהם

לדעת שהם רואים שאת רואה

ללכת בין מראות

ללמד וללמוד

לגדול

ולצד זה – לנסות להסביר לעצמך איך ייתכן שאת –

הרואה מכל – בלתי נראית

שאת,

מחנכת, מורה, בגרות, ספרות, הבעה –

עם תואר ותעודת הוראה,

מסלול כתיבה ותיאטרון של ארבע שנים,

שנת לימודים לפני ושלוש נוספות אחרי

ושפע חיים – מסיימת לעבוד בבית הספר

ונוחתת בעבודה אחרת כדי להשלים

הכנסה – דמיינו לכם שנים שלמות

שאני יוצאת אחה"צ – מגיעה הביתה בערב

וטסה לבייביסיטר – ואחרי שנרדמים  – –

יושבת שם ובודקת מבחנים.

מייעלת זמנים.

ובהמשך עם עבודות אחרות…

דמיינו שככה חיות מורות –

אמהות, אמניות – נשים מחנכות.

אז אמרו לנו להפסיק להזין ציונים,

לא להגיע למסיבות סיום וכו –

האם מישהו יכול לדמיין עולם שבו אני מטפסת על הרים עם הנוער הזה כל יום בשנה

ולא אגיע למסיבת הסיום של התלמידים שלי?

ולא נכין איתם אותה – כן, גם זה, חינם אין כסף.

שאני אחזיק את היד לתלמיד יום אחרי יום

עד שיאמין שמסוגל –

ולא אבדוק לו מבחן ואחזיר לו כדי שישתפר?

או כדי שיראה כמה השתלמה הדרך המפרכת.

כמה מעליב הסידור הזה, אפילו עצם ההנחיה,

כמה כלו כל הקיצים.

לפני כמה שנים הוצאתי מהארון את תלוש השכר שלי

התחלתי להראות אותו לאנשים סביבי – שידעו

הרגשתי שלא מספיק יודעים – בדיוק כמו שחושבים

שמורות לא עובדות בחופשים – (פוסט נפרד)

כשמגלים

אומרים לנו

אז תפסיקו די

תצביעו ברגליים – – –

אתם מדמיינים אותנו לא מגיעים לבית ספר –

כאות מחאה?

ומה יהיה עליהם?

מה יהיה על כל הילדים והילדות והנערים והנערות?

מה יהיה שזאת מדינה שמנצלת אל אלו

שלא יעזו לא להגיע כי הלב שלהם במקום הנכון?

עיין ערך עובדים סוציאליים, רופאים מתמחים,

ואתם יודעים כמוני לפרט את הרשימה העצובה הזאת

בקורונה נקראנו להיכנס מתחת לאלונקה —

מורים כבר מזמן שכובים עליה – גוססים –

עבדתי כפול משעות המשרה שלי שנתיים מהבית

על מחשב שדרש החלפה כי לא עמד בעומס השיעורים

לא זוכרת שהציבור נקרא לצאת לחלונות

למחוא כפיים למורים ומורות

לא זוכרת שמישהו דיבר על אלו שהצילו תלמידים

כשהבית קרס

שדיברו יום אחרי יום עם הילד וההורים,

אלו שהפכו לשומרי נפשות

בוקר טוב ישראל – חוסלנו – אנחנו מיואשים –

ככה בדיוק מחליטים שפורשים

——

אז כשאתם מדברים על מורה או מורה מדהים ומדהימה –

תדעו שהיא בהתנדבות עושה את רוב העבודה שלה –

וזה לא עוד יותר מקסים – זה נורא ומעוות

וההכרה שלכם מרחיבה לה את הלב

אבל בסוף היום זה מכווץ

כי זה כל כך לא פייר

וכשאתם מזכירים שיש גם מורים מאד לא נהדרים, וזה נכון,

תדעו שזה מה שקורה במדינה שמתייחסת ככה לחינוך

אז היא לא ממיינת ולא מממנת אלא ר ק מתלוננת

מורות ומורים צרכים לצעוד על שטיחים אדומים

זאת האמת

בלעדיהןם אין כלום

לא מפצחי אטום ולא מהנדסי תוכנה

לא סוכני תרבות ולא מעצבי אופנה

בלעדיהם אין כלום אין שלום ואין מדינה

אני רוצה לספר לכם על חינוך

כי בלעדיו אין שום דבר

לא הייטק ולא כבישים ולא צבא ולא אנשים

ולא אמנות ולא רופאים

ובטח לא חיים ראויים

אני כועסת

והלב שלי שבור

וזה אסור אסור אסור

————

עכשיו תורי

לבקש

תצעקו איתנו

בבקשה תעצרו הכול

תתעוררו ותצאו לרחובות

זה לא מאבק על זכויות אלא על חובות

לא משנה במה אתם עוסקים

עם העתיד לא משחקים

The post 2025 חדשות מחלקת הכתיבה- חודש מאי appeared first on מנשר לאמנות.

