גלריה - מנשר לאמנות

תערוכה הבאה: עבד סבא – אני צועד

מנשר לאמנות — Sun, 31 May 2026 09:08:58 +0000

עבד אלסלאם סבע – אני צועד

גלריה מנשר לאמנות שמחה להציג את תערוכת היחיד "אני צועד" של האמן עבד אלסלאם סבע, שתיפתח ביום שבת, 6.6.26, בשעה 12:00.

השאלה היא של פנים וחוץ בתודעה של האמן ופנים וחוץ בתודעה של הצופה. עבד סבא רואה ומצייר עצי זית – האם זה מיד אומר גירוש ועקירה?
עבד אלסלאם סבע מצייר שדות שטוחים בעמק זבולון האם זו ההתיישבות היהודית בשנות ה- 30, יבוש ביצות.
מעל השדות הוא מצייר גבעות עם עצי אורן – האם הוא מתכוון לחורשות האורנים שסימנו את הקו הירוק, או לאלו שמכסות כפרים הרוסים, או רק נוף?
עבד מצייר ציפורים בשמיים – האם ציפורים זה חופש או נדידה מפרכת? ובכלל מה זה הציור הזה "ציפור לימין, ציפור לשמאל" בסגנון קוביסטי?

התערוכה מכילה ציורים בשחור/לבן/אפור. גדלים שונים (עד 5 על 2 מ'), טכניקות מיוחדות, כולל ציורי קיר.

אוצר: עודד ידעיה

פתיחה: שבת, 6.6.26, בשעה 12:00
נעילה: שבת, 15.7.26

שעות הגלריה:
ימים א'-ה' 11:00–19:00
שבת 11:00–14:00

גלריה מנשר
דוד חכמי 18, תל אביב

The post תערוכה הבאה: עבד סבא – אני צועד appeared first on מנשר לאמנות.

תערוכה קודמת: נכסים ניידים – לי אורפז, אוסקר אבוש, מיטל כץ מינרבו

מנשר לאמנות — Thu, 29 Jan 2026 10:21:54 +0000

נכסים ניידים: תערוכה קבוצתית, לי אורפז, אוסקר אבוש, מיטל כץ מינרבו

בתהלוכה/שיירה יהיו ציורים, צילומים, מסכים, פסלים ואובייקטים נוספים. החיבורים בין העבודות ייצרו הקשרים חדשים – היברידים בין אם פיזיים ובין אם רגשיים כדי לתהות לגבי שאלת ייצוגו של

הנכס הנייד. ההצבה מתבססת על מבנה השיירה/תהלוכה משום שזו פעולה שתמיד נמצאת בהתהוות – שטח מעבר. השיירה מגלמת בתוכה מושגים כמו הגירה, פליטות, גלות )אפילו בתוך הבית כפי שהרגשנו בשביעי באוקטובר ונושאת עמה טראומה.

בתוך פעולת המעבר יש חיפוש מתמיד אחרי תחושת שייכות, ניסיון מתמיד לתפוס רגע חמקמק,
אך לשווא. מה אנו נושאים איתנו? במה החפץ נטען? מה אנו מעבירים הלאה, כשנקודת המוצא אינה ברורה ונקודת ההגעה אינה ודאית? כך הופך הנכס הנייד על אף ארעיותו לדבר הכי ״קבוע״ ו״בטוח״ בזמננו.

The post תערוכה קודמת: נכסים ניידים – לי אורפז, אוסקר אבוש, מיטל כץ מינרבו appeared first on מנשר לאמנות.

אנשי המשמרת | נועם אדרי

מנשר לאמנות — Sun, 30 Nov 2025 12:32:41 +0000

נועם אדרי: אנשי המשמרת. אוצר, עודד ידעיה.
מיום חמישי 4.12.25 ועד 17.1.26 גלריה מנשר. דוד חכמי 18 תל אביב

בתערוכה "אנשי המשמרת" חוזרת אדרי אל יסודות הטקס הקיבוצי ובוחנת מחדש את הסמלים הפיזיים שקיבלו מעמד של כמעט תשמישי קדושה. בשלושה מייצבים, שמנהלים ביניהם קשרי גומלין, היא מפרקת את האיקונות המכוננות של התרבות הקיבוצית, מעתיקה אותן מסביבתן המקורית ומרכיבה אותן מחדש במרחב המנוכר של הגלריה; ובכך בודקת כיצד הן מהדהדות את החלום הקיבוצי ואת גבולות מימושו לנוכח המציאות העכשווית רוויית האלימות, אובדן הערכים וערעור היסודות.

