גלריית מנשר
כניסת סטודנטים
03-6887090

משתתפים: אורית רף, אוהד מטלון, אלישבע לוי, לאה אביטל, שרון גלזברג, גליה פסטרנק וטל שוחט
אוצרת: רונית ידעיה

 

..."אני אמצא לך איזה נישה בזיכרונות שלי, שיהיו כבולים רק למבט שלי, שלוחה של התשוקות שלי. אני אזחל בעקבותיה, משגרת את השלוחות זו אחר זו, אט אט, עד שגופי יכסה את כל התמונות שלך, והקולות. מחיאות הכפיים שאספת, יהיו עוד צרובים לי במוח, מצלצלים באוזניים, מחרישים אותי. אני אאטום אותן בידיים, להשתיק את הרעש. אני אמחזר אותך, אהפוך גם אותך למוצר. עור של חיה ממוסמר לקיר, מכשכשת לקראתי בזנב. שוכחת איך שעטה בין העצים בג'ונגל, את ריח החופש. אני אמחק ואשתול שם, גנן מטורף שכמותי, רק מה שיתחשק לי. רק זיכרונות כיפיים, עם שמש וים ואבא. מה את זוכרת מהאיש שקראתי לו אבא?
גם לזיכרונות שלך אחדור, כמו חיידק טורף, ארוקן את גרעין התא, אעצב מחדש את החיים שלך, אתן צורה לכעס, אזקק את הייאוש, אסגנן את הפחד ששורט אותי בלילות, אצפה בכאב מתפוגג וביופי גובר כשהקוד הגנטי של גרעין התא יתחבר לסדר אחר והחלבונים ייַצרו קישורים חדשים בין תאי העצב הישנים - אלה שלא מתו - לאלה שכבר מתו אין תחליף, המוח לא יוכל ליצור תאי עצב חדשים. בגלל העצב. רק ציפוי התא שלך יישאר כמו שהיה - אמת בחוץ ושקר בפנים. דומה אך שונה. מעטפת עור מלאה אוויר. מוזיקת רקע אינסטרומנטלית נקייה תרכך את הפערים בין המקום לזמן ותתזמן אותם למשמעות אחרת. אמנותית.

אני אדבר בקול שלך. אני טובה בחיקויים.
"שמעתי שאת הולכת למחזר אותי," תאמרי במהירות לפני שאספיק לזוז, מגחכת לעצמך גיחוך קטן, מקוטע, כשתראי איך אני מתפתלת להמציא תשובות לכל השאלות. איך לא שמתי לב לסימנים שלא היו. איך את לא שמת לב לסימנים שכן היו - אצלי - הכתם העיוור בראייה שלך, החור השחור בתוכך, הילדה היפה שלא הייתי:
"למה שלא תלבשי את השמלה של לורה אשלי שהבאתי לך מלונדון? תראי כמה היא מתוקה, עם פרחים הולמים בסגול."
"הולמים את הפריחה במוגלה על הפנים השמנים. כיעור מחפש משמעות. אני עוד מחכה להיות יפה כשאגדל, כמו שתמיד הבטחת לי."
"למה לשוב ולהעלות גירה?" תנזפי, "למה להתבכיין? מה שהיה היה. אולי תמצאי לך נושא יותר מעניין? משהו לגילך?"
קראתי על אישה שפיתחה כתם עיוור גדול בשדה הראייה שלה, ולחרדתה גילתה שם דמויות מסרטים מצוירים, באגס באני לדוגמה, מפזזות בתוך הכתם העיוור עצמו, ולפעמים אנשים אמיתיים שהיא הכירה - בגרסתם המצוירת. אני לא פיזזתי בכתם הריק שלך. גם לא בגרסתי המצוירת. היית חייבת להתעלם מהחור השחור, להיזהר ממנו, שלא יכאב לך. לשמור מרחק. לא להתקרב יותר מדי.