לורן מילק, כלת פרס מטולה לשירה לשנת 2023 ופרס אס״י לשירה לשנת 2012, עורכת שירה ב"הכיוון מזרח" בהוצאת אחותי. תיסלם דאוד הוא ספרה החמישי שראה אור בהוצאת טנג'יר.

שוקו / לורן מילק

הִיא פּוֹצַעַת בְּשִׁנֶּיהָ אֶת עוֹרָהּ שֶׁל הַשַּׂקִּית וְיוֹנֶקֶת מִמֶּנָּה

חָלָב בְּקוֹל רָם. אֲנִי מַבִּיטָה בָּהּ בְּסַקְרָנוּת שֶׁל תִּינֹקֶת.

מַעֲשֵׂה הָאֲהָבִים הַשָּׁקוּף בֵּין הַשַּׂקִּית לְבֵינָהּ נִגְלֶה לְעֵינַי,

וּמֵעֵינַי לִשְׂפָתֶיהָ, שֶׁלֹּא יוֹדְעוֹת עַל אוֹתוֹ עָווֹן בַּיְשָׁנִי.

הִיא קָמָה מִמְּקוֹמָהּ, מַשְׁאִירָה אֶת הַתִּיק שֶׁלָּהּ פָּעוּר

לְפָנַי, הוֹלֶכֶת לְכִוּוּן הַנַּהָג, לִשְׁאֹל אוֹתוֹ אֵיךְ מַגִּיעִים

לִרְחוֹב הַמַּסְגֵּר. הִנֵּה זָרְקָה אֶת שַׂקִּית הַשּׁוֹקוֹ הַמְּדֻלְדֶּלֶת

אֶל הַפַּח, וְחָזְרָה אֶל הַחוֹב בְּעֵינַי. לִבִּי גְּמַל שְׁלֹמֹה

הַמְּאֹהָב בְּנָאקָה. אֲנִי כֻּלִּי מְנֻקֶּבֶת, אֲבָל הִיא מַצְלִיחָה

לִמְצֹא מָקוֹם וּלְחוֹרֵר בִּי עוֹד נֶקֶב אֶחָד. פָּנֶיהָ יָפִים כְּמוֹ חוֹמַת סִין

עִם חֲרִיר בָּאֶמְצַע. הַאִם אוּכַל לַחְדֹּר כְּמוֹ טִפּוֹת הַשּׁוֹקוֹ

לְתוֹכָהּ? טֶרֶם דִּבַּרְנוּ, יֵשׁ בֵּינֵינוּ שָׂפָה, כְּמוֹ שֶׁלַּבּוּלְגָּרִים

יֵשׁ גְּבִינָה, לַמֶּקְסִיקָנִים נָאצ'וֹס, לַבֶּלְגִּים שׁוֹקוֹלָד.

אֲנִי רוֹצָה לִלְמֹד אֶת הַשָּׂפָה שֶׁלָּהּ, לְהַעֲמִיק בְּתוֹךְ

מַטְבְּעוֹת לְשׁוֹנָהּ. עֵינֶיהָ עֵינֵי בֻּבָּה עֲצוּמוֹת לְרַאֲוָה.

הַאִם כְּדַאי לִי לְהָעִיר אוֹתָהּ?

אֲנַחְנוּ כִּמְעַט מֵתוֹת. עַל הַכְּבִישׁ מִתְפַּתְּלוֹת נָשִׁים סְלוּלוֹת זוֹ בָּזוֹ.

בִּשְׂדֵה פְּרָחִים רָצָה אֱלוֹהִית אַחַת, אנִי רוֹצָה לַעֲלוֹת עַל גֶּשֶׁר צַוָּארֵךְ.

בְּעוֹד שְׁתֵּי תַּחֲנוֹת תָּרִימִי אֶת דִּמְעָתִי אֶל רֹאשׁ הַתֹּרֶן.