שלושת המייצבים נבנו במסגרייה ובנגרייה הקיבוצית, בעבודת יד של חברי הקיבוץ – כמעין קריאה חוזרת אל "העבודה המשותפת" לא רק כסמל אלא כפרקטיקה. לכל אחת מהן משותף מנגנון פנימי, מוסתר אך פעיל, המטיל ספק במוצקותם של הסמלים ובהבטחות שהם מבקשים לייצג.

בעבודה "הקבוצה" בונה אדרי מיני-קיבוץ לאוגרים – מתחם ובו מבני עץ פשוטים המדמה את החצר הקיבוצית בראשית ימיה. כל מבנה הוא הפשטה של מוסד חיוני בקיבוץ, מותאם לצורכי האוגרים: אסם תבואות מיניאטורי לאספקת מזון, מגדל מים שהוסב לכלי שתייה, בית ילדים הופך למחילת שינה, מכבסה משמשת לגלגלי ריצה, בית תינוקות למתחם המלטות, ועוד. האוגרים מהדהדים את "קבוצת הצפון" – גרעין המייסדים של קיבוץ רמת-יוחנן, ומאחר והאוגרים הינם בעלי-חיים ליליים, צויד המתחם במצלמות המופעלות על ידי זיהוי תנועה, וכך הן מתעדות את חיי הקבוצה בזמנן שהותם בגלריה ומאפשרות צפיה גם בשעות היום.

הניראות של המבנים מבוססת על צורות גיאומטריות פשוטות – ריבוע, מלבן, משולש – כמעין איקונות מופשטות של ארכיטקטורת הקיבוץ בתחילת דרכו; המבנים עשויים דיקטים דקים, המזכירים גם את קוביות המשחק בגני הילדים הקיבוציים של פעם מבית מדרשה של מלכה האס. כך נוצרת זיקה ישירה בין משחקי ילדים לבין בניין החברה, בין חומריות דלה לרעיון גדול.

העבודה עוסקת בשאלת יסוד בחיי הקיבוץ – יחסי קבוצה–פרט: כיצד נוצרת דינמיקה מתוך אילוץ של חיים משותפים? האם יתגבשו הירארכיות, מריבות ותחרות; או האם תיווצר תלות הדדית וחלוקת משאבים שוויונית? האם הקרבה הפיזית והחיכוך המתמיד יולידו גם זיווגים "בתוך המשפחה"?

האוגרים, כמו בני אדם, מגלמים יחסי קרבה וקונפליקט המזכירים את מורכבות הקיום בקיבוץ: בין אינדיבידואליות לקולקטיב, בין התא המשפחתי לחבורה הגדולה, ובין חמולות וקרבת דם לבין שאיפה ליצירת תחושת שותפות רחבה.

כמו החלום הקיבוצי, שראה עצמו כחזון נצחי אך התקשה לעמוד במבחן הזמן, גם כאן החומריות הפשוטה מועדת להתבלות. האוגרים צפויים לכרסם את המבנים, להכתים אותם, לפרק את התשתיות שנבנו עבורם – ובכך לשחוק לא רק את החומר אלא גם את הסמל: חלום של קהילתיות ושוויון מול מציאות של אינטרסים מנוגדים, ניכור וחולשות אנושיות.

במרכז הגלריה מתנוססת כתובת אש הנושאת משפט מתוך מסכת חג העומר של רמת־יוחנן, פרי עטו של המשורר והמלחין מתתיהו שלם. המשפט לקוח מטקס “ברכת האדמה”, שברגע השיא שלו ראש הקוצרים מברך את אלומות החיטה שנקצרו זה עתה לעיני הקהל, במעין מופע־פולחן: “הנני פודה עומר זה לפני מנהגנו. והייתה הארץ לנו לצמיתות.” ברכה מודרנית, שכתובה כאילו יצאה הישר מן המקרא, אך למעשה הומצאה על ידי שלם בשנת 1945, ברכה בשרות חזון ההתיישבות בארץ ישראל. הצתת כתובת האש היא החלק החותם של טקס העומר, שמתקיים ברמת־יוחנן מאז 1946 ועד היום, למחרת חג הפסח. אבל בעבודה של אדרי ברכת האדמה היא שולפת מן הטקס את המשפט הטעון ביותר, מעתיקה אותו מן השדה, מרחבו הטבעי, אל חלל הגלריה – ובהקשר העכשווי הוא ניטען במשמעות נוספת – פוליטת.

