תערוכות קודמות

מנוע
תערוכה קבוצתית בהשתתפות
יעל בלבן, אנה ברשטנסקי, ליז חג'ג', שחר יהלום, נועה יפה,
לירון רוטמן, קרן רוזן-טל
מראה: חיים דעואל לוסקי

התערוכה מציגה קבוצה של שבע אמניות צעירות, שאין ביניהן כל מכנה משותף. העדר המכנה המשותף מאפשר לכל אחת מהן להתבטא בעבודות התופסות הרבה נפח, ויחד עם זאת, להעמיד עבודות אפלוליות, עמומות, כאלה שהן אפילו אינן נראות, מעין רוחות רפאים של העבר. כיוון שהן צמחו במשותף כאמניות במדרשה לאמנות קלמניה (לשעבר ברמת השרון), בעידן שאחרי רפי, נוצרה ביניהן מעין משפחת מקור חדשה, זהות שאינה מחלקת כל עניין משפחתי או שיתופי, כל זהותיות, ולמרות זאת יש הרבה במשותף ביחס שלהן אל החומר, אל החלל ובעיקר, ביחס שלהן האחת אל השניה. יחס זה אינו ישיר, אלא משהו המאפשר לצופה לבנות עבור עצמנו את מה שניתן לחוש בזיקה הנוכחת במרחב, באפשרות שלהן להרים האחת את השניה, להרים את הכובד של החומרים הקשים. החומרים, כיאה לאסכולת המדרשה, הם חומרים מתכלים, חומרים שאין להם לא זהות ולא אישיות, אך הם מלאים בחום, ברצון לשיתוף ולהתחלקות. השבריריות בתור חומרי פיסול, השבירה של הפסל והעבודה עם חלקיקים שאינם מתפרקים המהווים איום לאקולוגיה, לכלכלת הנפש, היא העיקר – המורא של האמנות. העבודות לכן הן עבודות סף, עבודות העומדות להתפרק בכל רגע תוך שהן מלכלכות את הסביבה, ואינן מבקשות להשתתף לא במחזור האורגני, ולא במחזור האמנותי. זוהי עמדה של הרעלה, של נעדרות, של האדרה ישראלית השייכת באי שייכות שלה למכאן ולמעכשיו. שייכות זו מייצרת בסופו של דבר עדנה, פיסול קשה ומלוכלך עשוי בידיים מטופחות ונקיות. ידיים של הרפיה, שחרור ושליטה מובנית שממנה מורכבת הזיקה שלנו אל חווית האמנות אותה אנחנו עדיין לא מכירים.