משימת הבית כוללת שלושה חלקים אותם יש להגיש/לבצע בעת ראיון הקבלה.

1. "פורטרט עצמי"- הכנה וביצוע של מונולוג אישי אותו כתב, ערך ועיבד המועמד בעצמו.
2. "פורטרט עצמי המשתקף באחר"- בחירה וביצוע של מונולוג אחד (קומי או דרמתי) של דמות מתוך דרמה ידועה (ישראלית או מתורגמת) ואיתה אתה מזדהה. מצורפים קטעי מונולוגים לבחירתכם, אם אתם מעוניינים, תוכלו לבצע מונולוגים אחרים.�
3. "כתיבה חופשית" (עד עמוד וחצי) - על יוצר או יצירה שהשפיעה עליך או שימשה עבורך השראה (עדיף מתחום התאטרון).

• את המונולוגים יש לבצע בעל-פה (למתקשים ניתן לבצע בקריאה מתוך הדף), ולהביא (רק אם צריך) את החפצים/תלבושות המינימאליים, החיוניים לצורך ביצועו.

����
להלן המונולוגים מהם ניתן לבחור אחד:��
שם המחזה: בית ברנרדה אלבה
מאת: פרדריקו גרסיה לורקה.
תרגום: רבקה משולח.
שם הדרמות: משרתת.
מין הדמות: נקבה.
�
המונולוג:
�החוצה! מי אמר שאת יכולה להיכנס? כבר השארתי לי סימני-רגליים.(הולכת. המשרתת מנקה) רצפות מבריקות, ארונות-כלים, שידות, מיטות פלדה, בשביל שאנחנו נשתה כינין, אנחנו שחיות בתוך בקתות-חימר עם צלחת אחת וכף אחת. אני מתפללת ליום שלא יישאר אף אחד מאתנו לספר על זה.( הפעמונים מתחילים שוב לצלצל) כן-כן, שירעישו עולמות! שיביאו ארון עם ידיות מזהב.מת אתה, מת, בדיוק כמו שאני יהיה, אנטוניו מריה בנאוידס, שלא תדע מנוחה, שוכב קפוא בחליפה הטובה שלך ובמגפיים הגבוהים!
שלא תדע מנוחה. כבר לא תרים לי יותר את התחתוניות מאחורי הדלת של האורווה. (נכנסות האבלות, שתיים שתיים, עטופות בצעיפים גדולים, שחורים, חצאיות שחורות, ובידן מניפות שחורות. הן נכנסות לאיטן עד שהן ממלאות את הבמה. המשרתת מרימה קול זעקה) איי! אנטוניו מריה בנאידס, לא תראה יותר את הקירות האלה, ולא תאכל את �הלחם של הבית הזה. אני זאת שאהבה אותך יותר מכול אלה ששירתו אותך. (מורטת את שערותיה) ואני אמשיך לחיות אחרי שהלכת? אני אמשיך לחיות?
�
שם המחזה: בית הבובות
מאת: הנריק איבסן.
שם הדרמות: נורה.
מין הדמות: נקבה.
�
�המונולוג:
זאת בדיוק הבעיה. אתה לא מבין אותי, וגם אני לא הבנתי אותך – עד הלילה הזה. אל תפסיק אותי, בבקשה תקשיב לי עד הסוף. עכשיו עושים חשבון, טרוולד. (שתיקה קצרה)
הישיבה הזאת כאן לא נראית לך מוזר?
שמונה שנים תמימות אפילו מן היום הראשון בו הכרנו, לא החלפנו בינינו מילה רצינית, אני לא מדברת על בעיות, אני מתכונת שמעולם לא ישבנו כדי לדבר על איזה עניין באופן יסודי. אתה מעולם לא הבנת אותי, עשיתם לי עוול נורא. קודם אבא אחר כך אתה. (מנידה בראשה לשלילה) לא אהבתם אותי, חשבתם שזה נחמד להיות מאוהבים בי זה הכול, זאת האמת. כשגרתי בבית אצל אבא, הוא הרצה בפניי את כל ההשקפות שלו וההשקפות שלו נהפכו להשקפות שלי, אם הייתה לי דעה אחרת הייתי מסתירה אותה כי זה לא ימצא חן בעיניו. אבא היה קורא לי ילדתי-בובתי ושיחק איתי כמו ששחקתי בבובות שלי. ואז באתי אל ביתך, אני מתכונת שעברתי מבעלותו לבעלותך, אתה ארגנת הכול לפי טעמך ככה שבאופן טבעי אימצתי את הטעם שלך או שרק העמדתי פנים. כשאני מנסה להביט אחורה - נדמה לי שחייתי כאן כמעט כמו קבצנית - מן היד אל הפה.