כמו בכתובת האש המקורית, גם כאן האותיות מחוברות לקונסטרוקציית ברזל המותקנת על עגלה עם יצול, כאילו נועדה להיגרר מהסדנה אל לב השדה ולהיות מודלקת שם בסוף הטקס. כאן הכתובת נשארת בגלריה כאובייקט פיסולי: גוף חומרי, מלופף בתחבושות יוטה, ספוג אדי סולר, נשאר כמשאלת לב, כמעט אלימה, כשהסיסמא להיאחז בארץ “לצמיתות” מתהפכת על ראשה; הכתובת הכבדה הנגררת על גלגליה מציעה היגיון הפוך: אם לא נוכל להיאחז בארץ לעד, אולי נגרור את ההבטחה עצמה לארץ אחרת, או לשום־מקום.

"אנשי המשמרת" הוא גם שמה של אחת העבודות בתערוכה – זהו הכינוי שנתן מתתיהו שלם למבצעי טקס העומר, הקוצרים החמושים בחרמש והנשים המאלמות את האלומות. בעבודה שבגלריה המחרשה היא גם רקדנית. במבט ראשון נדמה שמדובר ב"פעמון" של שמלת עומר מסורתית – החלק התחתון בלבד; אך מתחת לבד מסתתר מנגנון המחובר למנוע, החורש באדמה בזמן הריקוד את סימן האינסוף. החריש נעשה לפי קצב הריקוד האייקוני "שיבולת בשדה", ומחקה בתנועתו את הכוריאוגרפיה של לאה ברגשטיין, שיצרה ופעלה בשיתוף הדוק עם שלם.

בריקוד המקורי של ברגשטיין מסתדרים הקוצרים והמאלמות בזוגות; כל קוצר מניף את הרקדנית מימין לשמאל ושוב בחזרה, כשבכל הנפה הרקדנית שולחת את רגליה לאוויר והשמלה מסתחררת סביב גופה; אצל אדרי, דווקא המחרשה היא המניפה את הרקדנית, ובכל פעם שהיא מגיעה לצד אחד של מסלול האינסוף היא מכה בבד, מרימה אותו וחושפת לרגע את להב הברזל.

The post אנשי המשמרת | נועם אדרי appeared first on מנשר לאמנות.

ריקוד אריה | אלינור וולנרמן

מנשר לאמנות — Sun, 05 Oct 2025 12:39:14 +0000

כעס וחמלה, טקס היפרדות, רות וערפה, מחילה וכיליון

ציטוט חופשי מ"כרוניקה של פרידה", מיכל בן נפתלי:

כל אשר אמרת עשיתי ללא היסוס. מצייתת באמון מוחלט, לתוכניותיך המדוקדקות. יכולתי עוד לשמוע בערב ההוא את ההדים האחרונים של פקפוקיך מדברים אלי ועל עצמך באותה לשון, מבלבלת בחגינו, אומרת רחצי ושימי שמלותייך עליך.

ירדתי אל חדרי ושכבתי, הקשבתי לעצמי וניסיתי להבין את הקורה לי. אבל את התעשת מהר מאוד, נחושה להיפרד ממני, שואלת האם אני ביתך, מבקשת שאשתנה. פעם אחרונה שאנחנו ביחד, ואנו מחכות לראות איך יפול דבר בינינו, בטרם תשלחני.

לא הבנתי שזו דרכך לומר לי לכי, אנא ממך, חיי בעולם, מצאי מנוח; שזו לשונך השגורה לומר שחיי מנוחה וביטחון מקופלים בחיי נישואין, שנמאס לך שדעתי נטרפת ממך ודעתך נטרפת ממני ועלי. ואני סייעתי לך לתמרן אותי דרך נאמנותי כלפיך, נאמנותי שאינה משגיחה במאום ועוזרת לך להיפטר מעולי. אני שבה להתחבר לעולם המעשה למענך, למרות שאיני שותפה לו, דוחה את הגנותיו, לחציו, לכידתו. כי אינני אשת פשרות, בעצמי סהרורית, עייפה מעבודה, נטולת אנרגיות, וכמו מפילה את עצמי אל הקרקע, משטחת ארצה, קופצת אל התהום, אל ראשית נפילתי, ואולי גם גאולתי, קשובה לעצמי בלבד, ספק מזניחה את גופי, את החיים, ספק נענית יותר לצרכיו. אני השורדת בעל כורחה, אלמנתו של מחלון. צחוק עשה לי אלוהיכם – כמותו אני חולה, מוחה, נמחלת.

