אני עיוורת לָעוֹלַם
והמילים,
הן ידָיי
המגששות
בחשכה
והן אצבעותיי
הממששות
בֵלַהט
תחושות נעלמות,
נעדרות צורות ממשיות
בֶעולַם עוד רֵיק,
ורַק הן
מייסדות מנגד
עולם שהוא ניצב וגם קיים
באור שמתקבל
רק בין שורות
דָפים שלי
יקירותיי.
אני עיוורת ליוֹפֲייך
שכן בורה אני מהבינוׁ
ומראוֹתוֹ וודאי, וודאי
בתפאַרתוֹ ובגדוּשַת
הדר.
ועוֹד, צרוּ עייני
מקלֹט כל
רבֲבתייך
ורבֲבתייך יֲפַייֲם.
אני עיוורת
ליוֹפייך
ורק קצוֹת עצבּים
רַכּים שלי
נֵאוֹתים ללוות את
טֲווית רִקמוֹת
פנייך
ורֵשַתוֹת
קַווים שלוּבים, צפוּפים
שסופם להתקבל
רק בחיבור המגעים
בינינו.
אף פעם לא להירַאוֹת.
אני אילמת לַעוֹלם
אז אני שָרַה שיר
אחד, פרוע
שסופו להתקבל
רק בין שורות
דפים שלי,
דפים מתעופפים ברוּח.

טוטאל לוסט / דן פדרגרין

פשע מתרחש בכבישים שמובילים את נח לדירתו השכורה ברחובות. בצידי הכביש רכבים הופכים לאנדרטות בוערות, בעקבות המבול הכבד שהפתיע את העיר, "מספר ההרוגים בתאונות הדרכים היום עלה ל-13 אנשים" הרדיו מבשר. נח מעביר את לשונו בתוך חלל הפה בתנועות מעגליות, מלקט שאריות מעושנות של גלנפידיך שהמתין עבורו שמונה עשרה שנים בחבית עץ, הוא מחליף את התחנה ברדיו בלחיצה גסה וצולל עם ג'ון קולטריין בקצב המגבים. הוא מחפש את הטלפון הנייד בכיסיו וההגה סוטה קלות לימין, הטלפון נשלף לבסוף מכיס המעיל והוא מחייג לסיוון. "הלו?", היא עונה בקול מנומנם, יש לי צניחת סוכר, אני צריך אותך. "אתה שיכור?" היא שואלת בבוז. למה זה משנה?, "אני קמה מוקדם מחר" היא אומרת ומנתקת. נח רותח מזעם ומוחץ עם הרגל את דוושת הגז, מהרכב עולה קול מתאמץ ששולח אותו בטיסה לעבר הכניסה לעיר. הוא ממלמל "כלבה" לחלל הרכב, שנים הוא מבקר ביד קשה אנשים שמוציאים את חולשותיהם כשהם שיכורים, "חולשה בלתי נסבלת של יונקים" הוא אומר בקול רם למראה. הוא קולט מרחוק אורות של ניידת משטרה משתוללים מחוץ למכון ויצמן, הוא יודע שאין סיכוי שיעבור בדיקת אלכוהול במצבו ומחליט לנסוע בדרך חלופית בין מבוכי העיר. הגשם הפסיק להכות על שמשת הרכב אך פנס הרחוב אומר לו אחרת, הגשם לא יוותר בקלות הלילה. הרכב עף מעלה ומטה על פסי ההאטה ונח מתודלק בכעס וויסקי מוחץ שוב את דוושת הגז, האוטו שואג ולפתע נשמע צליל של קימוט עז מצידו הימני של הרכב, נח ממשיך לנסוע עד סוף הרחוב ועוצר את הרכב בחריקה רטובה. שתי ידיו מוחצות את ריפוד ההגה והוא מפנה מבט מהוסס לימין, הוא מבחין בחסרונה של מראת הצד הימנית מבעד לחלון, משהו תלש אותה. נראה שברגע השפעת האלכוהול מתחלפת בגלי חרדה, חילוף החומרים מתחיל להשתגע והוא יוצא מהאוטו במהירות ומקיא על צמיג רטוב של רכב חונה. הגשם מתחיל לשטוף את הקיא מתחתיו וכשראשו פונה אל הרחוב, ברק עצום מאיר דמות שחורה שרועה על הכביש. נח קופא על מקומו, הוא מתקשה להבין אם הדמות אנושית או לא, הוא רוצה לגשת ולבדוק אך רגליו נעולות במקום. הוא נכנס לרכב וטורק את הדלת, משתהה דקה נוספת וכשהגשם מתחזק הוא שובר את ההגה לשמאל ונמלט במורד הרחוב. רכבו נעצר מחוץ לדירתו ונח נשאר חגור ודומם, הוא בוהה בגן הציבורי העלוב ליד ביתו, נראה שהדבר היחיד שאי פעם צמח בו הם קונדומים משומשים ומחשבות רעות. הוא מתנדנד במדרגות ועוברת דקה עד שידיו הרועדות מצליחות לדחוף את המפתח למנעול ולסובב. הבית מבולגן מפרידה, החפצים של סיוון עומדים בפינה מוכנים לאיסוף, תמונות הקיר שלה שעונות אחת על השנייה, חודשים הוא מחכה שהיא תוריד את האומנות הסוטה שלה מהקירות התמימים שצבע במו ידיו, ועכשיו הכול נראה ריק וחשוף, רק סימני המסמרים נשארו. שכוב במיטה הוא פורש את זרועותיו וממלא אוויר בגופו ועליו הבגדים הרטובים, הסיגריה רועדת לו ביד וגושי אפר ארוכים מתרסקים על המזרן החשוף. הוא שוכב בחושך, פעם בכמה דקות עוברת מכונית בחוץ ומאירה על התקרה אור חולף ששולח רעד בגופו הרטוב, העיניים שלו כבדות ורגע לפני שנרדם הוא שומע את החרא זורם בתוך הצינורות שבקיר. 

בואו מהר
הם ירו בה
להביור של אש
והמלאכים שימשו מקהלת ליווי
כדי שהאפר לא יתפזר.
הו, מציצנות קדושה
בשינה היא יפה מאוד בעיניי
כחלחלה, שלרגליה שוכב תינוק בוגונוויליה
מביטה ישר לתוך הנשמה שלי
והיא יודעת עליי הכל.
 
ואז פתאום נפתח משהו יפה ומתוק ומזמין,
כל מיני אורות ממשיכים להבהב
ומרוב ריכוך היא מתחילה לעוף
פראית, קדומה, כמעט שבטית 
ושואלת:
את לא בוערת?

סטרייט פרנדלי - תל אביב-
לא נמאס לך?
תגיד סרטים של סטרייטים,
פורנו סטרייטי.
תגיד אתרי הכרויות דו מיניים.
זה אתה שמוציא את עצמך
מהחברה
בהשתייכות הזאת שלך
לקהילה ישרה.
כשהכל סובב סביב הפאקינ'-
מיניות שלך.
הוא יוצא הערב,
לליין של סטרייטים
בבר סטרייט פרנדלי,
ואולי יהיה לו
סקס סטרייט טוב הערב.
ישר וטוב.
תגיד,
כל הריטואל המיוחצן הזה
של קהילה סטרייטית
סגורה.
זה לא נמאס לך תגיד?
ותזכור,
שמלחמת העולם השנייה
ובלבד
הפכה את מלחמת העולם
לראשונה,       ואז תגיד-
שאני שמתי אותך ראשון
אז אל תהייה לי חברותי\
מסביר פנים עכשיו-
אני פאקינ' פארק היורה 2!
אז נעמדת לי ישר פתאום?
אתה בסך הכל תופס יותר
מקום.
אז תגיד- סטרייט פרינדלי-
תל אביב.

