אני זוכר את הנסיעות חזרה הביתה בחושך. הייתי ילד, ובכל נסיעה, קצרה או ארוכה, הייתי טרוד במחשבות בלתי פוסקות על אהבה, על אמא ועל אבא. על החיים.

הבטתי מהחלון ועצמתי את עיניי בדיוק ברגע בו היתה חולפת מכונית בנתיב הנגדי, כשאורות הלילה שלה דולקים. בראשי נצרב שביל האור, שהשאירה אחריה המכונית, וכך הייתי נשאר מוקסם בעיניים עצומות, לא מרפה ומחכה בקוצר רוח למכונית הבאה.
 
אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה בה צילמתי.
 

ביקשתי ליצור סידרת צילומים אשר מדברת על תחושות. תחושות אין מוצא, תקיעות, כבילות והרצון לברוח ללא יעד. היה לי חשוב לצלם מקומות אוטנטיים לתחושות אשר מכילים אפשרות של מקום קיים ואין מקום בעת ובעונה אחת.

אני נע בחללים ובמרחבים מזדמנים. בחושך כל הצבעים דומים זה לזה. כשהאור נדלק אני מוצא עצמי מתנועע באופן כפייתי, רודף אחר נקודה במרחב שתאפשר לי למקד את המבט ולו לרגע בודד. אני עוצר, נושם נשימה מלאה, וממשיך בתנועה למקום הבא.

אמיר מביים דמויות במרחב הציבורי. עבור דמויות אלו מדובר ברגע מכריע. נראה כי הגבר המבוגר העומד מול מכוניתו או הבחורה הצעירה המביטה בסערה לאחור עומדים בפני סיטואציה דרמטית. המבט והתחביר של העבודות נדמים כקולנועיים. המתח הרב הנוצר בעבודות מתקיים בין מטען הידע בצילום לבין המרכיב הלא נודע.

דימוי מנימליסטי של קבוצת שיערות על גבי משטח בהיר. העבודה יוצאת מן הטיפול באיזוטרי, ב"פסולת" הגוף, אל בחינה מחודשת של החומר והמימד הפיסולי הגלום בו. השיער כמייצג נשי הופך זמני, שברירי ובר חלוף.

בועז לביא מציג שישה דימויים, המצולמים בפורמט גדול. אלו דימויים של מרחב בייתי, כאשר בחלקם מופיעה דמות הצלם. עבודתו של לביא מנכיחה פער בין הבית לחוץ ומייצרת מהלך בו הטבעי פולש אל הסביבה המוכרת והבטוחה של הבית. המפלט של האדם המודרני הופך למקום מאיים, המערער את תחושת הביטחון הבסיסית.
האתר של בועז לביא: http://www.boazphoto.com

גיא חי את תרבות הסקייט. עבודתו הינה רומן מתמשך עם תת התרבות הזו ועם מאפייניה החזותיים והמנטלים. בעבודת הצילום חושף פיטשון את הפיתוי לצד האיום, את יחסי המשיכה והדחייה.
האתר של גיא פיטשון: http://guypitchon.com/

במרכז החלל עומדת ציפיה המזכירה חוויה אודיו-ויזואלית הלקוחה ממוזיאונים היסטוריים. בפועל מדובר בתצלומים דגומים  מתוכנת תצלומי אוויר של גוגל המתחקים אחר מיקומם המדוייק של מחנות ההשמדה ברחבי אירופה. החוויה הנוצרת הינה של חיפוש עקר, של עדות מטושטשת, של זיכרון מפוברק.

עבודותיו של דני עוסקות באינטראקציה בטריטוריה עירונית. המפגש עשוי להיות בין שתי דמויות, פרט בתוך קבוצה ואף הסובייקט אל מול מרחב הצילום. זהו צילום מבויים, אשר טומן בחובו הן את הפיתוי שבמרחב העירוני והן את האיום הפוטנציאלי שבו.

בסידרת הצילומים מציגה היידי נשים צעירות, ממוקמות במרחבים דומסטיים מנימליסטיים.הדיאלוג הנוצר בין הסובייקט לבין מרחב במחייה שלו עוסק בהתאמה, בהעדר.

עבודה זו מנסה להתחקות אחר מפגשים שונים בין הטבע לתרבות בארץ. העבודה מורכבת ממספר דימויים בהם ישנה נוכחות אנושית חזקה. הנוכחות האנושית בנויה כמעין הצגת תיאטרון כאשר התיפאורה היא הטבע.
בכל מקום שאליו הגעתי ניסיתי ללהק כמה שיותר שחקנים על ידי המצלמה. עבודת החיבור התבצעה בבית, מה שאפשר לי לבחור בשחקנים המתאימים ו"לביים" את הסיטואציה. יצרתי סיטואציות שונות, בין אנושיות, אשר בעצם לא היו מעולם.

