מחדל-מחאה: 1973, 2006
חודש למחאת 2006 - סיכום ביניים
פתיחת תערוכה ודיון. "מנשר", יום חמישי, 21/9, שעה 19:30
בתערוכה מוצג תהליך התגבשות המחאה 2006 בחודשה הראשון: התנועות השונות, האבולוציה של המסרים, הדימויים והסיסמאות ושל אביזרי המחאה: הסטיקרים, השלטים, העלונים, המניפסטים, המודעות והחולצות. בערב הפתיחה, 21/9/06, בשעה 20:00, יתקיים דיון בהשתתפות מוטי אשכנזי - מייסד ומוביל תנועת המחאה 1973, רוני צויגנבוים - ממחוללי מחאת חיילי המילואים 2006, ד"ר ישי מנוחין - ממייסדי תנועת "יש גבול" ואופיר פז אוצר התערוכה. את הדיון תנחה העיתונאית לילי גלילי מ"הארץ". הדיון עצמו יצולם ויצורף אחר-כך לתערוכה.
מחדל-מחאה מודל 2006 החזיר אותנו למודל 1973 - מלחמת יום הכיפורים: מחדלי הדרג המדיני והדרג הצבאי, מוטי אשכנזי ותנועות המחאה, התגובה הציבורית, וועדת אגרנט והמהפך החברתי-פוליטי. בעוד לאנשי 1973 לא היו מודלים קודמים להשוואה ומחדל 1973 נקרא עד עתה "המחדל" בהא הידיעה, הרי שבזיכרון מחאת 2006 צרובה גם מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 וגלי המחאה והסרבנות ממנה ועד האינתיפאדות. שני המודלים התפתחו מתוך אותו סוג של ניוון וניוול, זחיחות ויהירות - בחברה, בצבא ובמנהיגות. מרימי נס המחאה - היום כמו אז - מילואימניקים שלאחר לחימה. למחדל-מחאה 2006 ניתנה במה טכנולוגית-תקשורתית עשירה ומתוחכמת פי כמה - ובעלת אינטרס רווח פרטי. אינטרנט, סלולארי וערוצי טלוויזיה - לעיתים נדמה היה כי המדיה כבר אינה המסר אלא היא מייצרת אותו לצרכי רייטינג. שני הצדדים במאבק: הממסד כמו-גם תנועות המחאה רתמו את המדיה לצרכיהם - כל אחד ותקציבו, כל אחד והאדלר שלו. כשם שהמדיה פיתתה אותם והפעילה אותם לסיפוק צרכיה שלה. המחאה החתרנית, הפורחת במרחבי האינטרנט - עד כמה שהיא יצירתית, מתסיסה ומתלהבת - המשיכה להזין את עצמה וכמעט שלא נטשה את עמדת המקלדת בחום יולי-אוגוסט.
ישראל יצאה למלחמת לבנון השנייה ב-12/7/2006. למן יומה הראשון הופיעו קריאות והפגנות להפסקתה. מייד לאחר הפסקת האש, ב-21/8/2006, החלה קבוצת אנשי מילואים, שאך יצאה משדה הקרב, במסע מחאה הקורא לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל לקחת אחריות, להתפטר ולהקים וועדת חקירה ממלכתית. מחאת 2006 מדברת על מחדל ההחלטה הבלתי אחראית לצאת למלחמה ועל מחדלי ניהול הלחימה. לצד מחאת המילואימניקים ובהמשך אליה החלו לפעול גופים נוספים כמו "התנועה למען איכות השלטון", "התעוררות", "פורום אחריות לאומית", "התחלה חדשה" ועוד קבוצות או בודדים. תשומת הלב של התקשורת - שבויית הנראטיב הצבאי שנותרה ללא מלחמה - הופנתה בעיקר אל מחאת המילואימניקים, שלא חרגה מגבולות אותו הנראטיב. תושבי הצפון - עסוקים בליקוק פצעיהם - לא נותרו להם משאבים נפשיים או פיזיים למחאה מאורגנת משל עצמם. אולי אחר-כך. ערביי ישראל שותקים.
ב-28/8 התקיימה בכיכר רבין עצרת שאורגנה על-ידי משפחות החטופים. לצד העצרת הרשמית והמאופקת פעלו בשולי הכיכר גופי המחאה השונים - כשכל גוף מניף את שלטיו ומפיץ מסריו. קל להריח את כרישי הפוליטיקה האורבים לגל הנכון. בעצרת השתתפו כ-60,000 איש והיא אולי סימלה מעבר של המחאה מהמרחב הצבאי וכשלי הלחימה אל המרחב האזרחי ומחדל המנהיגים.