"היום אנחנו לא מקבלים סירוב" ג'ק מצמיד לחישה לאוזני. "הגיע הזמן שתראה את התפוח הגדול בלילה". היום אני לא יכול לסרב והאמת היא שאני גם לא רוצה.
הערב מתחיל באחד הבארים הכי אינים בעיר, החבר'ה של ג'ק ודיוויד ישובים על הבר מתודלקים ואני שזו הפעם הראשונה שלי בניו יורק מנסה להחביא את הבורות החוצלארצית שלי.
הבר משקיף על הסנטרל פארק ועל ההדסון והאורות שלהם מתערבבים לי בריח סיגריות ובושם ואלכוהול. הדי ג'י דופק לי בראש את העבודה שלו והוודקה דופקת לי בראש את העבודה שלה. "מבחינתי אפשר להישאר כאן" אני צורח לדיוויד אל תוך האוזן כמעט קורע לו את עור התוף. "עוד לא ראית כלום" הוא מחייך ומרוקן לתוכו עוד משהו "לחיים" אני מרים בעברית.
התחנה הבאה ברחוב  stone street בתוך מבנה מהמאה התשע עשרה, האוויר מחושמל וגם כאן כולם מכירים את ג'ק ודיוויד, "מה אתה אומר? כמו שהבטחתי?" ג'ק צווח מהקצה השני של הבר, אני מרים את הכוס לעוד 'לחיים', מאשר. הוא מסמן בידו שאתקרב ואני משתחל בקושי רב לכיוונו בין גופות מתחככים. ג'ק דוחף לי כוסית עם נוזל ירוק "אתה מכיר את רון?" הוא שואל כבדרך אגב ואני מהנהן "כן, הכרנו בגלריה" "תישאר איתו רגע" הוא אומר ולפני שאני מספיק להגיב הוא נעלם.
"תשתה" רון פוקד ומצביע על הירוק "מה זה?" אני שואל בחוכמה של אחרי "אבסנט. זה לא חוקי כאן, אבל לי יש קשרים עם הברמן" הוא קורץ. הירוק הזה בתוכי ושתי דקות אחרי אני מדבר סינית, רון דוחף לי עוד ירוק אחד, "לחיים" הוא מפתיע בעברית "לחיים" אני מגמגם.
מכאן ואילך, הכול מתנהל בסמיכות כבדה, בסלואו מושן, בר הופך למועדון נכנסים ללימוזינה יוצאים מהלימוזינה פרצופים חדשים מתערבבים בפרצופים ישנים כולם מחויכים מהולים אלכוהול וכימיקלים, כולם חברים שלי.
"בוא"  רון מושך אותי ואני נגרר אחריו לאיזה חדר. איך זה שיש כל כך הרבה אסלות בסלון אני שואל את עצמי ולא מצליח להגיע לתשובה ברורה, רון נועל אחריו את הדלת ומוציא מהכיס קופסא קטנה. אני עדיין עומד מנסה לברר את סוגיית האסלות כשפתאום שורות לבנות מסתדרות על המדף. "בחיים לא עשיתי" אני ממלמל, גמור. המוח שלי עובד על רבע. אני מעורפל ובכל זאת משהו בי מתנגד. זה רע אומר בי איזה קול פנימי. רון לוקח שטר מגולגל שואב לתוכו שלוש שורות ואז תוחב לי אותו ביד. מתעלם מעצמי אני עושה בדיוק כמוהו. עוד כמה רגעים ואני הופך מחודד, בלי רעשים בלי קולות בלי דבר שיכול לעמוד לי בדרך. אני טיל אני עומד להתפוצץ אני אלוהים, הסמיכות הכבדה מתחלפת בפרץ אנרגיה לא מוסבר שמאיים לפוצץ לי את המוח בא לי לרוץ מרתון.
לפני שאני מבין מה קורה רון מעלי. אני קורע מעליו את הבגדים מגלה גוף מושלם. מפוסל. השרירים משורטטים כמו בציור של ליאונרדו דה וינצ'י כל קובייה יושבת בול ליד אחותה התאומה כמו חבילת שוקולד. אני מעביר יד ממשש כל שריר, לוחץ, מתרגש מהתחושה באצבעות, בהתחלה הן מרגישות לי כמו קטיפה אחר כך מדגדג אחר כך נהיה כמו זרם חשמלי. כל נגיעה מאתיים וולט אלף וולט אלפיים. אני משתגע. נטרף. רון מנסה את הלשון שלו בתוכי, אני מרחיק אותו מעלי מטיח אותו אל הרצפה מסובב אותו באלימות, לוקח אותו באגרסיביות, בכוח, נראה שהוא אוהב את זה, מתמסר, משחק איתי את המשחק, ואני- אני מוציא את כל מה שהיה נעול בי מהיום שיובל הלך, לא חושב לרגע. מזיין לרון את האימאימא שלו מתפרק עליו, משתגע. מזכיר לעצמי זמנים מחיים אחרים.
ואחר כך הכול נגמר.
רגע אחד. נצח. אני בשפיץ של האימפייר סטייט בילדינג כמו קינג קונג, נאחז בקודקוד וכל העולם אצלי ביד. ורגע אחר בצניחה חופשית כל הדרך למטה בלי מצנח שיבלום אותי. לוקח זמן אבל אז הקרקע מתנגשת בי, בחבטה איומה, ישר לפרצוף. ההשפעה של הלבן הזה מתחילה להעלם וגם ההשפעה של הירוק כנראה, אני מתחיל לקבל את ההכרה שלי בחזרה, להבין מה עשיתי.
מתחשק לי לתקוע לעצמי אגרוף בפנים. הקולות חוזרים וגם הרעש, אני חתיכת חרא. חתיכת לוזר. 
רון כבר לבוש מסתכל עלי עם חיוך דבילי על הפנים הוא מסתלק ואני נשאר לשבת עם הראש בתוך האסלה, מכריח את עצמי להוציא החוצה, מבקש להקיא ממני הכול, להתנקות, כמו שהיה לפני הלבן הזה. 
בחוץ אני מתפלל לא לפגוש את ג'ק ואת דיוויד ובטח שלא את רון. כבר בוקר. הלימוזינה הלבנה מחכה, אני נכנס, מבקש מהנהג שייקח אותי למלון שם אני בולע כדור שינה או שניים ונופל על המיטה כמו פגר.
בלילה אני מתעורר, הטלפון מצלצל ומצלצל. יובל. אני רוצה לקבור את עצמי, איך אני אוכל להסתכל לו בפנים? מזל שהוא רחוק.
"יוני אני מגיע מחר" הוא אומר  "אני עולה עכשיו על הטיסה, רציתי שתדע שאני מגיע, שלא תהיה מופתע"

היא התקרבה אליו כשהוא עמד שם עם המזוודות שלו, לובש את החולצה.
היא הסתכלה עליו, בוחן את הדירה בפעם האחרונה.
עומדת לצידו, מסתכלת על החדר, הרימה אצבע לגעת בשפה העליונה שלו, בזו הדקה מבניהן.
"נשיקות בשרניות" הוא לחש לה וכולו אומר אותה, אותם.
האצבע שלו התרוממה גם היא לעבר השפה שלה- התחתונה, המלאה.
לרגע היא מתנתק ממנו, צועדת אחורה. והוא- כאילו ידע, כאילו הכין עצמו- מחזיק אותה קרוב אליו.
"אני לא יכולה" היא לוחשת במבט מושפל לרצפה חשופה.
"גם אני לא" הוא עונה מביט לעיניים מוכרות רחוקות.
עוד רגע והם כבר אחד בשנייה. שפה מדובללת מול כזו בשרנית.
יד בשיער מסודר להקפיד פורעת חוק ומפזרת תלתלים בכל הבית.
הוא לא התגלח, והזיפים שלו צועקים עקשנות גברית שמתחזקת בכל רגע.
העיניים שלו- העיניים שעד לא מזמן היו שלה- בוערות בה בירוק מקפץ.
והיא מסתכלת עליו- הגבר שהיה שלה.
שמחזיק אותה קרוב אליו.
שלא רוצה, אבל עוזב.
"אל תשקעי" הוא לוחש לה- מרפה את האחיזה עד שהיא נשארת לבד.
מבט אחרון והוא בחוץ.
והיא- לבדה.
שוקעת לרצפה חסרת שטיח.

היקום הוא מעין יקום מקביל במחיצתו של ישמעאל, חוקי הטבע כמו משתנים... ההליכה באותם מקומות מוכרים נהיית זרה וכך גם התקשורת עם האנשים. המוח כמו שב לחיקו התבוני העתיק והפראי ומוצא עצמו שוב בעל בית בעולם בו הבהירות, היא שקובעת את הכללים.
 
יצאנו מסרט. הסרט דיבר על כאב ועל האפשרות לבטא אותו עד לכדי חזרתה של תחושת חיות אמיתית.
יצאנו ממנו וישמעאל הלך להודות לבמאי על כאב שיצאנו ממנו מרוצים. אני הלכתי לסופר ליד כדי למצוא דבר מה לאכול. 
מצאתי בננה בשלה שידעתי שישמעאל ישמח לה ובשבילי מצאתי עוגיות. ראיתי שהן תוצרת בית ושקופסא עולה ביוקר אז לקחתי לי שתיים בכדי למתן קמעה את הנזק.
כשהגעתי לקופה ישב שם בחור צעיר ודיבר בנייד שלו, השיחה עשתה רושם לא מעניינת והוא, באופן בלתי מתקבל על הדעת, שילב נחת ומצוקה בדיבורו. ראיתהו מתבלבל לנוכח הבננה. ראיתי אותו מפחד ממנה ממש ואז מתוך אימפולס של התרחקות ממקור הפחד מתמחר את העוגיות קודם על אף היותה של הבננה מונחת ראשונה.
עתה כבר לא היתה לו ברירה, הוא עצר לרגע משיחתו, וחיפש את האחראית שתעזור לו. הוא לא ידע איך לתמחר בננה בודדת. היא ענתה לו ואפילו לא היתה רחוקה כל כך, אבל הוא, מתוך הערבוביה, לא ראה או שמע אותה והיה עסוק זמן מופרז בקריאת שמה ובחיפוש אחריה בעיניו.
חשבתי לי, הנה הוא עסוק זמן מופרז וגם לא יודע לתמחר בננה ויש כאן שוקולדים ביס כאלו ששמים לי בכוונה על יד הקופות כדי שאתפתה לקנותם ככה מה שנקרא - 'על הדרך' והנה כמו שנשמעו צמד המילים 'על הדרך' באוזניי הפנימיות לקחתי לי שוקולד ביסקוויט פרה אחד כזה ושמתי בכיס.
אפילו למהר לא נזדקקתי. הייתי מה שניתן לכנות 'נון שלאנט' כשעשיתי זאת. הרגשתי שזו זכותי הבלתי ניתנת לערעור. אם השוקולדים שם עטופים אדום בוהק בדיוק באזור שבו אני מחכה, אז זו זכותי הבלתי ניתנת לערעור.
בינתיים האחראית הגיעה והדגימה לו בחפץ לב איך מתמחרים את הבננה, היא התיישבה למולי, תמחרה וגם גיהצה לי את הכרטיס והגישה את החשבון. חתמתי ברישול מה, רישול כזה השייך לבעלי ביטחון (לא רציתי לעורר את חשדה...). הסתכלתי עליו, הוא עמד שם מאחורי האחראית, נראה שהפנים איכשהו את השיעור שקיבל מהאחראית ככה 'על הדרך' עם הנייד עוד באוזנו.
חשבתי, אם היה עדיין יושב מולי עוד היה איכשהו סיכוי שידע על הגניבה אבל ככה איך שהוא עמד, הרי לא נותר לו שום סיכוי, אז הרמתי את הבננה ככה לאוזן שלי כמו שהוא היה עם הנייד שלו (האחראית בינתיים חזרה לעיסוקיה) והוצאתי את השוקולד מהכיס וככה פתחתי אותו ברשרוש והתחלתי אוכל בנגיסות קטנות. הוא, כמובן שם לב אלי ושאל 'תגיד לי, אתה שילמת על זה?'
אני, בדיוק הייתי עסוק בלהודיע לישמעאל שהתעכבתי קצת, שאני כבר מסיים וחוזר אליו. הישרתי מבטי לעיני המוכר, כיווצתי גבותיי לרגע כנכון להתכעס, ועניתי 'כן, בטח' בטון כזה של 'רישול כזה שאפילו לא מתכוון כאילו להתאמץ כזה'... 'ככה עם 'פול' ביטחון כזה'...
וככה, שוב לא נותר לו שביב סיכוי לחשוד בי. ואולי, מי יודע? אולי, גם העלה בדעתו שבעצם, ככלות הכל, אני לא משקר.