�
שם המחזה: ההולכים בחושך
מאת: חנוך לוין.
שם הדרמות: אם הטפל.
מין הדמות: נקבה.
�
המונולוג:
דמו לכם המוות
דמו לכם לא כלום. ואז דמו עוד פחות.
דמו חושך מוחלט. ואז דמו חושך עוד יותר.
דמו את מה שאינכם יכולים לדמות. דמו את כל מה שהכרתם.
את הנשים, הגשם, הלחמניות, השמש.
והוסיפו להם את התואר "לא".
לא גשם, לא שמש, לא נשים, לא לחמניות.
דמו את כל זה ומחקו גם את הדמיון. כי נגמרים הצרות , הצלילים, התחושות, ואל תפחדו, נמחק גם הפחד.
נגמרות גם המילים, גם מילות השלילה.
נמחקת המילה לא, נמחקת המילה אין.
גם אינות איננה. והלא כלום מוכפל.
לא תוכלו לשוות בנפשכם עד שתגיעו,
וכשתגיעו, לא תוכלו עוד לשוות.
�
שם המחזה: העלמה יוליה
מאת: אוגוסט סטרינברג.
שם הדרמות: יוליה.
מין הדמות: נקבה.
�
המונולוג:
�
כריסטין – את אישה, ואת הידידה שלי! היזהרי מהאיש הזה – הוא מנוול.
�
הקשיבי אלי כריסטין – אני רוצה שתביני אותי.
הקשיבי לי, כריסטין! את חייבת להקשיב לי – ואז אני אספר לך את הכול.
�
את חייב, את חייבת לשמוע ו...
�
(בעצבנות רבה): אני מבקשת ממך, כריסטין, נסי להיות שקטה והקשיבי אליי. אני לא יכולה להישאר כאן-וגם ז'אן לא יכול להישאר כאן – ולכן אנחנו חייבים לנסוע.
�
אה, אני יודעת – יש לי רעיון! אולי שלושתנו... אילו נסענו לחוץ לארץ – שלושתנו יחד – לשוויצריה – היינו יכולים לפתוח מלון – יש לי כסף, את מבינה... (היא מרימה את תיקה, ומטלטלת אותו אנה ואנה לפני עיני כריסטין) ז'אן ואני ננהל את העסק – ועלה על דעתי, שאת תוכלי להיות ממונה על המטבח. את לא חושבת שזה יכול להיות נפלא? הגידי שאת באה. בואי איתנו – ואז כל יסתדר! בסדר? הגידי כן!
�
את לא היית אף פעם בחוץ לארץ, כריסטין – את צריכה לנסוע קצת ולראות את העולם, אין לך מושג כמה שזה נחמד לנסוע ברכבת! כל הזמן רואים אנשים חדשים, ארצות חדשות! ובהאמבורג נרד ונלך לראות את גן החיות – זה ימצא חן בעינייך. וכשנגיע למינכן, שם יש מוזיאונים ושם תראי את התמונות של רובנס ורפאל ועוד ציירים גדולים, את יודעת... בטח שמעת על מינכן, נכון? זה איפה שהמלך לודוויג היה גר, המלך שיצא מדעתו...
�
שם המחזה: העלמה יוליה
מאת: אוגוסט סטרינברג.
תרגום: טובה קשת
שם הדרמות: יוליה.
מין הדמות: נקבה.
