אמנות גדר: מוחמד חטיב וחברים מהוועדה העממית של בילעין
אוצר : עודד ידעיה
תוצרי האמנות שיצרו מוחמד חטיב וחבריו מבילעין כבר פעלו את פעולתם המקורית, הראשונה, זו שאליה התכוונו היוצרים. שדה הפעולה שלהם הוא מרחב ההפגנות שבין מרכז הכפר (רחבת המסגד), לבין הגדר המוקמת לא רחוק מקצה הכפר וגוזלת כמחצית מהשטחים השייכים להם מדורות. שדה הפעולה שלהם הוא פוליטי.
למוצרי האמנות הללו נועדו במקור שלושה תפקודים: הראשון הוא סימבולי-מטאפורי - במקום לשאת שלטים מילוליים - לייצר משהו שיגיד בשפה חזותית עד כמה הגדר מאמללת, גוזלת, חונקת, כולאת וכו'. מעבר לכך טמונה גם האמירה – אתם באים אלינו בבולדוזרים ורובים ואנחנו באים אליכם חמושים באמנות - לא באבנים, לא בסכין. תפקידה השני הוא לעורר עניין - לייצר דימויים לתקשורת הזקוקה לחידושים ויזואליים שיוציאו אותה משגרת ה'כל שבוע אותה הפגנה', וכן - גם אנשי הכפר והאורחים (ישראלים ובינלאומיים) זקוקים להוצאה מהשגרה; לחפץ, מוצר אמנות, מעין טוטם - שילהיב, יעורר עניין, יסקרן. התפקיד השלישי הוא פיזי: להפריע לעבודות הגדר, לעכב עד כמה שאפשר את פיזור ההפגנה. לשם כך בנויות רוב העבודות מברזל בשילוב בני אדם - ספק פסל ספק מיצג - עם אמצעי קשירה, נעילה וכליאה עצמיים.
על ידי הבאת המוצרים לגלריה והצגתם כפסלים אבסטרקטים מנותקים מהמקום, הזמן, והאנשים שהפעילו אותם, אני מנסה לייצר פעולה נוספת - פעולה בשדה השיח של האמנות והתקשורת של האמנות, פעולה שתנצל את מלוא ערמומיותה של האמנות כדי לייצר פרובוקציה פוליטית.
לצד המונחים אמן מגויס ואמנות מגויסת אני רוצה להוסיף כאן את המונח גלריה מגויסת. לא גלריה המשאילה את ארבע הקירות לתליה של חפצי אמנות בפני קהל, ולא גלריה שתלויים בה צילומי תיעוד, אלא גלריה שבאמצעות בידוד האובייקטים מול קירות לבנים, פיזור האובייקטים בקומפוזיציית חלל קלאסית, הצגתם כפסלים שבויי הקשר, הדגשת תעתועי האסתטיקה המינימאליסטית, החלוקה הבלתי ברורה בין אמנים לאוצר - דרך העלאת השאלות האתיות האלו – מנסה הגלריה להביא לציבור דימויים שיסבו את תשומת הלב לעוול ההולך ונבנה במרחק רבע שעה נסיעה.
תערוכה זו עוסקת באחד הדברים הגדולים שמעסיקים אותי באשר למעשה האמנות - האפשרות של שיעבוד המעשה לטובת רעיון, אידיאה, פעולה - מצד אחד, והאפשרות שהרעיון המשעבד הזה יחלץ ממעשה האמנות דבר מה חדש ושונה.
השיח האמנותי מתלבט רבות בין אמנות פוליטית שנעשית על ידי אמנים היוצרים את מעשה האמנות כמשקיפים חכמים מהצד, לבין יוצרים (מתחום הצילום והקולנוע בעיקר) המתעדים את האירועים כמתבונן נייטרלי לכאורה מבחינה אמנותית, בלא להגדיר את המעשה כאמנות, אבל איכשהו גם עבודות אלו מגיעות לגלריות ולמוזיאונים. השיח האמנותי רוצה לנקוט עמדה, להשתתף, והוא מאמץ מידי פעם סרט דוקומנטרי או צילום מתעד, מצרף אותם אל האמנות הגבוהה הנוקטת עמדה והמסתמכת אף היא על דימויים משדה התקשורת.
בשני המקרים לא נוצר השינוי המיוחל, החיבור, ההעברה. אמנות תיעודית נשארת אמנות תיעודית גם כשהיא מוצגת בגלריה, ואמנות גבוהה נשארת אמנות גבוהה המדברת אל המעגל הסגור גם כשהיא מתאמצת לנקוט עמדה ולהשפיע.
אמנות הגדר מבילעין מציעה לנו אפשרות שונה; תוצרים אותנטיים לחלוטין, מעשה ידיהם של אנשי המקום ולא של משקיפים מהצד, המועתקים לסביבת 'האמנות', סביבה של ציטוט, ניכוס וסימולקרה פוסט מודרנית, ומתוך כך בחינתם המחודשת בכמה מישורים, ואולי גם בחינתה המחודשת של ההגדרה 'אמנות פוליטית'.