דודה פניה התקשרה ואחריה דוד יצחק ואח"כ גם דודה ריפקה, כולם בישרו בצער שאמא נכנסה שוב למיון בביה"ח העמק בעפולה. אחרי שהתקשר בתורו לשמעון ורומן ואהרון, נכנס אהוד למטבח והחל ללוש בצק. הוא לש ולש והכין סוגים שונים של בצקים. אחרי שנגמרו לו המשטחים המקומחים עליהם הותיר בצק בהמתנה במטבח, פלש בהדרגה לסלון ולאחר מכן גם לחדר השינה ולמרפסת, בכל מקום פיזר קמח על המשטח ואז זרה קמצוץ מלח וקמצוץ סוכר כמו שלימדה אותו, כי ככה גם החיים. כשנגמרו השולחנות, פינה את בגדיו מארון הבגדים והמשיך לפזר קמח ולאחסן בצק על המדפים. לפנות בוקר אסף את הבצקים בשקיות, סידר את הדירה ונסע למושב. הוא הגיע עם זריחה, השמש צפה עמומה על אדי הבוקר, זקוקה לקפה. אהוד נכנס אל הבית והחל לפרוש את הבצקים במטבח. מה שדירתו התל-אביבית החזיקה בקושי, מטבחה של אמא הכיל בקלות. לאחר שפרש הכל, החל להכין מילויים שונים. פרג שחור מבושל בחלב, תפוחי עץ וציפורן, צימוקים מתובלים. הוא טיפס ועלה בסולם הקטן והוריד את תבניות הדוגמאות של העוגיות שמעל המקרר, כבר שנים שלא נעשה בהן שימוש. הוא שטף את התבניות וייבש והחל לדגום כוכבי שמיים לרוב חבצלות ודגים מעופפים. מגש אחרי מגש הכניס והוציא מהתנור, כמו שאמא היתה עושה  לימי-הולדת כשהיו ילדים. ניחוח האפיה התעצם עוד ועוד במטבח ואהוד נשם אותו עמוק לתוכו, עד שלא חש עוד בהבדל, בין ניחוח נשימתו וניחוח נשיקתה המתוקה של האפיה. ריח האפיה המתוק גלש מהמטבח אל מחוץ לבית ומילא את המושב, אט אט התפתל ניחוח האפיה סביב הברוש שבחצר, טיפס ועלה מעלה באויר, מעלה מעלה, עד שמשב רוח חולף אחז בו ונשא אותו עימו לעבר בית החולים 'העמק'.  ליד חלון חיכה הניחוח להזדמנות, שהגיעה מהר, עת אחות סוררת ניסתה לטשטש ריחה של סיגריה. כך חמק ועבר לו פנימה לעבר מסדרון ההמתנה, שם דיגדג סופסוף את אפה של אמא פנינה המשתעלת. ניחוח אגוזים מטוגנים בקינמון ודבש מילא את מסדרון המחלקה, שיעולה של החולה פסק והחלה לרחרח באויר, אז לקחה נשימה עמוקה פנימה, ועצמה את עיניה.
"חסר אגוז מוסקט מגורר", פסקה עת פקחה עיניה והזדקפה על המיטה,
"מה את אומרת נשמה ?" שאלה דודה פניה,
" לא להוסיף, רק לשים על הידיים כשמכינים את העוגיות" השתעלה אמא,
"אל תתאמצי חמודה, אל תדברי, להביא לך מים ?"
אמא הינהנה, "קצת לימון" לחשה וחזרה לשכב,
"אני אראה מה אני יכולה למצוא " אמרה דודה פניה והלכה,
"קצת קליפת לימון מגורר" מילמלה אמא.
"אהוד בבית עכשיו, אופה עוגיות, לא יפסיק עד שאחזור" חשבה ולקחה עוד שאיפה עמוקה, ניחוח המאפים חדר עמוק לריאותיה החולות ופשט לכל עבר בגופה, מניס מלפניו את כאביה ואת ריחו המעיק של ביה"ח, הניחוח לא הסתפק בכך ויצא לטיול במחלקות, נושא עימו מזור לכל עבר, כך ליטף והרגיע ראשי תינוקות בתינוקיה, החדיר אומץ בליבם של המתמחים החדשים ועודד אחיות עייפות.
אהוד עשה הפסקה קצרה ויצא לחצר, באזור המוצל של הבית היה קריר וטיפות הטל דבקו עדיין לדשא, הוא התייישב על הנדנדה שליד חבלי הכביסה ושאף את אויר המושב לריאותיו, אויר העיר משחרר כך אומרים אבל הוא לא נעים כמו כאן במושב, כאן האויר כה טהור ונקי, ועם ריח המאפים באויר. הוא עצם את עיניו ושאף אויר מלוא ריאותיו, הוא ריחרח, ריחרח שוב ואז הזדקף.
"משהו חסר", אמר בבהלה ונכנס בריצה חזרה למטבח, הוא הביט סביב, מנה באצבעותיו ובדק, חזר בראשו על הפרטים ואז בהחלטה נחושה, סגר את תנור האפיה, התפרץ בדלת ושעט בפיג'ו הקטנה לעבר בית החולים.
"החולה הזו מחכה יותר מדי זמן", קולו של הרופא נישא אל פנינה ממרחקים,
"תכניסי אותה לחדר 5 " אמר, "אני אגיע לשם מיד לעשות את הבדיקות".
פנינה הרגישה את כוחה אוזל נוזל מתוכה עת הסיעו אותה במסדרון, מרחוק רחוק שמעה את ציוצו של המוניטור וחשבה על הציפור המוזרה שמצייצת כך בהפסקות קצובות, היא צריכה לצאת החוצה לבדוק איזו ציפור זו, לפתות אותה בגרעינים ולהתחבא מאחורי דלת המטבח. הלוואי ויכלה לחזור למטבח שלה, מאחורי הכיריים יש מקום שעכשיו נזכרה שרצתה לנקות שם, מצטבר שם שומן אחרי הבישולים, כל כמה זמן צריך לנקות, הציפור הלכה והתרחקה ממנה, עוד מעט ותצא לעוף לה לדרכה, כמו הלהקות שחולפות לעיתים מעל העמק, בדרכן לאפריקה.
אהוד החנה ולא עצר כדי לנעול, הוא רץ במסדרונות המחלקה, כבר מכיר את המקום מפעמים קודמות, נחשול אדיר של ניחוחות אפיה נישא לפניו כמו צונאמי שנשבר אל החוף,
"איפה אמא "  שאל את דודה פניה המחזיקה כוס מים עם לימון,
"אותו מקום שאז " שמע אותה קוראת אחריו.
כעת שמעה פנינה את הציפור רק לעיתים רחוקות וקולות אחרים נמרצים נשמעו, אולי מנסים להפריח שם עפיפון, חשבה, היא באמת צריכה לצאת לבדוק מה קורה שם, אבל היא כל כך עייפה.
"אני מאבדת אותה" קראה אחות, " תמשיכי " פקד הרופא.
הדלת נפתחה בתנופה וגל ריח אדיר הלם בכל יושבי החדר, ריחות מתערבלים של קינמון עם ציפורן והל, מזכירים דובשניות מתוקות וכרוכיות פעמון טבולות במי ורדים, במרכז הגל ניצב אהוד והביט משתומם במתרחש, לרגע עצרה כל פעילות עת הביטו בו בהשתאות וריחרחו את ניחוח האפיה המחיה, ואז נשמע קולו של המוניטור המצפצף ושיעול,
"מוסקט" לחשה פנינה,
"מה ?" שאלה האחות הנדהמת וגחנה אליה ,
"חסר מוסקט, תגידי לו" לחשה והורתה פנינה,
האחות פניה קפואות בתדהמה פנתה אל אהוד שניצב בפתח,
"...חסר... מוסקט" אמרה, קולו של המוניטור הלך והתחזק,
"מוסקט" חזר אחריה אהוד  והתקרב , " לגרר, לשים על הידיים אבל לא להוסיף" גהר מעל המיטה.
פנינה הושיטה את ידה אל לחיו המקומחת "מתוק שלי" אמרה ומחתה דמעה  שהחלה לבצבץ בעינו,
"בלי דמעות בעוגיות" אמרה,
"יש לך טישו ?" שאלה את האחות, האחות הושיטה לה, בעוד פנינה מזדקפת במיטה.
"ולא רק מוסקט חסר" אמרה בעודה מוחה עוד דמעה, הפעם שלה,
" קליפת לימון מגורר" נזכר אהוד,
"יפה" שיבחה פנינה,
 "עכשיו תקשיב לי טוב אהוד, מאחורי הכיריים יש מקום שקשה לנקות, צריך אקונומיקה, תמצא מתחת לכיור, כל פעם מחדש מתמלא בשומן אחרי הבישולים, אני רוצה שתיגש לשם עכשיו ותנקה, אל תדאג לי  בערב אני כבר אהיה בבית".
"אהממממ..." אמר הרופא,
"את עוד לא יציבה, אמא שלך צריכה להישאר לעוד כמה בדיקות" אמר,
"אני מרגישה מצויין" אמרה פנינה משתדלת להעלות חיוך על פניה.
"עכשיו תקשיב לי טוב אהוד, האקונומיקה קצת חריפה מדי אז אני לא רוצה שתשתמש בה ישר על המשטח שלי, תקח כוס זכוכית ותשים שליש של אקונומיקה ושליש של חומץ, תיקח מהחדר כביסה, את השאר תמלא במים, תרטיב את המשטח עם זה ותן לזה קצת זמן, אתה יכול לעשות משהו אחר בינתיים, אתה יודע מה אתה יכול לעשות, תנקה את המחסן, מזמן שאני רוצה לעשות שם סדר, תביא את שמעון ואני רוצה שתוציאו את כל העצים ותעשו מקום לכלים של הגינה, ואם אנחנו כבר מדברים על הגינה, מתי תבוא שנשתול יחד את הרימונים, ומה ?, לא הבאת עוגיות לכבד או כולם ?, תראה איך כולם מזילים ריר רק מהריח, רצת עד לפה ולא הבאת כיבוד, מי יושב במסדרון ?, פניה ? שלח אותה אלי, ואתה גש הביתה, תביא קצת עוגיות לכולם, עוד מעט גם אבא ודוד אהרון באים לפה, גש גש".