בתנודה כפואה, חיפוש אחר זיכרון ילדות רחוק. זה לצד זה מונחים סמלים דתיים טעונים במטען תרבותי ודימויים חומריים מהווית היום יום. דימוי דתי מונמך לידי תצלום מזכרת תיירותי, ודימוי חומרי עולה בקדושה, מואר באור דתי נשגב. צילום של מקום דתי כאמצעי שיקוף של תחושת שייכות.

העבודה מורכבת ממערכת דימויים המייצרים אדריכלות פנימית. עבודתה של ליאת הינה דיוקן עצמי של חיפוש וכמיהה.

מאיה מציגה שתי עבודות: האחת הינה הצבה של דימויים בעלת מאפיינים אקלקטיים. זהו תחביר הבנוי ככתב חידה ומשקף מצב תודעתי. בעבודה השניה מצולמים בני משפחתה של הצלמת. הדמויות ניצבות אל מול המצלמה, אוחזות בכבל המופקד על פעולת הצילום העצמי. רגע הצילום כמו גם היחסים בין הצלמת למצולמים הופכים לפעולת פרידה.

העבודה מנסה לבחון וליצור מציאות המטשטשת את הגבול בין מה שקיים למה שלא. פעולת הצילום לוקחת את התכונות של צילום הטבע/חי/נוף, ומפעילה אותם על מציאות מלאכותית, על טבע שלא קיים. כך נוצרת אשליה של מקום מוכר שפעם טיילו בו או ראו עליו סרט ב"נשיונל גאוגרפיק".

המצלמה של עידן משוטטת בחצרות אחוריות בסביבה אורבנית, המקומות נטושים, מוזנחים ומופרדים מהרחוב. אלו מקומות שלא מבקרים בהם.

סגנון החיים העכשווי לא מותיר בידי המקיים אותו הרבה ברירות. זהו עולם שבו הזמן שווה כסף, המקולקל מוחלף בחדש והשגרה מתגברת על הרצון.

עבודת הצילום של פליקס היא מסע שורשים תרבותי. פליקס מתעד בתים, בהם מתגוררות משפחות אשר היגרו מחבר העמים במהלך שנות ה90 אל ערי הפרבר הישראליות. מבט המאפיין את העבודות מתמקד באובייקטים ובאורנומנטים המגדירים את הזהות ומייצרים אקס-טריטוריה בנוף המקומי.
לאתר של פליקס קריס

העבודה נראית כתרגום חזותי לתחושת שבר.

שלוש נשים יושבות זו לצד זו על ספה. באחת הן פורמות וסורגות סוודר לבן, בשניה הן קולפות תפוחי אדמה. בשלישית, יושבות ללא מעש כשמאחוריהן מסך כחול המצפה להתמלא בדימוי כלשהו. העבודה מטפלת בהורשת הזיכרון ובאחוות נשים המבוססת על היסטוריה משותפת.

הצילומים מציגים דימויים של עוברים מתים לאחר שמום התגלה בהם. שעות ספורות לאחר מותם הם נקברים. פעולת הצילום היא ההוכחה היחידה לחיים אלו. בצמוד לצילומים מוצגים משטחי צבע חי המקיימים דיאלוג סרקסטי עם המציאות המצולמת.
  קישור לתערוכת בוגרים  2006
האתר של דודי דיין: http://www.dudydayan.com/

שרקתי לראשונה בגיל 9 ובאותה שנה בדיוק שחיתי בריכה שלמה בסגנון חתירה.
מישהו אמר בזילזול שיש לי כשרון מלידה וקרא לי הדג שבמים.
והיו לי דגים בכדים שקופים ומתו לי כולם ואחד התאבד.
והזכוכית התנפצה ואין זכוכיות עמידות נכון לרגע זה.

בחרתי לצלם סביבת מגורים, עירונית או פריפריאלית, באופן המדגיש את העדר הנוכחות האנושית, אני מתבוננת במבני מגורים או תעשתייה כעל ישויות רפאים, אנדרטאות שוממות, עזובות ומרוקנות מחיים ובכך מטשטשת את ההגדרות שבין עיר ומושב, אזור מגורים ואזור תעשייה.