הערות: הוצאת "אור-עם"
�
המונולוג:
(מתקרבת לסדן העץ, כאילו היא נמשכת למקום בניגוד לרצונה) לא – אני לא מוכנה עדיין לנסוע – אני לא יכולה. קודם אני צריכה לראות... (פתאום היא משתתקת. היא עומדת ומטה אוזן, אך עיניה רתוקות כל העת אל הסדן והגרזן) אתה אומר שאני לא יכולה לסבול מראה של דם. הה, הייתי שמחה לראות� את הדם שלך – את המוח שלך – ניתז על הסדן הזה... אתה חושב שאני טיפוס חלש, מה? הייתי שמחה לראות את כל הגברים כולם מתבוססים בתוך נחלי דמם, כמו הציפור הקטנה שלי... אני חושבת שהייתי אפילו מסוגלת לשתות מתוך הגולגולת שלך – הייתי מאושרת לרחוץ את רגליי בתוך החזה שסוע שלך, לקרוע מתוכו את לבך, ולאכול אותו צלוי. אתה חושב שאני טיפוס חלש – אתה חושב שאני מאוהבת בך, רק מפני שמשהו בתוכי שיווע לקבל את זרעך – אתה חושב שאני משתוקקת לשאת את יוצא חלציך תחת לבי, להזין אותו בדמי – ללדת לך ולקבל את
שמך? דרך אגב, אני אפילו לא יודעת מה שמך. מה שם המשפחה שלך? אולי אין לך בכלל שם המשפחה? אולי אין לך בכלל שם משפחה... חשבת להפוך אותי לגב' שומר סף, או גב' ערמת-זבל...
�
שם המחזה: ההולכים בחושך
מאת: חנוך לוין.
שם הדרמות: ההולך.
מין הדמות: זכר.
�
המונולוג:
תחילה יש העניין הזה
שעומדים על כפות הרגליים ולא נופלים.
ומוזר שפיסת רגל צרה כל כך מהווה בסיס.
ואחר כך יש העניין המוזר שמזוודה.
שקופסא עם ידית ובתוכה שמים דברים לדרך.
איזה דרך ואילו דברים.
זו שאלה אבל נפרדת.
ואחר כך יש העניין המוזר שלילה, וחושך ולא רואים ולכן גם לא יודעים.
�
והצירוף שזה של רגליים מזוודה ולילה.
כל כך מוזר. הכול כל כך מוזר.
כאילו שהיה קשר בין הדברים ונפרם.
�
הנפת רגל אחת לפנים.
לרווח בין הרגליים קוראים פסיעה. פסעת.
במקום שבו עמדת אינך. ובמקום שבו לא עמדת כבר ישנך. וגם זה מוזר.
עוד פסיעה. עכשיו זו כבר הליכה.
אני איש, ועשיתי שתי פסיעות, ובכך, הנני איש הולך.
�
שם המחזה: ביבר הזכוכית
מאת: טנסי וויליאמס.
תרגום: תרצה אתר.
שם הדרמות: טום.
מין הדמות: זכר.
�
המונולוג:
�
הקשיבי! את חושבת שאני משתגע אחר בית המסחר? את חושבת שאני מאוהב בחברה המאוחדת לייצור נעליים? את חושבת שאני מת לבזבז חמישים וחמש שנה באולם הסלוטקס הפלורסנטי הזה!? אני מעדיף שמישהו יפצח לי את המוח בגרזן – מאשר ללכת לשם בכל בוקר.
אבל אני הולך! בכל פעם שאת נכנסת וצווחת את ה"קומו עורו" המטונף הזה. "קומו עורו"! אני חושב בליבי "כמה טוב להם למתים"! אבל אני קם. אני הולך! בשביל ששים ושבע דולר לחודש, אני מוותר על כל מה שאני חולם לעשות ולהיות אי פעם! ואת אומרת – שאני חושב על עצמי – שכל מה שאני חושב הוא רק על עצמי. ובכך, הקשיבי, לו הייתי חושב על עצמי, אמא, הייתי נמצא במקום שהוא הלך אליו (מצביע על תמונות אביו) המקום הרחוק ביותר בעולם שאפשר להגיע אליו בעזרת כלי רכב. עזבי אמא, אני הולך לקולנוע. (הופך ציני) אני הולך למאורות חשיש! כן, מאורות חשיש, מאורות של פושעים וגנבים. הצטרפתי לכנופיה של אל קפונה. אני רוצח שכיר. אני סוחב תת-מקלע בתוך נרתיק כינור! אני מנהל רשת שלימה של בתי-זונות בעמק!