הטקסט הזה הוא מעין טקס פרידה של רות המואביה מנעמי חמותה המשלחת אותה מהבית יחד עם אחותה ערפה כדי שתתחתן פעם שניה לאחר שבעליהן מחלון וכיליון מתו. השם מחלון מפורש במקום אחד מלשון חילון אבל גם מחלה, מחילה, חמלה. וכיליון הוא מלשון כליה שאכן באה על האחים – עונשם על שנישאו לנוכריות ועשו גיור מאוחר, או בגלל שעזבו את הארץ למואב בעת רעב.

התנ"ך מייחס לרות רק תכונות טובות: חריצות, צניעות, הכרת תודה, חסד; היא סבתו של דוד המלך, ולכן –גם בתנ"ך וגם בספרים המאוחרים – מתקיים דיון רחב על גיור ועל שאלת העונש שבא עליה ואחותה ערפה ועל האחים מחלון וכיליון.

שאלות השכר ועונש, כעס ומחילה, טקסי היפרדות – מעסיקות את התנ"ך, הבודהיזם וכל שאר הדתות בעולם, והן גם עיקר חייה ועבודתה של אלינור וולנרמן, בת יחידה שהתחלנה, שלא נישאת, שממשיכה לשמור על קשר לא ברור עם ההורים, קשר סימביוטי השומר על רמה קבועה של ציפיות ואכזבות, קירבה וריחוק, דיונים ויצור רעשים עולים ויורדים של כעסים, רוגזות, חרמות; המתחלפים בחמלה ומחילה, חיבה ואינטימיות, השלמה ושותפות גורל.

וולנרמן הופכת את השאלות האלו לטקסים. בצילומי הסטילס אלו טקסים מוקפאים – מיקום, מדויק, תלבושות, שחקנים, תפאורה, העמדה. בסרטים המוטיב הטיכסי יורד למעמד משני, משמש כרקע לשיחה אותנטית, עשיה שמגחיכה את עצמה, כעסים אמיתיים וטקסטים מכלים. החמלה תבוא או כהשלמה, או כהיזקקות להכרה.

אלינור היא בוגרת מחלקת הצילום במנשר, לפני כעשור

אוצר: עודד ידעיה

גלריה מנשר, רח' דוד חכמי 18, תל אביב

שעות פתיחה: א'-ה' 11:00-19:00 / שבת 11:00-14:00

The post ריקוד אריה | אלינור וולנרמן appeared first on מנשר לאמנות.

אמא לא באמת מתה

מנשר לאמנות — Sun, 31 Aug 2025 09:35:06 +0000

אמא לא באמת מתה
שנת אבל

אילת כרמי, אירה פרוחורובה, גליה גור זאב, הדס לוי, הדר גד, ליאב מזרחי, ערן שקין, שרון רז
"אמי האהובה ילדה אותי בבית חולים "השרון" ב4- באוקטובר ,1974 י"ח בתשרי תשל"ה.
באותו בית חולים ממש, ב 26- בדצמבר ,2023 ילדתי אני את אמי לעולם הבא. "
תערוכה זו עוסקת בפרֵ דה מאם ובתהליכי האבל. האלמנטים המשותפים נוגעים בתוואי היתמות, הכאב, הגעגוע, הבדידות
והמציאות החדשה הבלתי ניתנת לייצוג במלוא עוצמתה. האובדן הטבעי הפיזי וזה שאינו מתכלה הוא חוויה טבעית ובו זמנית
טראומטית ומטלטלת.
ציר התמה האוצרותית לתערוכה )כמו גם לספר הנלווה( מונע בהקשר אישי -ביוגרפי שלי, האוצרת – מות אמי.
אולם הסיפור הפרטי טעון כתמיד בקולקטיבי. בסרט "במבי" בעיבודו של דיסני משנת ,1924 הסצנה האייקונית "מות האם" היא
נקודת עלילה מכריעה. האם והבן בורחים, ירייה מצלצלת, ובמבי נותר לבדו בעולם שנדם. אייל מופיע לפניו ומודיע לו רשמית:
"אמא שלך כבר לא יכולה להיות איתך ." הסצנה מונגשת באנימציה תמימה המשרתת את אימת החרדה הארכיטיפית: נטישה,
איבוד ומות האם. דמותו של במבי עוברת תהליך רגשי ומטפורי, הכרה בכאב שבלתי ניתן לתיקון ומסע גדילה.
איילה בוגרת למודת קרבות חיים אני, ואף על פי כן, היעלמות אמי מכה בי ומערערת את זהותי ואת יציבות הקרקע שתחתיי,
ואת נבכי הנפש והרחם. אובדן האחיזה בה מצמיח ומכתיר גם אותי כיורשת היער

ל- הטקסט המלא

The post אמא לא באמת מתה appeared first on מנשר לאמנות.