בְּעוֹד תַּחֲנָה תַּחְלִיקִי אֵלַי כְּמוֹ צִפֹּרֶן, תַּהַפְכִי אוֹתִי

לַחֲלַב צִפֳּרִים.

הִיא מַחְמִיאָה לִי עַל הַגִּ'ינְס שֶׁלִּי וַאֲנִי מְחַיֶּכֶת. הִיא שׁוֹאֶלֶת

כַּמָּה זֶה עָלָה לִי. אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתָהּ: מָה הַמִּדָּה שֶׁלָּךְ? הִיא כּוֹתֶבֶת

אֶת הַמִּסְפָּר עַל כַּרְטִיס הַנְּסִיעָה. הִיא מְבַקֶּשֶׁת: תִּשְׁמְרִי לִי זוּג.

אֲנִי מְגַלָּה לָהּ שֶׁאֶת הַגִּ'ינְס שֶׁלִּי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לְבַד. צָרִיךְ לִבְחֹר

קְרִיסְטָלִים וּבְעֶזְרַת פִּינְצֶטָה לְהוֹסִיף טִפּוֹת דֶּבֶק וּלְקַשֵּׁט אֶת הַכִּיסִים,

אַחֶרֶת בַּחֲנוּת זֶה יַעֲלֶה לָהּ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים. הִיא מִתְלוֹנֶנֶת

שֶׁאֵין לָהּ כּוֹחַ לַעֲשׂוֹת גִ'ינְס. אֲנִי נוֹתֶנֶת לָהּ לְהִשְׁתַּחֵל אֶל תּוֹךְ גּוּפִי

בְּקַשִּׁית, מְקַלֶּפֶת מִמֶּנָּה קְרִיסְטָלִים כְּנֶשֶׁל נְחָשִׁית. אֲנִי עוֹשָׂה לָהּ גִ'ינְס.

רַק צֶבַע הַקְּרוֹקְס מַבְדִּיל בֵּינֵינוּ. דַּלְתוֹת הָאוֹטוֹבּוּס נִפְתָּחוֹת בִּכְאֵב

כְּשֶׁהִיא יוֹרֶדֶת, נַעֲלֶיהָ אֲדֻמּוֹת עִם חֹרִים, הַכַּרְטִיסָן מְבַקֵּשׁ

לְהַבִּיט בַּנְּקָבִים.

דבר מערכת: גיליון אוכל וארוטיקה: בגיליון השמיני של כתב העת חפוז, שעוסק בשילוב הכה מתבקש של ארוטיקה ואוכל, ביקשנו לא רק לומר דבר מה על מקומו של האוכל בחיינו, אלא גם על האופן בו הוא מוצא את דרכו לשפה שלנו, למיניות שלנו, לתשוקות ולדחפים שלנו, לסטיות שלנו ולתרבות שלנו.

העיסוק באכילה בהקשר תרבותי קיים מראשית ימי התרבות האנושית. בסיפור הבריאה – חווה מפתה את אדם בתפוח תמים למראה, שמאז הפך בתרבויות רבות למושא פיתוי, וכמובן, איך אפשר שלא להזכיר את יעל, שגרמה למותו של סיסרא בכך שהשקתה אותו בחלב. בהמשך, הקשר בין אוכל ומין המשיך להעסיק פילוסופים, חוקרי תרבות ופסיכולוגים. ז'אק לאקאן, אחד מאבות הפסיכואנליזה, הצהיר בסמינר שהעביר בשנת 1962, כי ״זה שאוכל, אף פעם אינו לבד״. לדבריו, ברגע שאנו אוכלים, אנו תמיד אוכלים ״מישהו״, ולא ״משהו״. הווה אומר, אנחנו תמיד אוכלים בתוך קונטקסט תרבותי, עם הזדהויות והקשרים, ולכן, כשאנו  מכניסים לגופנו מזון, זהו למעשה אף פעם לא רק המזון לבדו (מזכיר לכןם מישהו?).

בנוסף, ניתן לראות את הקשר ההדוק בין מין ואוכל בתרבות הפופולארית,  בין אם דרך הקבלה הולכת וגוברת של מזונות רבים לאיבר מין נשי או גברי, ההשוואה המוכרת בין מין מזדמן (סטוץ) לג׳אנק פוד, הסרטים והפרסומות שמקיפים אותנו (תוכניות ריאלטי לדוגמה, שם השף הקשוח הוא סמל התשוקה והמשיכה, הוא זה שיודע לדבר ולגעת באוכל ״כמו שצריך״) , וכמובן כניסתם של מגוון מאכלים לחדר המיטות.