...לפני שאנעל את הדלת מאחורי אפתח את הברזים ואסחט משלל הבקבוקים סלילי נוזלים מבושמים. המים שימלאו את האמבטיה האובלית יגלשו במפלים קטנטנים לרצפה ויבעבעו בקצף לבן, סמיך, שימחה את שרידי הזיעה של לידיה העוזרת ויחטא את עיגולי הדמעות שהכתימו את אריחי הקרמיקה העליזים בכתמים בלתי נראים של עצב, ויזרמו בזרמה חזקה גם מהמקלחת של מאיר בעלך, יעלו וימלאו את הבית עם הקצף שיתפח ויתעבה, יציפו גם את חדר המדרגות ויכסו את חיפוי השיש הוורדרד. הבגדים שלך יתערבלו ויסחפו, יתעקלו במדרגות בין הקומות במפל המדורג שיציף גם את דירות השכנים עם רצפות הפרקט והשטיחים הפרסיים עד ללובי, שם יקצרו את השומרים הערבים, שיפרפרו במדיהם באשד הקוצף, מנפנפים לשווא בידיהם הכהות מתוך הקצף עד שיתעייפו וייעלמו בזרם, כובעיהם יצופו בעקבותיהם. וכשמפלס המים יגיע עד החלונות ישמע קול ניפוץ שמשות ואשד של מים לבנים יגעש מהחלונות ויחבור עם הזרימה מהלובי אל מימיה השוקטים של הבריכה ויקצוף משם בנהר קטן אל הים.

וכשהמים יתנקזו והבית יעמוד נקי ויבש ומחוטא - ריח עובש קלוש באוויר, אולי מהאמבטיה - אזמין את המאהב שלך השיפוצניק לאטום בבטון את הים בחלונות, להקפיא את המבט שלך החוצה. הוא יצוק בבטון לבן גם את האמבטיה האובלית, לשמר את צורת הגוף שלך, כמו פסל של יציקת אמבטיה שראית פעם בלונדון ומאוד אהבת וכשחזרת התחשק לך ללכת לחוג ליציקות בטון, לצקת כמה דברים קטנים וחמודים.
אולי הוא הרגיש כמה היית בודדה, אז, לפני המסיבה, כשהשאיר את הדלת פתוחה והתפשט והסתכל בך, עירום וטהור. פלגי המים שהתנקזו בשיפולי בטנו נקוו למפל קטן בקצה הזרבובית ואת נכנסת תחת המים הזורמים, לבושה, ונצמדת אליו - המפל פילס לו נתיב צדדי אחרי שנספג בחולצה שלך. הוא נישק אותך. אחר כך מילאת את האמבטיה בתנועות איטיות כמו בחלום, כמו בשנה הראשונה עם מאיר. אבל אבנר כבר היה חסר סבלנות, אז עברתם לשטיח הפרוותי שליד המיטה, בדיוק כשהאמבטיה כבר התמלאה. הקצף גלש כשאבנר שקע תחת המעטה הנקבובי ועלה עם כיפה לבנה על ראשו, מרסס סביבו פתיתי קצף, צוחק כמו ילד ונראה כל-כך מתוק ולא שייך.

"בחומר אחר," הסברת לי, "זה מקבל משמעות לגמרי אחרת." אז לא הבנתי על מה את מדברת.
אני אגשים את הרצונות שלך. הכל כאן נוצק בדמותך. אני רק הכלי, שומרת הקבר שלך. אחרי שנאטום את החלונות ואת כל החורים השחורים ונכסה גם את המראה הוונציאנית בסדין, שנשמתך לא תשתקף בה, נצבע את כל הרהיטים בלבן, גם את העור של הכורסא, שיתבקע כשאתיישב עליו עוד מעט. הכל יהיה חדש, לבן, כמו אחוזת קבר של שושלת מלוכה. את המייסדת. נקרא לה שושלת שושי עם סמל של שושנים לבנות, או אולי של צבעונים לבנים, כמו אלו שפרחו באדניות גם בלעדייך. הצמחים לא זוכרים. הם כבר שכחו איך השקית אותם במים מזוקקים בזרזיף דק. איך הסטת באצבע עדינה את הגבעול הצידה, לא לפגוע בעלי הכותרת הרגישים שלהם, שלא ירקבו.
כל חורף אני אשקה את הרצפה, הצבעונים יבצבצו בין אדני העץ, יפערו את עלי הכותרת. אני אטפטף מים לתוך העלים הלחים כשאת תאמרי לי, "גם אני צמאה, תטפטפי גם עלי." ואני אומר לך, "אני כבר לא יכולה."