תערוכת גמר || כלל בוגרי המחלקות

מנשר לאמנות — Wed, 23 Jul 2025 12:58:17 +0000

זה קורה! השנה מסתיימת, והסטודנטים מכל המחלקות אשר מסיימים שנה רביעית מציגים פרוייקטים מסכמים בשלל מדיות, בתערוכות בכל רחבי מנשר .

אירוע פתיחה: 31.7 יום חמישי
סגירה: יום שבת, 16.8

נתראה בקרוב!!

The post תערוכת גמר || כלל בוגרי המחלקות appeared first on מנשר לאמנות.

עדן בנט | חרושת

מנשר לאמנות — Thu, 22 May 2025 09:51:50 +0000

חרושת' – תערוכה חדשה בגלריה מנשר'

עדן בנט | חרושת

אוצרת: סמדר שינדלר

פתיחה: חמישי 29 במאי 2025 בשעה 19:30

גלריה מנשר, דוד חכמי 18, תל אביב

סיום התערוכה: 19.7

תערוכת היחיד של עדן בנט מציגה מבט עכשווי על זיכרון תעשייתי. התערוכה מוצגת בגלריית בית ספר מנשר לאמנות שברחוב דוד חכמי – שנקרא בעבר "רחוב החרושת" – רחובה הראשי של שכונת החרושת ההיסטורית – מרכז התעשייה והמלאכה הראשון של תל אביב-יפו.

העבודות נולדו מתוך סחר חליפין עם העיר: איסוף, דמיון ופעולה. הרחוב הוא בדרך כלל זירת החיפוש העיקרית של בנט ובתערוכה נוספו כהשראה חומרי ארכיון. כחלק מן המשיכה למקומות שמספרים סיפור של ייצור, שינוי ותנועה, בנט משוטטת בשכונות דרום תל אביב, באזורי תעשייה, ובמתחמים שמאכלסים מוסכים ובתי מלאכה שהולכים ונעלמים מהנוף.

בנט פועלת בחלל מתוך גישה של "נעשה ונשמע" – עשייה אינטואיטיבית שהיא תגובה ישירה לחומר, למרחב ולסביבה. העבודות בתערוכה נוצרו במיוחד עבור החלל התעשייתי של גלריה מנשר, אשר מאפייניו האדריכליים מעידים על ייעודו המקורי כאולם ייצור של בית-חרושת או בית-מלאכה. על רצפת חלל הגלריה יצרה בנט מרחב עשיר באירועים פיסוליים הכוללים עבודות המשלבות פסלי מודלים של מבנים ואזורי תעשייה עם פסלים בשפות חומריות מאולתרות. זוהי "חרושת" – לא כמפעל תעשייתי סגור, אלא כזירת התרחשות הפתוחה לבחינה, לבדיקה ולחיפוש אחר משמעות.

גלריה מנשר, רח' דוד חכמי 18, תל אביב

שעות פתיחה: א'-ה' 11:00-19:00 / שבת 11:00-14:00

The post עדן בנט | חרושת appeared first on מנשר לאמנות.

אדמה מתוקה || רותם מנור

מנשר לאמנות — Mon, 10 Mar 2025 13:06:01 +0000

רותם מנור תערוכה/אדמה מתוקה אפריל 2025

פה, על אדמה מתוקה

?את מי את אוהבת יותר

.אדמה מתוקה

.אדמה יפה. אבנים וחול

.עפר ואבק

כל צעד על פנייך

היה נשיקה

.ופרידה

.ר.מ

_____________________________________________________________________________________

אדמה מתוקה| רותם מנור
אוצרת: רונית ידעיה

פתיחה חגיגית: שבת ה-19\4 , 12:00
פתוח לקהל: 24.5.2025- 10.4.2025

_____________________________________________________________________________________

פה: סימנים של ממשות קונקרטית בנוף, עמודי חשמל, גדרות, גשרים. נענים לחוקיות הסדר והפרספקטיבה הגיאומטרית והמושגית ולאשליה המרחבית, כמשענת מציאות.

שם: דימויים שנוצרו מתוך שפת הציור, עלו בהטחות מכחול וניוד צבע על הבד בזרימה ציורית, בסימנים נטולי מסמנים ברקע סכמטי של שמיים ואדמה, כמו באנימציית פלסטלינה כשגוש פלסטלינה חסר צורה הופך לדימוי שחוזר ונטמע בתוך הגוש, כך הדימויים צומחים נעלמים וחוזרים כממשות אחרת במעין ציור ילדי/סוריאליסטי/פנטסטי.

.אדמה מתוקה שמיים מרים

The post אדמה מתוקה || רותם מנור appeared first on מנשר לאמנות.