תלמיד: סליחה... סליחה!
סודני: נו היברו, מיסטר.
תלמיד: אינגליש?
סודני: יס, נו, ליטל אינגליש.
תלמיד: היי! איי אמ א ארט סטודנט- איי סטאדי פוטוגרפי. פוטוגרפי- לוק! היר איז מיי קמרה.
סודני: מינשר אור בצלאל?
תלמיד: וואט? האו דו יו נואו?
סודני: לוק, פרנד, נו מאני נו פוטו. (הולך).
...
...
תלמיד: סליחה.. אדוני?
סנדלר: מה? הסודני לא הסכים אז אתה בא אלי? אתה חדש פה, הא? איזה שנה אתה?
תלמיד: שנה א'... איך אתה יודע?
סנדלר: איך אני יודע?! כל סוף סמסטר באים לפה אנשים שלכם ממנשר לצלם במרכזית הישנה. ואוכל אני רואה מזה? לא. פרנסה אתה רואה מזה? לא. תהרוג אותי למה 'תם באים לפה- איזה ברית של מובטלים? הא?
תלמיד: א... אני לא ידעתי- אני רק איזה חודשיים לומד פה. זה לא נראה לך חשוב שיראו איך אתם חיים?
סנדלר: נו, ומה יצא לי מזה? היחידים שרואים ת'תערוכה זה האמנים, ולאמנים בארץ אין כסף והשפעה, ובכל מקרה כפרה- אני צריך ללכת. אין כסף אין תמונה.
תלמיד: רגע! אני לא יכול להציע לך כלום?
סנדלר: אם 'תה סטודנט, ועוד לצילום, אז כנאה שלא.. רגע. 'תיודעמה? אני לאתן לך לצלם אותי אם תביא לי ת'מצלמה הנחמדה הזותי.
תלמיד: את זאת?! אבל היא נורא יקרה, והיא לא שלי בכלל! וחוץ מזה- איך אני אצלם אותך בלי מצלמה?
סנדלר: קודם כל- ת'יכול לצלם אותי עם הפלאפון שלך, ואז זה יותר.. איך אתם אומרים? אותנטי- ת'רחוב מצלמים עם פלאפון גבר. לא עם איזה ציוד יקר בחמשתלפים שקל. ואם המצלמה לא שלך- מה אתה דואג? פשוט תביא לי אותה ותגיד שאיבדת אותה.
תלמיד: אני לא יכול להגיד את זה במחסן! הם יחייבו אותי עליה!
סנדלר: (מרים לום) אז פשוט תגיד שהיכיתי ושדדתי אותך, אתה רוצה שאני יעשה קצת סימנים? שיראה... אותנטי?
תלמיד: (לחוץ) לא... הנה! קח אותה! אני רק אצלם עם הפלאפון... רגע.. תודה! אני זז..
סנדלר: תביא לראות איך יצא? פשששש..  הייתי משנה את  הקומפוזיציה אבל יצא נחמד, איזה רעיונות יש לי, תאמין לי- הייתי צריך ללמוד אצלכם! זה יקר? לא משנה. אני רק אשים את המצלמה שלך ליד המצלמה של מגמת קולנוע- הם היו פה שבוע שעבר.. תמסור ד"ש לעומרי משנה ב' קולנוע, הא? אחלה סרטים אני עושה עם הציוד שלו.
תלמיד: (ממהר ללכת) טוב.. (במרירות) עוד מישהו שאתה רוצה שאני אמסור לו ד"ש?
סנדלר: למה לא? תמסור ד"ש לעודד ורונית. אלה חמודים אלה. ותגיד להם שאני מוכר בחזרה את הציוד במחיר הרגיל, כן? תבוא כל יום!
תלמיד: טוב (מתרחק)
סנדלר: ובהצלחה בתערוכה, צלמוס!

מכתב לאמא
תזכורת.
קחי בבקשה דף נייר רגיל. קפלי אותו לחצי ומה שקיבלת קפלי שוב לחצי. כך המשיכי לקפל והדקי חזק כל קיפול שמתקבל. לבסוף תקבלי גוש נייר עבה, קשיח, מאובן בצבע שכבר בחרת. בבקשה פתחי בחזרה את כל הקיפולים עד לחזרת הדף לגודלו הראשוני. רשמי בבקשה על הדף הפרוש את שמי ואת תאריך הלידה. זו מזכרת ממני – שלך.

לעצים אין תבונה משל עצמם, הם חורגים מהמבנים, זולגים אל תוך הר משונן, מתמזגים, תלויים בין המובן לבין המובנה. למבנים אין כבוד כשלעצמם, מתפרעים ופולשים, מכחידים מה שכבר אינו מובן מאליו ותלוי בבונה, זועקים על גבי שכבות בגוון לא טבעי, נעולים בטבע שהוא כבר לא שכבתי, חד מימדי, מטשטש גבולות, הרסני. ושולט בצבעים, בצמרות העצים, על גגות בניינים, בלתי מעורער הוא הר.

עתה אתה איתה
לאישונך בבועתה
את פתקיי תפילותיך אתה תוחב
בנקבים שבין אבני הכותל שלה
אותך עתה עוטה
לבניך כביסתה
אולם הסכת לערוותה
כלפתחו של צדף
עתה אתה איתה
אך הדהודיי הם משנתה

"סופרזול נשפכה לך השקית" צעקו לו וברחו.
סופרזול בדק.
באמת נשפכה לו השקית. השקית שלו שהכילה את כל חפציו :
מעיל , מברג , ו2 סיגריות שנתגלגלו על שפת המדרכה, כמעט בכביש .
הוא אסף במהירות את חפציו ומיהר לעמוד יציב "שיראו את השלט, שיראו את השלט כל הזמן" אלי היה אומר לו. אלי הלוא הוא אלי מאלי סופרזול מעסיקו שלו.
 
לאלי סופרזול היה חוש עסקי יוצא דופן , מכולתו הופיעה בכל סרט של זמר מזרחי  שיצא , הוא היה מחלק חולצות חינם עם שם הסופר וכל ערב הולך ברחובות השכונה ושם בתיבות את עלוני מבצעיו.
כשגרש את עלוב הנפש בפעם הראשונה שביקש נדבה לא הוסיף לחשוב עליו, אך הוא התמיד בהצקותיו , ומידי יום עמד והרתיע לקוחות בדלת מכולתו.
חוש העכביש העסקי  של אלי סופרזול לבסוף צפצף לו . לקח שני שלטי קרטון שלו ,
חיבר ביניהן שתי רצועות מסקנטייפ והניח אותן על...
 
"מה השם שלך תגיד לי ? "
הוא ניסה לגמגם תשובה מפיו חסר השיניים
"טוב טוב ,לא חשוב" שיסע אלי והחווה בידו אל מדף הבירות : זה תקבל  3 כשאני סוגר , עומד יפה
עם השלט שיראו אותך ברור."  סופרזול הנהן בלהט: "בירה ,בירה! " וחייך חיוך מזעזע.
אלי הושיט לו בירה ולקח 3 מטר אחורה מההומלס.  אלי הביט בשלט החדש שלו ואהב את מה שהוא ראה .
 
וככה המשיך לעמוד סופרזול והציג לכל מי שמשכה עינו, עגבניות בסופרזול! סופרזול שובר את השוק! , "זוז כבר " , "איכס " מצדדיו, עיניו כבר לא מתאמצות , מתקבעות בחוריהן בזוית קבועה, על נקודה קטנה על גבי שלט רחוב מואר במדרכה ממול. "סופרזול מלכים במבצעים ..."  גיחך לו אלי סופרזול , יושב על ספסל ליד גופת סופרזול  שמצחין מקיא אלכוהולי.
ביד מיומנת קרע אלי סופרזול מסופרזול את שלטיו , אספם ומיהר לעזוב את הזירה .
 
והוא , הוא לבסוף נאסף , נוקה , נארז, נקבר.
מישהו הרים אותו מספסלו אותו הבוקר
מישהו הרגיש את כובד משקלו.  