כיאה לגיליון שעוסק באוכל, הגיליון השמיני הוא ״השמן״ ביותר שהוצאנו עד כה, והוא כולל כ-17 יצירות – שירים וסיפורים קצרים.

אנו מקוות לעורר דרך היצירות שבחרנו את התיאבון, הלב והרוח.

מערכת חפוז

עם ריי פיטוסי סטודנטית במחלקתנו

 "שתיים וחצי דקות" – ריי פיטוסי‎

באחת הפעמים שנסעתי למיון לאחרונה אבא לקח אותי. זה קושי מסוג אחר בשבילי, כי הרי לא מזמן הוא השתחרר מבית החולים אחרי שכבר עלה לו, והייתי בטוחה שהוא ברח ולא שוחרר באמת, ועכשיו הוא, עם הלב ה60% שלו נוסע איתי למיון, שלושה שבועות לפני שמותר לו בכלל לנהוג לפי הוראות הרופא, ומחכה איתי בין כל אלה שנשמעים כאילו משתעלים את השיעול הארוך והליחתי האחרון שלהם, ואני רק מתפללת שאבא לא ייקח מכאן איזה משהו הביתה, והוא מטפל בי, כמו שאמור להיות, שאבא מטפל בבת שלו, כמו שלא היה לאחרונה לזמן קצר אך לא מבוטל, כשאני טיפלתי בו, או הצלתי את חייו כמו שגיליתי שהוא מספר לכולם. אז חיפשתי שם, ברגע הזה במיון, השראה למשהו אמיתי לכתוב ויזמתי. שאלתי, "אבוש, אם היית כותב סיפור על מה שקרה לך, איך היית מתחיל אותו? מה היה המשפט הראשון‎?"

"זה תלוי," ענה אחרי המון מחשבה, "אם אני כותב לעצמי או לאנשים שיקראו אותו‎?"

"למה זה משנה‎?"

"זה מאוד משנה. כי לעצמי אני אכתוב בצורה אחת ואם מישהו אחר צריך לקרוא את הסיפור אז אני צריך לעניין, למשוך את הקורא. המשפט הראשון צריך להיות חזק‎."

"אוקיי, אני זורמת איתך. איך היית מתחיל חזק‎?"

שוב הוא חשב הרבה, בזמן שאני חושבת על כמה מרתק בשבילי להעמיד אותו בסיטואציה שבעיניי היא האתגר הכי גדול בכל טקסט, מהותי ככותבת, ובשבילו זה אולי אתגר רגעי שלא נורא אם לא יצלח אותו, או שבעצם הוא כמוני מרגיש עכשיו את המשולש הזה שמקרב בינינו בשלוש השנים האחרונות ‎– אני ‎– אבא ‎– הכתיבה שלי‎.

אין לי מושג מה המשפט שהוא אמר. לא זוכרת. הייתי מסוממת לגמרי מאיזה משכך כאבים שגרם לראש שלי להרגיש בדיליי כאילו כל תזוזה שלי כמו ציור מרוח על קנבס, מרוח עד שלא מזהים אובייקט‎.

אבל זה היה משפט חזק כמו שהוא רצה‎.

"זוכר את השיחה שהייתה לנו במיון?" שאלתי את אבא ימים אחר כך במטבח. "מה היה המשפט שבחרת‎?"

הוא מיד זכר. "לקחו שתיים וחצי דקות להחזיר אותי לחיים‎."

והמשפט הזה הקצר שהוא אמר קיבל גוף משלו שלא קשור לשיחה ההיא שיזמתי במיון. זה משפט שזורק אותי לספירת הדקות בלילה כשאני מתהפכת במיטה, בטיימר שאני שמה לביצה קשה שתצא קצת נוזלית, בפרק בסדרה לפני שאני חייבת לצאת מהבית, בחפיפה של פעמיים שמפו אחד מרכך, וברגע הזה שאמרתי לבן הזוג שלי "תפעיל טיימר של שתיים וחצי דקות ואל תיגע בכלום, רק תשב ותהיה עם המחשבות שלך, שתבין על כמה אפשר לחשוב בשתיים וחצי דקות" שבוע וחצי אחרי ההתקף של אבא‎.