יובל שאול תערוכת יחיד: גופי תאורה (י/סודות)

מנשר לאמנות — Mon, 03 Mar 2025 11:08:12 +0000

שבת הקרובה, 22.3.2025 , שעה 12:00

שיח גלריה בתערוכה גופי תאורה, בהשתתפות האמן יובל שאול והאוצר מנחם גולדנברג

תערוכת הציור של יובל שאול, גופי תאורה, מציפה בין היתר שאלות אודות המסורת ושברה. כמו רגע של התפקחות (הטעות במקור). שאלות שנוגעות ביחסי כוח ושליטה, בנוכחות גופנית ורגשית, כמו גם ביחסים שבין הקבוע, המתחלף, והמשתנה תדיר. שאלות שנוגעות באמנות כפי שהן נוגעות בקיום.

מה בין צמצום ושפע? (יצירה); בין ציור ואובייקט? (קדושה); מה בין ריסון ואינטימיות? (ציור); מה בין נראות ורושם? (הצופה)

…מוזמנים לשוחח איתנו

אוצר: מנחם גולדנברג

פתיחה: יום חמישי 6.3.25 בשעה 19:00

נעילה: שבת 5.4.25

שעות פתיחת הגלריה: א-ה 11-19, שבת 11-14

יובל שאול – ציורים

גופי תאורה היא תערוכת הציור המקיפה הראשונה של יובל שאול. מדיום שהגם שאינו מזוהה עם האמן, מלווה אותו מראשית דרכו, ושייך, בדומה לאמנים אחרים, למרחב האינטימי, האישי, הפרטי. מדיום ראשוני ומיידי, שמאפשר מפגש בין הגוף הפועל לפני השטח של הנראה. מדיום שהפך עבור שאול, בשנים האחרונות, לעיקר העיסוק. לא עוד המשך גרידא לפעילותו הענפה וחוצת המדיומים של האמן, כי אם מעין מהלך טרנספורמטיבי של חזרה לדו-ממד. מה, שבפשטות, נעשה כדי להיראות. המרה והטמעה של תפיסת האמנות כ׳זירת מאבק׳, שבה מתעמתים כוחות הטבע והתרבות (היצר והיצירה), בהשתקעות והתעמקות בי/סודות החוויה האסתטית (ההנאה) מהרושם. השתקעות והתעמקות בי/סודות מעשה היצירה: י/סודות הפעולה – גוף (כוח ותנועה); י/סודות היצר – חושניות (פיתוי וגירוי); י/סודות החומר – מגע (התערבות ואפקט); וי/סודות הצורה – נראות (חומריות, פני שטח ואור). התמסרות לאור ולאינטרקציה שהוא מחולל בין החומריות, פני השטח והתנועה הגופנית כאירוע מתווך בין החושי לעל-חושי.

זה מפגש שעניינו בחיוב ובהעצמה, בהתמסרות לאופי הנסתר של הדברים, ולעקרון המתעתע של כוח הפעולה היוצר (כוח הדמיון): משיכת הדומה אל הדומה. ממשיכת החומר אל החפץ, ומשם אל המסורת, דרך הזיקות שבין ׳הכוריאוגרפיה הגופנית׳ שמחולל הציור והריטואלים הטקסיים שמחוללת התרבות סביב ׳אובייקט התשוקה׳, ועד לזהות שמתגבשת בין התנועה – או כוחות החיים/הפעולה – והאפקט. (ואפילו, במובנים מסוימים, אפשר לחשוב את המשיכה שבין האוניברסלי/הליברלי והיהדות – ׳הזיקה שבין אתונה וירושלים׳ – אותה ביקשה להציע ישראל.) זהו מפגש בין ׳פני השטח׳ של הנראות ל׳רובד חיצוני׳ של המציאות: מפגש עם מה שמבקש להותיר רושם מחד ולהשרות אווירה מאידך. מפגש קונקרטי ועוטף בו-זמנית. כמו עומד בהתרסה אל מול הסוג המשיחי/רוחני השכיח כיום, זה שעוטף באווירה את הקרבת הגופים הקונקרטיים, או לחלופין מקריב אותם לטובת אווירה. מפגש עם מה שכרוך בהתכוונות אל הטוב והיפה. (כמעט כואב לכתוב את זה.)