קוראים לו משה והוא מעצבן אותי. הוא מסתובב עם החברים של אחיו המבוגר ממנו בשנתיים כאילו ידבק מהם באומץ ובטבעיות ששמורה לאנשים גבוהים. הוא גדול ממני בשנתיים ובגובה שלי שגם זה לא משהו. דבה חבר שלי השיג מאחיו הגדול של משה עבודה בבית דפוס, ולמרות שאני וערן עסוקים בערבים, ערן בשמו"ץ ואני בלימודי החדשים של קרב מגע, התחלנו לעבוד בבית דפוס גם כן .
העבודה פשוטה רועשת ושחורה, להכניס אינסרטים, הכוונה לפרסומות של דאודורנטים ומוצרי חשמל לתוך כפולת עיתון מקומי שיוצא החוצה מן מהמכונה על גבי מסוע. התחרות קשה, כל חבילה של עיתונים שווה כסף ודבה הוא המלך. הוא פיתח שיטה להכנסת האינסרטים שגורמת לבוס לחשוד שאנחנו מרמים. האמת,  דבה מרמה אבל נשאיר זאת לאחר כך. הרעיון הוא פשוט, במקום לפתוח את העיתון במחציתו ולהניח דף כרום במרכז העיתון, פשוט להרים את שולי העיתון בקצוות ולהטיס פנימה את דף מוצרי החשמל.
משה עובד לצידנו, הוא חבר של הבוס שבעצם הוא אחד מחברי אחיו. הוא לא מאמין בשיטה החדשה במיוחד שהיא באה מדבה. לא שהיה איזה קטע בניהם, פשוט דבה קיצור לדבקרוב אוהב כסף. אבל ממש אוהב כסף. כל יום שישי אנחנו אני וערן משחקים פוקר אצל "בנק דבקרוב", ומפסידים לו את כל הכסף שעשינו בהטסת הכרומואים באופן לא ברור. משה גם הוא מפסיד לו והוא יודע שדבה אף פעם לא מפסיד.
כבר שעתיים שאנחנו מכניסים פרסומות ,הערמה של דבה הגבוהה מכולם, אך אני עומד בקצב. לא רואים בעיניים הולכים אל המכונה, מעמיסים על העגלה חבילות אבל לא יותר מידי, כי זה בזבוז זמן לעמוד על יד המכונה ורצים עם העגלה אל השולחנות. הידיים והפנים שלי שחורים, אני זורק חבילה על השולחן ומימינה מניח חבילת אינסרטים. אני לא לוקח זמן לנשום מסיימים, לוקחים את הכסף והולכים.
אני מביט על משה הערמה שלו קטנה מאוד והוא לא נראה מרוצה. הוא מסתכל עלינו, מת לעבור לשיטה שלנו שדבה פיתח אבל גאה מדי.
"שי ראיתי אותך. "מה ראית אותי?" דבה פונה אליו אדיש. משה ניגש אל הערמה של דבה ומתחיל לפתוח את העיתונים. "בואנה יא רמאי כל החבילות ריקות." הוא צועק. "יאללה תתעסק בעניינים שלך" ערן צועק בקול הכי מפחיד שלו. משה לא נראה מוטרד במיוחד. "דבה אני אזיין אותך" דבה מנסה לשמור על קול שליו "יאללה מה קרה? תחזור לשולחן שלך" משה מסתכל על ערן ומסתכל לאחור לראות עם החברים של אחיו שעובדים בחדר השני עדיין שם. ערן הוא הבעיה, שי פחדן ואני כמובן לא פונקציה . משה עומד ללא תזוזה גאה כרגיל ומסתכל על דבה " עוד פעם אחת אני אתפוס אותך ואני אזיין אותך" דבה וערן מנסים לא לחייך יותר מידי הם מסתובבים אל עבר השולחנות בחזרה.
" משה רציתי לדעת מה תעשה לו?" משה נעמד מולי "אריק אל תתערב" "אתה יכול לעשות משהו?" אני פונה אליו, הרגליים שלי רועדות, מעולם לא הלכתי מכות תמיד הייתי מאלו ששמרו עליהם. "אריק תפסת גובה על יד החברים שלך?" בעקבות קורס קרב המגע שאני הולך אליו התחלתי לחשוב שאולי כדי שאצא מתדמית החמוד "משה אם תיגע בשי אני אזיין אותך" "אתה מה?" "אני אזיין אותך" משה העיף לי סטירה, חסמתי אותה בתנועת חסימה בסיסית, עברתי לתרגיל מרפק שלימדו אותנו בקורס קרב המגע די בהתחלה ואז עברתי לרצף אגרופים מהירים ומדויקים כמו שהמורה לימד שצריך לעשות כשאנחנו מותקפים. משה כוסה בדם, העיניים שלו סגורות. הוא רץ אל החברים של אחיו שבאים אליי, הם עצבניים " אריק תראה מה עשית לו" את האמת פחדתי מהם, אבל הכנתי מראש את התשובה "הוא התחיל, והוא גדול ממני בשנתיים" הוא גדול ממך בשנתיים? הם מסתכלים על משה , הוא לא מרים את הראש להסתכל עליהם בחזרה.
שבוע אחר עזבתי את לימודי הקרב מגע, עם צילה מעולם כבר לא יצאתי.
 
עוד סיפורים של אריק בלומשטיין ניתן לקרוא באתר שלו

האיש האדום ברמזור מזכיר לי את אורן, גם הוא תקוע בחיים שלו ולא זז, כל כולו אומר עצירה, שהיה במקום, אי –התקדמות. מעניין אם הוא נמצא בזוגיות עם הבחור הירוק הנחמד מלמטה, זה שהם גרים באותו בית לא בהכרח אומר שהם ביחד,הם חולקים אומנם את כל שעות היממה וגרים באותו רמזור אבל בכל זאת לכל אחד יש קומה משלו ולא רק זה, יש להם תפקידים אחרים בחיים, אולי הם רק שותפים.
 הירוק חמוד אני מת על הירוק, רואים שהוא לא אחד שמחזיק שוקולד בפריזר שלוש שנים רק כי האקס שלו נתן לו אותו כשהם נפרדו, למה הוא לא אכל אותו ? אני כבר הייתי אוכל אותו, למעשה אכלתי ממנו, איכס זה היה דוחה, אבל  רציתי לנער אותו,הוא היה כל-כך מזועזע, הוא לא חשב שאני אפתח את האריזה ובטח לא חשב שאני אעיז לאכול ממנו, ולא הייתי צריך לעשות את זה... זו היתה מזכרת.  אני לא יכול שלא לחשוב על הפשטידה שהכנתי אצלו בדירה בערב לפני שנפרדנו, אני יכול לראות אותה קפואה בפריזר, השמש שוקעת ועולה העולם מתקדם הלאה הלאה, והפשטידת ברוקולי שלי בפריזר של אורן מחכה לדור אחרון...
אף אחד לא אוהב את האיש האדום, כולם אוהבים את האיש הירוק,הוא מסמן תנועה ותנועה זה החופש שלנו להגיע לאן שאנחנו רוצים ולאהוב כבר, מהר מהר אנחנו ממהרים לכל האהובים שלנו,להתעלס, איש אדום שחרר אותנו !, איש ירוק בוא כבר מהר !, אבל בעצם גם ירוקי לא זז באמת, הוא מסמן את התנועה אבל בוא נודה על האמת, הוא נשאר עם הגבר האדום שיועד לו,הם לא ממש בחרו אחד את השני,פשוט נתקעו באותו רמזור.
 ירוקי רצה גבר קשוח, הוא תמיד חלם על השתקן המרוחק שחרש את כל איסלנד על אופנוע, ואורן האדום, הוא תמיד רצה מישהו שהאביב מלווה את כל פסיעות צעדיו, כשהאביב מגיע בסופו של חורף ארוך יש לו המון עבודה, הוא עושה אותה בקלות בהנאה ובאהבה, הוא מפשיר את הפריזר ובודק מה יש בתוכו וכשהוא מגלה כל מיני דברים הוא חייב לברר מה זה ולמה זה שם, שום דבר לא נשאר במקום כשהאביב מגיע, אולי הוא קצת חטטן אבל הוא סה"כ רוצה לכונן את הממלכה שלו,הזמנית,הוא בתנועה ירוקה הוא לא יכול להישאר, הוא רק עובר,אם הוא היה נשאר הוא לא היה אביב...
כשהאיש האדום עומד ברמזור הוא פשוט עומד מביט ושותק, הוא אפילו לא אומר "עצור "  אני מתעלם ממנו, מה הוא מבין בכלל, תעיף מבט על יהודה הלוי אף מכונית לא באה משם... אולי אם הייתי מציית לו ועומד, הייתי מגלה מציאות אחרת, אבל החלטתי שיש  משהו טוב יותר שמחכה לי בהמשך ומיהרתי הלאה...

ניגון רחוב

לו הייתי רוטשילד
יבה דם.
הייתי, יבה דם,
מתקנא.     בם.
בין קרסוליים דחוסות
נשכח מן שוקיים תפוחות
ומתקנא.    בם.
הנה פעמתם בי-בם
השמתם יד לקפה מהביל בספל
שהשלכתם בִשדרה. בה.
עץ נכלם, מלבין.
יבהדה
ומתקנא.    בה.
מה התנשא מעליי בעלים של כלב
את שלי נתן
אספת ברשות.תם.  בם.
לו הייתי רוטשילד הייתי
מתקנא.      בם.
מתקנא.      דם. נאלם
למראה "האנשים של קו 16"
קירח. דם. מאחור. מתגלגלים
בחמש וחצי שקל לרחוב שהם צריכים. אותו.
ונם.           בם.

