אפשר ופשוט
צילום קורא – עודד ידעיה
יום ה' 29/3/07 בשעה 19:00
הצילומים והטקסטים נעשו במהלך הפגנות נגד הגדר הנבנית על אדמות פלסטיניות. ההפגנות מתקיימות מאז 2003 בכפרים: זא'וויה, אסירה א'-שימליה, בודרוס, בידו, בית סוריק, בילעין, מסחה, בית אולא, סאפא, חרבתא, דיר קדיס, דיר שרף, א'-תואיני, איסכאכא, ג'ימבה, מרדא, כופר קאדום, חרת אד'ר ועוד.
ההפגנות הן בלתי אלימות במוצהר, מאורגנות על ידי ועדות מקומיות של כל כפר ובעזרת מתנדבים בינלאומיים וישראלים. אני לוקח בהן חלק יחד עם קבוצת אנרכיסטים נגד הגדר.
אלו הפגנות שיש בהן הכול: סולידריות, תקווה, התנגדות לאלימות משני הצדדים, הוכחת שייכות, נחישות, אי השלמה אזרחית.
כשליש מהמשתתפים בהפגנה נושאים מצלמה כלשהי, עפרון, שלט; שליש אחר ממציא קריאות, נאומים, סיסמאות, שירים. אני רואה את ההפגנות האלו כמקשה אחת, מעשה יש מאין, מעשה שעיקרו יצירת סימנים וסמלים, מטאפורות ומשלים, אמירות והיגדים, רצף של תמונות.
יש בהפגנות האלו יופי - הנוף הוא יפה (העצים, האבנים), האנשים יפים כי הם שייכים לנוף הזה. הצילום שלי מנסה לטעון שמעבר ליפה הראשוני יש עוד משהו בסיטואציות האלו משהו שהוא בין תחום היפה לתחום הפוליטי - ההתנגדות, הפעולה, ההתגייסות, המשמעות, הטענה, ההקשר – כשהם נטענים על אנשים וסלעים, רגליים הולכות וחול בוהק, עבודה או ישיבה על תלוליות עפר – כל אלה הופכים לקול, מינעד, דיבור, קריאה, הכרזה. אני רוצה להעביר את המוצר הזה לשדה האמנות, להשתמש בשדה הזה כמגבר, בערוציו השונים כאמצעי הפצה.
הטקסט מחבר את הצילום למה שהיה קודם ואחר כך וגם למה שקרה באותו זמן ולא היה לו ביטוי ויזואלי. המילים הן סימנים. גם הצילום. אני מעדיף לראות צילום בתוך מכלול של סימנים. אין צילום שאין לו הסבר, סיפור, זיכרון או מחשבה מילוליים. אין מבט אל העולם בלי הקשר של חצי משפט, מעשה שקרה, באותו מקום, דיבור שאותה דמות אמרה.
אין טקסט שאינו מתחבר לתמונה, שאינו יוצר מראה בדמיון, שאינו מובל על ידי המבט, שאינו סימן במערכת גדולה.
הטקסט והצילום מאיירים אחד את השני, מסבירים ומפרשים, מרחיבים ומצמצמים את אפשרויות הפרשנות – ובאותו זמן מנסים לפתח לעצמם חיים עצמאיים.
תערוכה זו, כמו תערוכת 'אמנות הגדר מבלעין' (פסלים של מוחמד חטיב) שאצרתי באותו חלל לפני כשנה, עוסקת במה שמעסיק אותי באשר למעשה האמנות - האפשרות של שיעבוד המעשה לטובת רעיון, אידיאה, פעולה - מצד אחד, והאפשרות שהרעיון המשועבד הזה יחלץ ממעשה האמנות דבר מה חדש ושונה.