והגם שחומר אינו נושא טומאה אצל יובל שאול הוא לבטח אינו ׳טהור׳. החומרים, מהם עשוי הציור, רעילים. סגסוגות של צבעים ומתכות, חומרי דילול ומיסוס, וחומרי חיזוק ועיבוי. רוצה לומר, יש להם אופי ונוכחות – גוף – ולפיכך יש להיזהר בכבודם, לנהוג בהם בכנות. זהו, אם כך, מפגש בין גופים. גוף האמן שפוגש בגופניות החומרית, מפגש שמוליד את הגופניות הציורית, שבתורה, פוגשת את גוף הצופה. זהו מפגש בין גופים שמתקיימים בממדים שונים: הגוף התלת ממדי והגוף הדו-ממדי. מפגש שאותו מארגן שאול דרך קטגוריות של אינטנסיביות: סמיכות ודלילות (חומרית), שחרור וריסון (הפעולה), גדלים ומסגרות, שקיפות והשתקפות, נוכחות ושינוי מתמיד של תפיסה. מרחב של נראות שכמו בוקע מהאור הפנימי של הציור, בכדי לעורר עניין. במובן זה עבודותיו של שאול הופכות את

׳פני השטח׳ ואת ׳הרובד החיצוני׳ – את ׳הדו-ממד׳, את המופשט, את צורת הערך, את הציור – לממד חושני של פיתוי וגירוי. מרחב שבו הרגש מוליך את הגוף (מבעד לרצון) אל המחשבה, והופך אותה חלק מהמציאות, מהניסיון, מהחוויה הקיומית.

כאשר גוף פועל על גוף, כאשר תנועה פוגשת תנועה, נחשפים הגופים לטבעם הנסתר, לאופנים בהם הם מושפעים ומגיבים. גם אם בחלקיות המגע שבעת המפגש – בריצוד האור הפנימי על פני השטח, ברושם שנוצר ומתחלף ומתמיד. כמו התגלות של טבע החומריות/גופניות של החומר. הצבע אמנם לא מכיר את טבעה של היד הבוחשת בו, והמצע אינו מכיר בטבעו של הצבע שכך נוזל ומוצא את מקומו עליו, כפי שהרצון לא מכיר ביכולותיה של הפעולה בהציבו את דרישותיו. ובכל זאת הם כמו עוטפים האחד את האחר, אחוזים יחד, בכדי לאפשר לאותה התגלות על-חושית להופיע. כך מלמדת הפעולה את הרצון על טבעו האגואיסטי, כך מגלה המצע לצבע את האלסטיות של הבוהק שלו, והצבע ליד את מידת הצניעות, כשהיא נסמכת על יכולותיה גרידא.

כך מצליח הציור של שאול לכנס את הנפח של האובייקט הפיסולי, את החושניות החייתית של הפרוות, את הגבריות שמבקשת עולם – את גוף האמן, יצירתו, עברו – אל גופו שלו. קבוע במקומו, מביא איתו הציור של שאול את החלל והזמן שלו, את התנועה ואת האור שלו. מאפשר לאור – המובלע והמוחזר – לחולל את תנועת החומרים והצורות שבו, לחולל את תנועת הצופים בו.

כך מאפשר הציור של שאול למה שנראה על ידי ועבור כולם, להשתנות ולהתארגן בכל פעם מחדש, בהתאם לתנועת הגופים, כחוויה ייחודית, אישית, פרטית. כך הופכים ׳גופי התאורה׳ של שאול את פני השטח של הנראות ואת הרובד החיצוני של המציאות אפשרות לחוויה אינטימית ועמוקה.

מנחם גולדנברג, 2025

The post יובל שאול תערוכת יחיד: גופי תאורה (י/סודות) appeared first on מנשר לאמנות.

קרב תרנגולים – דריה קונשטיק

מנשר לאמנות — Mon, 20 Jan 2025 12:55:56 +0000

אוצרות: נגה אור-ים

אירוע פתיחה: 30.1 19:00
שעות פתיחה: א-ה 11-19. 30.1-22.2 דוד חכמי 18 תל אביב
_____________________________________________________

תפוז, תמר וצבר – סמליו הבוטניים של המרחב המקומי מתפרצים בציוריה של קונשטיק מתוך כדים שמידותיהם וסגנונם זר. במקרים אחרים, המצע נעדר ואלו צומחים יש מאין, ניצבים חסרי אדמה כלל. על אף תחושת התלישות נראה כי החי והצומח שופעי חיים, מרקמים עשירים וצבעוניות עזה. מזמין ומפתה להיכנס לעולם שיצרה קונשטיק – מרחב המתקיים בהרמוניה וסדר מופתי. שעטנז של סימבולים נשזרים יחד, ניצבים או נטמעים בנופים דמויי פאטרן(Pattern) המאיימים להמשיך ולהתפשט אל מעבר לקנווס. מעשה החיבור של שמיכת טלאים זו פותח חלון לאופק פלקטי ביופיו, ספק חלום ספק כלוב, ובו מתחולל קרב תרנגולים.