פגישה משמעותית חסרת משמעות / מיכל פלס
זה לא היה אמור להיות ככה
באתי מוכנה, מצוידת
המחשב, הקפה
השולחן עם הנדנדה שאני כל כך
אוהבת
וזו אני שהתחלתי בשאלה
בקשה
אם הוא יכול לשים לי עין על התיק
עליתי לשירותים
כדי לחזור יותר מוכנה
לכתיבה
לעבודה
והוא החזיר לי את התיק
עם מבט שאחריו
נעלמתי.
נ עלמתי
נעלמה עלמתי הנעלה
מה עושה נ' קטנה למילה כמו עלמתי
מעלימה את העלמה שבה ומותירה אותה
עירומה
נֵעֶלַמָה
נֵעירומה
עלמה עירומה נעלמה
חשופה במערומיה
 
מבטים.
חיוכים.
פלרטוט.
במילים.
בתנועות.
מתחילים לדבר
קצת, לא הרבה
ואני עוד מנסה לכתוב
לעבוד
אבל המילים רק חולפות שוב ושוב
על אותו המשפט
השורה
והעיניים מתאמצות
מדברות אל המסך, מתחננות
שיגיעו מילים, רעיונות
ריכוז
והוא פונה אליי
מבקש את המחשב
לְחַבֵר
שחייב לבדוק משהו באינטרנט
ובלי מחשבה
אני מסגירה את המחשב
ואת עצמי
לידיו.
והוא הקריא לי שיר ששלחה לו אחרת
ואני חייכתי כי לא ידעתי
משהו אחר
לעשות
תמיד יש אחרת
ואני מרגישה אותה
מרגישה אותה ממרחק
דוגרת לוכדת הורסת
המשמעות
זה לא הוא
זה לא הוא
הבחור
שאיתו אלך לישון כל לילה,
שאיתו אצחק ואבכה
את הולדת הילד ומות הורה
הוא צריך להיות מאד מיוחד
הגבר הזה
שיראה מעבר לחיוך המעושה
והמילים המזויפות
כי באמת יש לי תשובה לכל דבר
אבל כשנגמרת הדרמה אין על מה לדבר
כשנגמרים הדי בייטים המוסריים
משתרר שקט
שבסופו
הוא לוחץ את ידי כמו נסגרה העסקה
ותיכף נחליף כרטיסי ביקור
הולך כמו פרקליט מהז'ורנלים
ואני חוזרת לטמון את ראשי במחשב
שעד אותו רגע לא עשיתי בו שימוש
למרות שהתכוונתי
למרות שרציתי
אבל לא קרה, לא יצא
לא היה אפשרי
כי הוא היה פה, השתלט
ולא יכולתי להתרכז
רציתי לראות מה יקרה, איך יתקדם
הנוכחות שלו הגיעה עד לתוך עצמותיי
נשארה בתוכי כשהוא כבר
הלך
ואני כועסת, נאבקת
בי ובמילים
שאומרות
שאם זה היה קורה
זה פשוט היה קורה
כמו שזה כבר פעם
קרה
במקרה, בים
בחוף הדולפינריום
באותו ערב שבו הייתי מפורקת
והצלחתי לאסוף פיסות ממני אל תוך גופיה ורודה
וחצאית לבנה, ועליתי על הסלעים
מצויידת בעט וספר כתביי
והוא הגיע, עם הכלבה שלו
שעניינה אותי, ועם הנפש הזאת שלו
שמשכה את תשומת ליבי
ובלי לשים לב, פתאום בא ושאל
יותר נכון התנפל
"מה את כותבת"?
ואני התבלבלתי אבל הוא לא התבלבל מהבלבול שלי
אף פעם
לא באותו ערב ולא בערבים שאחרי
גם לא כשאמרתי לו שאני לא יודעת וצריכה זמן לחשוב
הוא חשב לרגע ואמר
שאני אקח את הזמן והוא יתקשר
לא עכשיו
עוד שלושה ימים, האמת הוא אמר
כמה ימים
שאני לא אלחץ
שיש זמן
ובאמת הוא התקשר, אחרי יומיים או שלושה
אני לא זוכרת
אבל לא בלחץ, רק בסקרנות
לשמוע מה החלטתי.
והחלטתי שניפגש, כי פתאום היה זמן
כי לא מילאתי את ראשי במחשבות על העתיד
ושהוא צריך להיות מהרגע הראשון אב פוטנציאלי
לילדיי הלא קיימים
החוסר לחץ שלו חלחל גם אליי.
דווקא בסוף, הוא היה לא לחוץ בכלל
אפילו רגוע
ולא בגלל הכדורים
הוא היה אז בהפסקה כי פתאום היה לו טוב
איתי
אבל אני לא כדור
ולא יודעת להרגיע באופן רציף,
אף אחד לא יכול
לכן המציאו כדורים
כדי להוריד את הנטל מהאנשים סביב
ומהקושי בפנים
בסוף, הוא לא היה לחוץ, גם לא בדיוק רגוע
רק אדיש
חמוש בגיטרה שלו
שלמרות שזה היה בטלפון אני יודעת שהחזיק אותה ביד
שתחצוץ כמו תמיד שהוא צריך
בינו לבין העולם
שתיתן לו לשקוע כמה שהוא רוצה
בתוך עולם הפוגות של באך
לפעמים הוא היה מזמין אותי לשקוע יחד איתו
אבל רק פעם אחת היינו באותו צד של הגיטרה.
הוא לקח אותי
לנווה צדק, לשבת שם מתחת לקשתות
של סוזן דלאל
בגלל האקוסטיקה
ואז הוא ניגן אותה, את פוגה 1000
של באך
זה היה כל כך יפה, אז עצמתי עיניים
ולא דמיינתי כלום
חוץ מאת האצבעות שלו פורטות על המיתרים
מייצרות את הקסם הזה שבוקע מתיבת העץ המאורכת
והכלבה שלו הסתובבה סביבנו
מלאה בכתמים שלה שלא יורדים
גם במקלחת
וחשבתי שאולי הייתי יכולה להתאהב בו
בגלל המוסיקה
בגלל שאנחנו נמצאים באותו צד
של הגיטרה.
ואחר כך נסעתי
לא ממש אחר כך
אחרי שלושה חודשים של ביחד
והוא בא אחריי עד איטליה
והביא איתו שניצלים ופתיתים מאמא
ששלחה איתו טעם של בית
וישבנו בלילה
במלון שני כוכבים ליד שדה התעופה
ובין הטעם של השניצלים והבית
שכבנו
והיינו אחד בפעם הכי ראשונה
והכי שנייה
והוא אמר לי שזה ככה
שבחורף אוהבים אחרת
וכל יום בהרים
הוא אהב אותי אחרת
ועצר את האוטו כשרציתי לצלם עצים
וצחק כל פעם שהלכנו לאיבוד
כי בעצם מה זה משנה
העיקר שבטבע
העיקר שביחד
ואז נגמר השבוע
והוא עם כרטיס לארץ
ואני עם עוד חודשיים בחורף
של איטליה
ובטלפון אחרי ביקשתי שינגן לי
את פוגה 1000
וכשסיים לנגן רק שתקנו
והשתיקות נהיו קשות,
כואבות, חותכות באוויר החי
מפרידות כל יום עוד קצת,
ושמתי את התמונה שלנו על הדסק טופ
ודיברתי אליו במראה בשירותים
של הבר הקבוע
כל פעם שהייתי שיכורה
ולא רציתי איטלקים
ולא רציתי לא איטלקים
וחיכיתי לפגישות האלה
שלי ושלו מול המראה בשירותים
ודיברתי איתו
והוא הבין כמו שרק הוא היה מבין
אותי
ואחר כך עוד טלפון
לשאול מה נשמע
והוא אומר שהוא טס להודו
שואל אם לחכות
ושלושה שבועות אחרי זה
אנחנו נפגשים ליד העץ
בכיכר רבין
שהיום כבר גדעו אותו
כי היה חולה
אבל אז היה של שנינו
ואנחנו מדברים ונפרדים
בנשיקה מלוחה
והפעם תורי ללכת.
הבחור מהז'ורנלים חוזר
ואני כבר כותבת
לא את מה שהתכוונתי
אבל כותבת ברצף
ועדיין חושבת
אם חזר בשבילי
ומגניבה מבט
אבל לא, לא בשבילי
ולא מפתיע
ולא רוצה
ולא מסתכלת כשהוא יוצא
הפעם שקועה
וכותבת אותו
שואלת בפנים
אם יותר טוב לכתוב אותו
מאשר
להיות איתו
ואם אי אפשר את שניהם
אני ממשיכה
ויש טלפון
כבר ערב
וחושך
ומהצד השני חברה מזמינה לקפה
בכסא של הבחור כבר יושבות
שלוש נשים על סלט
והיום אני כבר לא שותה
גם לא מעשנת
אין לילות מול המראה בשירותים
ובכי תוסס מחיטה
אני קמה
ומנקה מעליי פירורי מילים
מחזרות
משחקות
מעלימות.
מה עושה נ' קטנה למילה כמו עלמתי
מעלימה את העלמה שבה ומותירה אותה
עירומה.
נֵעֶלַמָה.
נֵעירומה.