ניסיתי להתחכות אחר היבטים שונים בחיי המשקפים את תחושותי לגבי אותו אדם/סיטואציה. למרות הקירבה והאהבה הרבה לאנשים אותם אני מצלמת עולה תחושה אמביוולנטית ביחס למצולמים. ניסיתי לחשוף מורכבות ולגלות את עומקם של היחסים כמכלול רגשות ותחושות מעורבות.

העולם הפך דו ממדי
המכונה השתלטה על העין האנושית, נכסה את הנוף.
מדברים על הכל במושגים של יצרנות, של רווח אישי.
רואים הכל בצבעים שלא מכוילים אל הטבע.
הקץ הוא מובן מאליו ועובדה זו שימשה לי כתחילת התהליך.
משל אחד טוען שברגע ההוא שכל הסינים יקפצו באותה השנייה העולם יסטה ממסלולו.
תחילה ניסיתי להסיט את העולם.
לאחר מכן הבנתי שהעולם כבר סטה.
ולאחר שכל נסיונות ההבראה כשלו, נותר לי רק לדמיין את הרגע האחרון ההוא, השנייה בה המסך גובר על האנושות.

העבודה בוחנת את מושג המשפחה ואת מעמדו של הפרט בתוך המכלול, וזהו חלק קטן שמרכיב את הגוף המשותף שנקרא משפחה. האופי הטהור של הפרט לא יכול להתקיים בו זמנית עם אופיו הטהור של הפרט האחר, ולכן, כל פרט חייב להסיר מעצמו תכונות מסויימות - בדומה לפעולה של הסרת האמולסיה העודפת מנייר הצילום המסורתי בכדי ליצור אובייקט אחד שלם.

תוך כדי שיטוט במרחבי הטבע האורבני אני בוחר לי אובייקטים זרוקים. עלים, אבנים, צמחיה, חתיכות עץ מנגריה. אני יוצר עמם קשר, משייך אותם אליי, מכנס אותם. בעזרת פעולות פשוטות וצילום האובייקטים על גבי רקע לבן, אני מנתק אותם מהקשר, מרמז על מוצאם בזכות עצמם ומבקש מהצופה לתת להם את מלוא תשומת הלב. צביעה, קיבוע צורה גיאומטרית, סידור, חיבור ואריזה, אלו הן פעולות מינימליסטיות, פעולות מדוייקות השואפות ליצור זיכוך ותהייה.
לאתר של עמית רוזנפלד

Febricosmos
העבודה עוסקת בשאריות מתוך סיטואציה "משובשת" ובהזרה של אובייקטים. מה אמת ומה בדיה? האובייקטים הם מקטעים של מציאות מפוברקת ובת חלוף. הטעייה של זיכרון שלא היה, עדות לפשע שלא התרחש ושרידים של מצבים דרמטיים. העבודה דורשת השהייה של המבט וחקירה של הדימוי. הדימויים המושכים/ דוחים אוחזים סוג של סוד המסרב להיחשף. הם מפתים בציבעוניות החולנית ובחוסר הבהירות שבין מציאות לבדיה.

אני נוגעת בכאב האישי והקולקטיבי בעקבות פרשת הדם שנחשפה ב-24 למאי 1996.
הזלזול המופגן בעדה האתיופית והאפליה הבוטה הם אבני היסוד של עבודתי.
חוסר ההכרה בערכי העדה וההרגשה המשפילה עוררו בי רצון להציל חיים.
לתרום או לא לתרום? האם דמי יישפך לריק?
לינק לחלק מוידיאו ארט – עבודת הגמר של סופי ג'מבר

סדרת התצלומים שואבת את תכניה מעולם המושגים החזותי המשויך לאופנה ולסגנון חיים. בחירת הדימויים המרכיבים את הסידרה ממיסה ומקלפת את המעטפת ה"מושלמת" המאפיינת את סוג הייצוג המוכר לנו. המנגנון הפנימי ב"לא מושלם" נחשף ומקבל קדימות.

סדרת צילומים בפורמט גדול של מודלים המועתקים מן המציאות היומיומית. אלו קיבלו חיים חדשים עם הענקת ייעוד חדש ושונה במטווח בקיסריה.

הצילום נוטש את אופן הייצוג המסורתי ומוצג כשתי שכבות עבודה. באחת נראים דימויים ישנים, צילומי ילדות, לא מכאן, לא מעכשיו. מבט כמהה, נוסטלגי. בשכבה האחורית, השניה נראים צילומים השאובים מן התרבות המקומית, העכשווית. החיבור עוסק בתחושות זרות ושייכות החיות זו לצד זו.
זהות פרטית וזיהוי קולקטיבי הופכים למארג חזותי מתעתע.