בתערוכת יחידה זו מעמיקה דריה קונשטיק, ילידת אוקראינה בברית המועצות לשעבר, בשאלות של זהות ושייכות דרך שפת המיתוס והפולקלור. ציוריה משלבים מוטיבים בסגנון נאיבי על רקע מבנים דקורטיביים עשירים – תבניות חוזרות הממלאות את המרחב בצפיפות המזכירה טפט קלאסי. הדימויים, אניגמטיים ומסתוריים, לקוחים מכאן ומשם ומשקפים פיצול תרבותי שהופך לעושר חזותי וזהותי. במבט ראשון מזמינה אותנו קונשטיק לפענח כתב חידה – לחפש את הסמוי מהעין הטמון בפרטים, בחיבור של מה שנתפש כבלתי שייך. אך ככל שנעמיק ניווכח שמדובר במבוי סתום המותיר מקום לתהייה. נראה שהבית מתקיים במרחב הביניים, בסדק אור הבוקע מחלון מוגף, באפשרות הגלומה בתוכנה של ביצת פָבֶּרזֶ'ה.

אם נתבונן מקרוב בשריון הצב, נגלה סדר ויציבות אבולוציוניים. מבעד למשקוף, נמתח הרחק קו דמיוני בין שמיים לארץ, שובר בקרני האור את הפאטרן האובססיבי, מעניק תחושת התמצאות במרחב חסר היררכיה. כך או כך, ריבוי נקודות המבט עשוי להעיד על חיפוש ובקשה להתמקם היכן שהוא. נראה כי הקנווס כמרחב מחיה לעולם אינו מתרוקן כי אם נטען בכלל הסיפורים הפוקדים אותו. זרותם תהפוך לחלק בלתי נפרד מהנוף בבוא היום. בתוך כך, גם סיפורה של קונשטיק, שמגיעה לישראל של שנות ה־90 באישון לילה בספינה גדולה, תוהה כילדה על צמרות עצי הדקל המשונים בעוד תרנגול מכריז על אשמורת אחרונה של לילה והשינוי שכבר החל להתחולל בזמן שישנּוּ.

The post קרב תרנגולים – דריה קונשטיק appeared first on מנשר לאמנות.

קצה חומר | אסף אלבוחר

מנשר לאמנות — Wed, 08 Jan 2025 12:10:28 +0000

קצה חומר | אסף אלבוחר

גלריה מנשר. 26.12 ועד 25.1.25

זמני פתיחה: א'-ה' 11:00 – 19:00 שבת: 11:00 14:00

כדי לקרוא על התערוכה לחץ כאן

The post קצה חומר | אסף אלבוחר appeared first on מנשר לאמנות.

קארין וניל רומנו: ממעמקי נשמתי חסרת הצורה

מנשר לאמנות — Mon, 11 Nov 2024 11:52:28 +0000

קארין וניל רומנו: ממעמקי נשמתי חסרת הצורה

FROM THE DEPTHS OF MY SHAPELESS SOUL

תערוכה זוגית

פתיחה: 21.11.24 בשעה 19:00

אוצרת: רונית ידעיה

_________________________________________________________

ניל וקארין רומנו, תאומות זהות, יוצרות ביחד דימויים מרובי ראשים וידיים, דמויות צבעוניות מפותלות ומעוותות בחדרים קלסטרופוביים מחניקים ונטולי פרספקטיבה.

הדימוי המרכזי שמנופח לעיתים לצורות גרוטסקיות המתנפצות אחת על השנייה ומתפרקות שוב לדמות אחת שהיא שתיים, נותר לכיד וקוהרנטי ומבסס זהות תרבותית אישית/נשית/תיאטרלית.

בייצוגים של סיוטים, כאוס, טקסיות, נשיות וניהליזם, בכוריאוגרפיה של החיים וביחס ישיר לחיים שלהן, הן מחברות דימויים לחוויות שלהן כנשים וכיוצרות, תוך חציית גבולות פסיכולוגיים, מגדריים, ובטכניקות ציור שונות, פרועות, באינסוף ואריאציות משחקיות, דמיוניות, כמו ריאליסטיות, במעין סוריאליזם אישי, מקורי, מורכב, מורבידי וחסר גבולות.

_________________________________________________________
גלריה מנשר. דוד חכמי 18 תל אביב

טל: 6887090

The post קארין וניל רומנו: ממעמקי נשמתי חסרת הצורה appeared first on מנשר לאמנות.