וורבורג 3

התחלתי בלדחוף את הספה ימינה שתהיה צמודה לקיר ואז סובבתי את המיטה מהפינה כדי שהקיר יהיה מאחורי הראש שלי ולא משני צדדיו. מפתיע כמה אופציות עיצוב יש בחדר שמשמש כולו לבית וגודלו רק 20 מטר מרובע.
במהלך חצי שנה עיצבתי אותו 3 פעמים. כל עיצוב חדש הייתי חושב לעצמי איך לא חשבתי על זה קודם. התרגלתי לתחושה של החיים בקומת קרקע  כשכל דיירי הבניין עוברים לי דרך הראש במעלה המדרגות לדירתם. הייתי המעלית של הבניין, מוריד אנשים מהקומה השלישית ומעלה אנשים לקומה הרביעית. החלון היה רק מזכוכית ממוסגרת במתכת והשליש האמצעי של החלון היה נפתח פנימה ומידי פעם הייתי נזכר שיש רוח כשהייתי מוצא עלה על הרצפה.
כשנכנסתי לדירה תליתי תריס מעץ בצבע חום כהה שקניתי בטריפ הראשון שלי לאיקאה. קניתי דברים למקלחת ולמטבח, השטויות שנותנות הרגשה מזויפת של שייכות למקום מגורים חדש וזמני ונותנים תחושת עצמאות והתבגרות .כוחם של חפצים לתת לנו אפשרות להיאחז באשליות זמניות שיעזרו לנו לעבור רגעים שקשה לנו איתם. סיטואציות חדשות ולא מוכרות שמבלבלות את המציאות השגרתית.
קצת אחרי שתליתי את התריס, בערך חודשיים, קיר הגבס שקדחתי בו חור החל להתפורר. הוא בעצם התפורר כבר בהתחלה כשקדחתי ואז עטפתי את הבורג באיזולירבנד כדי שיהיה עבה מספיק ולא יצא מהחור הענק שנוצר.
ערב אחד נפלה אבן קטנה על הרצפה. שמעתי נקישה קטנה על רצפת הפרקט וחיפשתי ליד הכסא עליו ישבתי מול  המחשב והוא היה ממש מתחת לחלון אבל על הקיר השני. ראיתי את האבן הקטנה ומיד הסתכלתי למעלה לתריס, הבנתי מה עומד לקרות אבל לא רציתי להודות או לקבל את האפשרות שזה יקרה.
 דחפתי עט לתוך החור שכבר נהיה גדול יותר ולא החזיק את הבורג כמעט בכלל. זה כבר היה מאוחר מידי. זה היה עניין של זמן עכשיו ובאמת בערך שעתיים אחר כך התריס קרס. כמעט עלי אבל לא. תוך שנייה הייתי חשוף. הביטחון המדומה שהיה לי נעלם כאילו לא היה מעולם.
התיישבתי על המיטה והרגשתי לפתע כאילו אני בחדר המתנה. אור השמש שחדר האיר לי את החדר ואת הייתי צריך לצאת מהדירה. הרגשתי לבד, אני לא מכיר אף אחד ואף אחד לא מכיר אותי. הובלתי לתוך אשליה שדברים קיימים, אבל זה היה כי הם שם בלי קשר ואין לי שליטה על קיומם.
הרגשתי שאני נמצא בתוך סיטואציה קיימת, שנכנסתי למונית של מישהו אחר מבלי לשנות את כיוון הנסיעה. הייתי אומר בלב אבל זה לא עזר. הבנתי שאני משחק במשחק, שכולם משחקים בו אבל לא כולם יודעים ומי שלא יודע או שוכח, לא שם  לב והוא פתאום משחק במגרשים של אחרים.

מתג  / אריק בלומשטיין שנה ג' כתיבה
גנבו לבן שלי רני את האופניים.אמרתי לו אולי אלף פעם לא להשאיר אותם במקלט. במקום במקלט להביא אותם הביתה.
שבוע שעבר הוא שאל אותי אם אני יכול להביא לו אופניים חדשים .אמרתי לו "ומה יהיה? עוד פעם תשאיר אותם במקלט ? עוד פעם יגנבו לך? "  "אני אעלה אותם הביתה, לחדר שלי"  אמרתי לו |גם אם תעלה אין לי כסף עכשיו. "  ואז הוא אומר לי עוד משהו, בלי אופניים הוא לא יוכל לבוא לכתוב איתי על הקירות.  זה נגע בי. כי אני מאוד אוהב שרני בא איתי לכתוב על הקירות. אתם בטח שואלים מה אני כותב על הקירות אבל עזבו. יותר חשוב למה אני כותב על הקירות .
אתם זוכרים שהייתם קטנים אבל ממש קטנים נניח בני ארבע ונורא רציתם להגיע למתג החשמל להדליק את האור לבד. זוכרים? וחשבתם לעצמכם עוד מעט אני אהיה גדול ואז אני אוכל להגיע. נכון? טוב לא כולם זוכרים את גיל ארבע אבל אני זוכר.  ולפי דעתי פה הבעיה של עם ישראל . עם ישראל חושב שהוא כבר לא יגדל יותר . יש לנו יותר מידי חארות בממשלה וגם המצב עם הערבים מעפן .וואלה  חשבתי אם עם ישראל לא חושב שיגיע יום אחד למתג אז אני  אדליק לו את האור. כי אין עם כמו העם שלנו, אני לא אומר סתם .תראו באמריקה שם אין דין ואין דיין. אף אחד לא יורק עלייך אם אתה נופל באמצע הרחוב. כאן כולנו אחים. אבל מה אין את האמונה שאפשר לגדול זה הבעיה.
שבועיים חשבתי מה אפשר לעשות?. בסוף אמרתי הכי פשוט נכתוב על הקיר.פשוט וקל.
עכשיו אתם רוצים לדעת מה כתבתי נכון? כתבתי "עם ישראל חי" עם סמל מגן דויד ליד. ככה ישר אל הלב. ככה שבוע שלם
בשבוע השני שריססתי כבר התחלתי לקחת את רני איתי וככה כל שבוע נסענו  הוא באופניים שלו מאחורי ואני עם האופניים שלי וכתבנו "עם ישראל חי" עם מגן דויד בכל תל אביב.
נחזור לסיפור "טוב" אמרתי לו "בשבוע הבא נכנסת משכורת ואז אני אקנה לך אופניים אבל הפעם תכניס אותם לבית" "אל תדאג אבא. רק תזכור לקנות לי לפני יום כיפור" אני נותן לו  לנסוע ביום כיפור עוד לא עשה בר מצווה אז מותר לו לפי הדת.
באותו ערב אני לוקח ספריי ואת האופניים ונוסע לעיר להוסיף כתובות. בדרך אני עובר על יד הכתובת שציירתי שבוע שעבר ופתאום מה אני רואה?  שינו לי את הכתובת .מישהו הוסיף בספריי אדום "עם ישראל חי בסרט". מנייקים על זה לא חשבתי .שאפשר לשנות לי את הכתובת עכשיו זה  גם כאילו מצחיק .החלטתי לבדוק כתובת אחרת שציירתי לא רחוק משם. נסעתי מהר הגעתי תוך חמש דקות ומה אני רואה רשום?  "עם ישראל חירבן".  כבר לא המשכתי הלאה ידעתי שיהיה משהו בכל הכתובות נסעתי הביתה בלי לרשם גרפיטי בשום מקום.
יום כיפור התקרב.  רני שאל אותי כמה פעמים מה עם האופניים. כל פעם הבאתי לו תירוץ אחר למה לא רציתי שירצה לכתוב איתי על הקירות ויראה מה עשו. אבל ידעתי בלב שאי אפשר ילד בן אחת עשרה בלי אופניים ביום כיפור. כל החברים שלו ייסעו לידו וכל זה. בסוף אמרתי אין ברירה מה אפשר לעשות ? הלכתי וקניתי לו .
בערב יום כיפור חזרתי מהבית כנסת וישבתי במרפסת. ואז אני רואה את דני למטה ממהר עוקף את כל הילדים.  ואז הוא נעצר מולי וצועק  "אבא אבא"  חשבתי רוצה שאני אסתכל עליו אבל מה הוא עושה? צועק.  "עם ישראל חילזון , עם ישראל חילזון" . וואלה איזה בן יש לי. עם ישראל באמת חילזון.
סוף
 
עוד סיפורים של אריק בלומשטיין ניתן לקרוא באתר שלו

קָרַנַנָה/  גל וייס

קָרַנַנָה או רַנַנָה? איך קוראת לה האמא שלו?
נגעלת מעצמה ולא מצליחה שלא לראות את האישה הגוצה בעיניים של הוריה, פוסטר לישראל השניה. במערבולת רכה מלפפת אותה זו, מצמידה שפתים עבות ללחי המנומשת, שבנה הביא לחמין של שבת, פורעת תלתלים בידיים לחות.
ריחות טיגון נחבטים בקירות המתקלפים בתכלת וצהוב. זרועות צנומות נטמעות בגופה המחייכת, איך תבסס מרחב אישי? שותקת אל הגבר ששנים הוסתר ממנה. כפותיו גדלות על השעוונית המיטשטשת, את חיספוסן הרגישה אתמול. לחיצתו חזקה. לטיפותיו מתוקות.
משננת את כתפיו הרחבות, מציצה לבטנו הבולטת.
הוא מתנער בחדות, מבטו רך, חושף שיניים אכולות.
היא נבהלת להתענין בטלאי הרצפה שהתגלתה מעבר לדלת חלודה ברחוב הרצל בצד הלא נכון של סלמה, כמו היה אספלט הסמבטיון המקיא אבנים אל גדותיו. עכשיו גילתה שבכלל כותבים סלמה בש', דרך שלמה המעברתת את עקבות הכפר של השיח' סלמה אבו האשם. "סלמה זה שפלה בערבית", חייך אל מבטה הנודד למנורת רחוב יחידה ומנופצת "וזה תמיד שבור, בחלק הזה של העיר חיים בחושך, וזה די מסוכן כי גם מדרכות אין".
"זה אני השלמתי להם", מופשלים שרוולי מעיל העור הארוך, "אני אוהב רצפות משאריות, בעיני זה יותר יפה מבאלטות אותו הצבע והכי יפה זה באלטות מצוירות בכל מיני דוגמאות, יש פה ברחוב מפעל שיוצק אותן, אני יקח אותך לשם, זה ממש מענין".
ידה מלטפת את שרוול הקטיפה הפרחוני הבודד בז'קט שתפרה מחצאיות שהשחירו בפחים מאחורי כיכר המדינה, שוב הוא אומר את המילים שלה. משפחתה המצקצקת אל בגדיה היתה נחנקת בחדר הזה. האם יוכל החזה המתרחב בה להכיל את האיש שענב חליפת שלושה חלקים כדי לפגוש באיחור הקפדני שלה והושיט לה את 'נרקיס וגולדמונד' שבדיוק סיים? היתכן שלנפש התאומה שלה פה רקוב? וכזה תחביר?
                                                                                   