�
�
שם המחזה: אשכבה
מאת: חנוך לוין.
שם הדרמות: הזקן.
מין הדמות: זכר.
הזקן מגיע לנהר אחרי ממש אחרי שאשתו נפטרה.
�
המונולוג:
�
[גדת הנהר, בוקר.]
כשיצאתי מבית הקברות הקטן, לא חזרתי הביתה אלא הלכתי לאן שנשאו אותי רגלי, למרעה. היו שם ילדים. אח"כ, בשיפולי העירייה היה נהר, טסו בצווחות עורבים, ברווזים שטו. השמש להטה בחוזקה, ועל פני המים, היה נצנוץ עז כל כך שהכאיב לעיניים. הלכתי לאורך הגדה, ילדים קראו אחרי: " עושה ארונות מתים!", ואני המשכתי ללכת... והנה הגעתי אל עץ ערבה עתיק שגזעו נבוב... ולפתע עלו בזיכרוני, כמו חיים, תינוקת בהירת שיער ועץ הערבה מאז, הם אלה שעליהם דיברת, כן, זו אותה ערבה עצמה, ירוקה, שקטה, עצובה – איך הזדקנת!...
[יושב]
ואני משתומם, לא מבין, איך זה שמשך חמישים שנותיי האחרונות לא באתי אפילו פעם אחת אל שפת הנהר; מחוץ לבקתה, מחוץ לארונות מתים, ממש מעבר לחלון, היה עולם גדול, מרהיב ואני לא ידעתי... והרי זה נהר הגון, לא נחל של מה-בכך... אפשר היה להקים כאן מפעל דיג, ואת הדגים למכור על הדלפק, במסעדה שהייתי פותח לדיירים, ואת הרווח יכולתי להפקיד בבנק ולקבל אחוזים... היה עדיף לא ארונות מתים...
�
�
שם המחזה: השחף
מאת: אנטון צ'כוב.
תרגום:דוד אבידן/יואב כ"ץ
(משולב).
שם הדרמות: נינה.
מין הדמות: נקבה.
�
המונולוג:
�
אני כ"כ עייפה... מעט שלווה, שלווה... אני שחף...לא. לא ככה. אני שחקנית. נו כן... מדוע אתה אומר שתנשק את האדמה שעליה אני דורכת? צריך להרוג אותי, כמו את השחף... אני מצטיירת לעצמי כמו...
לא משנה... אירינה ניקולאייבנה כאן... כן גם הוא כאן! נו כן, לא חשוב, כן... הוא לא האמין בתיאטרון. תמיד לעג לחלומותיי, עד שגם אני חדלתי להאמין בעצמי ואיבדתי את כל הלהט... אחר כך הייתי כל כך שקועה באהבה ובקנאה ובחרדה מתמדת לתינוק שלי... וכששיחקתי תפקידים, ביצעתי אותם גרוע. לא ידעתי איפה להחזיק את הידיים, איך לעמוד על הבמה ואיך לשלוט על קולי. אין לך מושג איזה השפלה זו – לדעת שאתה משחק נורא ולא מסוגל להשתפר... אני שחף...
לא, זה לא זה... אתה זוכר שירית בשחף? אני הייתי מן שחף כזה, שחף טועה. ואז הופיע גבר, שהבחין בי ומאחר שלא היה לו דבר טוב יותר לעשות הוא הרס אותי... רעיון לסיפור קצר... לא, זה לא זה... על מה דיברתי? אה,
כן – אני מדברת על הבמה! עכשיו אני כבר לא כזאת... היום אני שחקנית אמיתית. אני משחקת מתוך שמחה, בהתלהבות. כן, על הבמה אני שיכורה ומרגישה כל כך יפה...
�
�
עבודה נעימה ובהצלחה,
מיכל בעדני בן-שישו
ראש המחלקה לתיאטרון- בית ספר מנשר
מס טלפון: 03-6887090 שלוחה:123
מייל :michalbaa@minshar.org.il