גלריית מנשר
כניסת סטודנטים
03-6887090

...מה שמצדיק יותר מכל/ את החלום, את היאוש הגדול,/ את הידיעה שאין כל הצדקה/ ואת חיפושה מחדש כל דקה,/ את ההתפעמות ואת המועקה,/ מה שמצדיק יותר מכל,/ מה שמצדיק את היאוש הגדול,/ היא העובדה הפשוטה, החותכת,/ שאין לנו בעצם לאן ללכת..." (דוד אבידן)

אחרי ששימש מושא חיזור והערצה עיקרי לאורך המחצית השניה של המאה ה- 20, "הנוער" הוא הנזנח הגדול של השנים האחרונות. יתרונותיהם של הנעורים נגזלו לטובת מעמד ה"צעירים" החדש, הנמתח עד אין קץ, עד שהגוף אינו נושא יותר את החירות. גם ככח כלכלי מעמד הנעורים נחלש, הוא מפגר אחרי מעמד הילדים – האהובים מהם, הנלבבים מהם, סחטני הכסף והאשמה החדשים, וגם אחרי הבורגנות המבוגרת בעלת העצמה הכלכלית. אין לנוער מה להציע: אין לו תקווה ואין לו ארנק ; הוא אחרי הגילוי המיני ולפני המין הגלוי. לקחנו מהנערים את כל מה שהיה להם וכעת הם הקדושים המעונים שלנו, מבטאים בגופם את השעמום, את האכזריות, את המרחבים הכולאים של המאה ה 21. הנערים של פיטשון מתרסקים על הבטון של המרכז המסחרי.
בתרגום מילולי, "ילד אהבה" נראה כשם אירוני לתערוכה שמציגה ילדים/נערים שלפחות לכאורה סובלים מהעדר מסוים של אהבה או של השגחה. בתרגום נכון – "ממזר" ובהשאלה הסלנגית של המילה הזו, דווקא יש הלימה: הנה הם, הממזרים הקטנים. השם, כמו כמה מהעבודות בתערוכה, שייך לתחום הקלישאות של עולם הקעקוע: Love child, Mother, דימויים של הבתולה הקדושה. השילוב המפתיע בתערוכה של מוטיבים נוצריים נדמה, במבט ראשון, כטראשי ופופי, אך בקשת הרחמים על "הילדים" היא בוזמנית אמיתית ולעגנית. לכאורה מציב פיטשון עולם סגור, חסר תקווה, בו כל החוקים ברורים, הכסף מולך, הארכיטקטורה משרתת מערך שליטה (נוסח תיאוריות הקונספירציה על "הבונים החופשיים") והדרך היחידה להבקיע איזה "אני" הוא לחרוט על גופך או לפגוע בו. אבל הוא מותיר לעצמו ולילדי האהבה – האם הם אינם שלל דיוקנאות עצמיים שלו? - את הזכות להתפלל.
העבודה " ...refuse...resist..." מסכמת היטב את הענין: פירמידת הכסף עם עין הקיקלופ של האח הגדול חולשת ממעל. מתחת לצלב ממוסמר, הסקייטר, במדים המקובלים, יושב שוב על אותה הפירמידה – כעת היא פירמידה שאפשר לגלוש עליה – ועוסק במה שנראה כתפילה רכונה ופאסיבית. הקריאה "לסרב, להתנגד", מכותרת, בלשון הסמסים המגומגמת, באינספור נקודות המחלישות אותה מימין ומשמאל, והופכת לקריאה אירונית.
אובדן הדרך של ילדי האהבה של פיטשון הוא עמום ונרפה הרבה יותר מזה של הנערים של לארי קלארק, למשל: במקום הירואין יש גולדסטאר, במקום מזרק באנג מתפוח, האקדחים הם אקדחי צעצוע, הם לא יכולים להרוג אותך. היעדרו של הזעזוע מאפשר למצב להמשיך להתקיים: אין מין, אין מוות, יש לימבו. אם לחזור לאבידן: "התואר "צעיר" אינו יותר מאשר תיוג של מצב-ביניים בחדר המתנה ארוך מאוד".
כמי שנע כבר שנים אחדות בין צילום מסחרי וצילום אמנותי, בין אמנות לפופ, בין חריטה פרימיטיווית בעץ וזכוכית לבין צילום דיגיטלי, בין הרחוב לממסד, בין המבוגרים לטינאייג'רז, פיטשון עצמו הוא LOVE CHILD, ממזר בעולם האמנות. הבה נתפלל עליו.

טקסט: שרון קנטור

 

נא מלא/י פרטיך, ונחזור אליך בהקדם

לימודים מלאים
קורסי ערב