"אבל אני מתה מצמא," תאמרי. "מתה מצמא."
וכשאעצום את העיניים, הצבעונים יישאבו בחזרה אל תוך הרצפה וגם את, מקופלת וחד ממדית כמו אוריגמי, תתנדנדי מצד לצד ותיעלמי עד לציצית שיערך האחרונה - בתספורת הטרייר הפרוע מניו יורק - פסים בלונדינים עבים על רקע נחושת עם הרבה מוס, שתבצבץ לשנייה בין קורות העץ. שירת הברבור שלך.
אולי כדאי לקבור במאוזוליאום שלך גם את לידיה, חנוטה כמוך בשקית ציפ-עוף, כדי שתפסיק כבר ליילל, כדי שגם בעולם הבא תהייה לך משרתת ולא תהיי לבדך כשתתעוררי שם, מבוהלת. וגם את מה שנשאר מפיני התוכי, שיהיה מי שיאהב אותך שם. אותי לא צריך, אני כבר חנוטה.

ולבסוף ניצוק בבטון גם את בריכת מי הים, להקפיא את תנועות השחייה האחרונות שלך בתוכן. המים זוכרים.
רק התינוקות בבריכת התינוקות עוד ינועו לאיטם על רגליהם השמנמנות, טובלים בחלב אמם שימלא את הבריכה הקטנה, העגולה, בנוזל המתקתק, גזורים בלבן האטום, גופם הקטן לא ישתקף בתוכו, האיברים שיצופו מעליו יחתכו, אלה שתחתיו - יבלעו. אם יהיו צמאים יוכלו להתכופף וללגום.
אני אשאיר את המפתח במקום הרגיל, אם תרצי לבוא לראות כמה נקי כאן, כמה שקט, איך הים נעלם מהחלונות, איך התוכי התעופף, איך מאיר התחפף, איך הג'ינג'י מציית בפנימייה צבאית, איך אני מסתדרת בדירה החדשה, המיניאטורית, שמאיר כן קנה לי, עם הספה הכתומה הענקית, איך אני משתרעת על הכורסה שלך, עור על עור, ערומה, מגולחת, רגל אחת על מסעד הכורסא, חסרת בושה כמו האמא שלי.
גם תור הרהיטים יגיע. האישה החדשה תחשוב אולי לעשות כמה גרושים על הרהיטים היפים שלך בלי לדעת שהם כבר מרוחים בלבן. היא תרצה התחלה חדשה עם רהיטים רעננים מעץ אגוז ומטבח מעץ טיק.
"בעצם למה לא?" יאמר מאיר, שוכח שהבית כבר אטום לים ופונה רק פנימה, אלי, התשוקה שלי יצוקה בבטון, ובאנחת רווחה יפנה גם הוא לעבר הכורסה ויחפון בכף ידו שד שמנמן ובוסרי ויאמר לי, "בואי ילדה, נעשה קצת חיים על הספה," ואני אקום ואצמד אליו לנצח קטן. המגע שלו כמו מים חמים על גוף קפוא.

בערב אתרווח על כורסת הטלוויזיה ואצפה בך משתקפת במסך הפלזמה שלך, ואשב בשולחן המעצבים ואדביק אותך, תמונה תמונה, כמו קולאז', רק בקווי מתאר אחרים. של מדוזה. חוטית אנדרומדה, זן מצוי בחופי ארצנו, גוש מקפא כחלחל. הגוף שלך יכיל כמעט מאה אחוז מי-ים, אפשר לייבש ולמכור ליפנים, מאכל תאווה, ג'לי אם. את תגלשי לבריכה, מנפצת לרסיסים את מראת השמים והעננים, תפתלי את זרועותייך הארוכות עם כפתורי ההדבקה לכל הכיוונים, אולי תצליחי להתעלק על מישהו, למצוץ ממנו את החיים, ותזרמי הלאה בריחוף. השקיפות תהייה ההגנה הכי טובה שלך. בלי עיניים, בלי אוזניים, בלי מוח. הדגים ימותו כשאת תשגשגי בסביבתך דלת החמצן, תשירי את זרועותיך החוטיות כשארדוף אחריך, כמו לטאה שמשירה את הזנב, רק הרבה יותר משוכללת, הרעל עוד ישתחרר גם כשכבר יהיו מנותקות מהגוף. רק מי-ים ירגיעו את הצריבה שתשאירי אחרייך, כשתתרחקי, מתכווצת ומתרחבת בקצב הבליעה והפליטה."

רונית ידעיה מתוך "שוש" הוצאת "כתר" 2005

שרון גלזברג

 

נא מלא/י פרטיך, ונחזור אליך בהקדם

לימודים מלאים
קורסי ערב