בשתיים וחצי דקות הבנתי שאין אבא יותר. שאין יותר לימודים, אני כבר לא סטודנטית, הזוגיות עומדת להתפרק כי אני אעבור אין סוף התקפי זעם בשנה הקרובה והוא לא יעמוד בזה אבל אני לא אכעס. אבא לא ילווה אותי לחופה, והנה אחי הקטן שאני מחבקת עכשיו לא יעבור לברלין כמו שתכנן והוא עומד לקרוא קדיש על אבא שלו בגיל 22, אני צריכה לשמור על אימא שלא תלך גם היא כי יש לה לב עדין, איך מספרים לאחותי? היא בבסיס ישנה בכלל והיא תקום בלי אבא, חבל שלבשתי את הגופייה הישנה הזאת כי אני אצטרך לקרוע אותה ולהישאר איתה שבוע, ככה אני אהיה בלוויה של אבא שלי? בגופייה בלויה‎?

אלה שתיים וחצי דקות שאבא לא זוכר. זוכר לפניהן, שדיבר עם הפרמדיקים, שהאחראית אמרה לו "ברוך, לפי האקג אתה בהתקף לב כרגע. תישאר רגוע ותן לנו לעבוד." ואז הזיכרון של אבא נקטע, לאותן שתיים וחצי הדקות שהלב שלו עצר והוא לא היה פה. העיניים שלו נתקעו פתוחות לרווחה, כמעט יצאו מהחורים שלהן והיו ריקות לגמרי בזמן שפמפמו אותו, שוכב על הרצפה, חזה חשוף ועליו ידיים משולבות של מתנדב עם כיפה בן 21, ילדון רזה שנלחם על אבא שלי ועושה בו עיסויים עם הידיים הרזות האלה שלו (הן שברו צלעות, גילינו אחר כך). ואז אבא זוכר את האחרי. זוכר שעלה לאמבולנס, שישבתי לידו, שדיברתי אוטוסטרדה במשך כל הנסיעה, כל הנסיעה, כל רגע ממנה, בלי הפסקות אוויר, על כל דבר שעלה לי לראש, שבכל פעם ששאל "למה את לא נותנת לי ללכת לישון? אני רוצה לישון" ביקשתי שלא ישאיר אותי לבד, שיחכה רק עוד קצת ואז נלך לישון, והזכרתי "אתה רוצה נכדים", וזוכר את מכות החשמל שקיבל, בעצם את ההתעוררות מהן- בכל פעם שאבא הפסיק לענות לי הלב שלו הפסיק לעבוד ומכת חשמל הגיעה, ואז הוא זעק מכאב אבל מה אכפת לי? הוא זועק משמע הוא חי שוב. כמה מכות חשמל היו הוא לא זכר וגם אני לא. נהג האמבולנס ביקר אותו בטיפול נמרץ יומיים אחרי ההתקף וסיפר שהיו שבע. ואז נזכרתי. אחת, אבא קם. שתיים, נאנק מכאב. שלוש, תפס את החזה. ארבע, לא קם. חמש, קו רציף. שש, צפצוף צורם ארוך. "אבא, לא!" צרחתי ונפרדתי בלב, הורדתי את הראש, לא רציתי להסתכל, לקבל. שבע, אבא קם, נאנק מכאב. כאב לי שכאב לו, ובכל זאת אמרתי "תודה, אלוהים!" ליטפתי את המצח המזיע שלו. "אתה אלוף, אבא שלי," נישקתי. "איזה אלוף אתה, איך אתה נלחם‎."

ואיך הוא נלחם באמת, דקות ארוכות ארוכות. מתחזק ונחלש. נאחז ונתלש. אבא שלי נותר כמו באותה חליפת הגיבור הבלתי מנוצח שהאמנתי שהוא מילדות‎.

אגב, שאלתי, הוא אמר שאין שום מנהרה או אור ואף אחד לא חיכה לו. "סבתא מרסל? סבתא מאמי? סבא? מישהו‎?"

"אף אחד‎."

אז אף אחד לא מחכה, רשמתי לי לא לצפות‎

The post עם ריי פיטוסי סטודנטית שנה ג' ולורן מילק בוגרת המחלקה appeared first on מנשר לאמנות.