"הפתעה!" מחקה חיוכו מעבר לדלת את ציוץ הקרב הקרטוּני שהשמיעה בכל פעם שגילה ששוב עשתה משהו שלא אהב. בשנים הראשונות זה הצחיק אותו. הרבה זמנים חלפו מאז, היא נסוגה, מסתירה את הרתיעה. ואולי לא, הרי תמיד קרא כל תנועה שלה במדויק.
הוא מנצל את ההיסוס וחודר אל המבצר שלה המסתתר בפאתי המושבה האמריקאית.
בכל אחד מאלפי הבקרים בהם התעוררה לצידו בקומה הרביעית בשכונת המיועשים בע' גרונית לא זכרה להתכונן לפניו, ולא התרגלה אליהן עד ששבו ונשתתקו במיטה המוגבהת בשעות לילה קצרות הנמתחות לזריחה. את הצלקות המקיפות את גופו בטבעות נפתלות פייסה באצבעות שואלות, אך פניו, המנביטות עצמות כסלעי ירח, ועורו האפור, הטובע בסבך שחור כמו מרבה רגליים המחבק צימוק חבוט, נותרו בלתי נתפסים. זה נשאר כך, למרות שזוויותיו נשחקו בתקופת הניתוק, בה גילתה בעיתון כי הורשע באונס וקיבל עוד שלוש בפנים.
תלתליו מתגרים בה, אפורים כל כך. וחיוכו האינפנטילי עדיין מעצבן.
הוא מצטחק אל שברי המראות בתצריף הרצפה, "עלית על המורה", מתגלות שיניו.
היא תופסת טווח בטחון, שלא יעלה על דעתו לאחוז ולנשק, האם הוא מתעלם מסלידתה? ואולי איבד את יכולתו?
כשהמבצר שלה היה עדיין חורבה הם נפגשו בפעם האחרונה. הוא עזר בתחילת השיפוץ, למעשה ניהל אותו. הם עבדו יחד היטב עד המריבה, שבזכותה יצא לה שם של משוגעת. שם של משוגעת הוא נכס ביפו ואת שלה דאגו השכנים לפאר, כשראו איך הסתערה עליו. הוא, שאיש לא מתעסק עימו. חטפה מוט ברזל והוא סימן לה, בואי, בחיוך של מוות. ודובי קפץ ואסר אותה בכל עוצמתו וצרח "לך מכאן, די, בבקשה לך", והיא התמוטטה את כל חייה על הקרקע הפצועה, בבכי שנדחף מתוכה ושטף את כולה, ידיה דיממו לתוך החול. שבועות לא הפסיקה ודובי לקח אותה לרופא שנתן לה כדורים שישתיקו אותה.
"למה באת?" היא דורשת,
הוא שואל על דובי,
כן, הם ביחד,
"הרבה זמן", מתגדרות עיניו עצב קמוט,
סוגר את העשור החמישי לחייו, היא סופרת אותו, "אני עסוקה", מעבר לגבה מזדקרת בחורה בגופייה ומחברת. "זו עיתונאית שמכינה כתבה על הדירה שעוצבה מפסולת", וחייבת לדקור "ועל הזוג שבנה אותה". הרבה עבודה תביא הכתבה הזו, משפילה מבט לאצבעותיה שהתקשו בבטון ובסיד, הוא יודע כמה היא מתקשה לפרוט יצירותיה למעות.
"אני יחכה", נשכב על ספת הלבֵנים ואוהד אותן בחיוך ההוא.
קולה נחלש. את כל כישוריה היא חייבת לו, הכל למדה מחוכמת הרחוב ומגאונות האלתור שלו. זרועותיה כבדות, המשפטים מתגמגמים, רק יכולתה לרהט ברהיטות שמה אותה במקומות של בחירה ואותו באזיקים.
גבה בוער, הרבה כבר לא יצא מזה.
המחברת נסגרת.
הוא מזדקף, מחייך עדיין. היא מתיישבת, ולא תשאל אם הוא עדיין מחפש את שותפו שנעלם בבוקר של סגריר. שנים ליוותה את חיפושיו בלי להבין מתי ירפה.
"אשכנזייה קמצנית" הוא צוחק, " לשתות לא נקבל פה"
בלי חיוך היא מעלה את השיחה הראשונה, כשהתקשרה להתריע שמשתמשים בו לסכסוך שאינו שלו. שוב היא נערה, מחייגת לזה, שאחד הגברברים שהתחרו עליה חימם, מטפח מאבק למלחמה. כשגילתה שמדובר בחבר, ששנים נמנעו כולם להזכיר לידה, דלתה פרטים מאימו של אחד מהם, טיפין טיפין על כוס קפה, בין פירורי עוגת הגבינה הצטברו שמו, גילו, נשותיו, שכונת מגוריו, תולדות מאסריו, טיב קשריו עם החבורה. וקסמו האישי. השיחה נסתיימה באזהרה מבוהלת, לכל אדם מקום אליו נולד, הרטיטה עליה יד אמהית מנוגבת, לא ניתן לשנות את זה. היא נעמדה מול התריס, פסי אור וצל חותכים את פניה, הרכיבה מעיל גשם ארוך אל כתפיה, אל דאגה. רק כובע חסר לה, הזקיפה צעד אל החושך, וצוות צילום. למחרת רצץ החורף את העולם בזעף וכשאיתרה את המספר תהתה את מי החביאו ממי, אותה ממנו או אותו ממנה?
הוא מתלהב, כל הלילה דיברו ובשעות הקצרות, כך קראו לרגעים בהם הפך לֵילָם ליום חדש, נפגשו וזרקו את כולם לקטגוריות עבר. בבוקר נשטף הרחוב בוהק והם ריחפו על מדרכות הבטון הסדוקות שהתייבשו בדרך לאימו המחלידה בחורבות הרצל.
היא מהרהרת בפעם היחידה שראו את אימו בשש השנים, בהן הרטיטו הלזלה וקישקע אצל הוריה בכיכר המדינה. הוא קוטע בציטוט משפטים שלמים מאותה שיחה. זיכרונה מתעקש על גאוותו כשנסגרה דלת החלודה והשאירה את אדי הפסוליה מאחוריהם. אימו היא "חכים", רכן לעברה, מלחשת בעשבים ומרפאה בעזרת רוחות ומאד תשמח ללמד אותה לתפור כמו שצריך. היא פיזזה אל מרצפות השמש והתנערה. הוא בחר לשכוח את שתיקתה, ובמחווה זו נקבעה אהבתם. איך לא פוסקים געגועיו לאם ששלחה את חמשת בניה למוסדות כדי להמשיך להתגרש ולהתחתן ולהתגרש? מתערפלות עיניה, ומדוע לא הצליחה היא ללמוד ממנו להפחית את הביקורת העצמית המשתקת? וכמה בחירה באמת יש בכל זה?
"היא כבר לא מזהה אותי", הוא מנחש אותה, "אלצהיימר", מלטף מבטו את קימוטי אפה. הוא נמתח, אנחה נמלטת מחזהו, בנו חוזר על דרכי אבות, עיניו קמלות, האם נידונו דור אחר דור להיכשל באותו בור? והאם תוכל היא לדבר עם הילד?
 
הוא הפסיק את החיפוש, היא יודעת, השלים עם הלחש שחברו נטמן בעמודי הבטון המתגבהים בעיר. תמיד מגיע רגע הפרידה, היא מתחדדת, בסוף אותה שיחה, לפני שנסגרה במונית לדרום העיר, קבעה כי שלושה פשעים לא תקבל - רצח ואונס וסחר בסמים.
קרעי הבל נשימה מסתננים מבין שיניו, "ניסיון לרצח שלא הצליח גם נחשב?" חוזר על שאלתו מאז ומתרחב בעונג ילדותי.
תמיד תיעבה את עגת הילדות האווילית בה ביקש טפיחה על השכם לאישור הצלחותיו, מכווצת שפתים, כן, היא הסכימה לוותר אם יתחייב. הוא התחייב. "ועכשיו, הורשעת באונס", מתהדק קולה, "אינך חבר שלי עוד".
מבטו דוהה על המושב, "הפלילו אותי, חבורה של עבריינים נקמו בי על שהגנתי על ערבי אחד מיפו ונכנסתי בהם, ערבי ששנים התעללו בו". לחלוחית ממהרת במבטו. "אני עם הפשע גמרתי", ידו מהססת אליה, "התחלתי לפחד".
"אין לי כלים לבחון שאלות של צדק", מתייבש קולה, "ואני נאלצת לסמוך על מערכת המשפט", משתעלת אל הדלת, כף ידה שקופה.
 
בצעדיו נרמסים שרידי גשרים בין העולמות שנסדקו במרחק חצי שעת הליכה ושנות אור. היא שמחה לגלות ששכחה את הציווי להיצמד עם הגב לקיר ואת הצורך לשתוק את טיפוסי הדיימון ראניון שגדשו את שולחנם. רעד קל בכפותיו מגרה בה חיוך ישן, הוא תמיד התעקש שמנחם תלמי מתאים יותר. כמה עמלה ללמד אותו מתמטיקה ואנגלית, הוא שקרוא וכתוב למד משלטי רחובות. היא נזכרת בחמלה שתרגמה הכל לשפת הסימנים של הגוף כשביקש "דברי פשוט". שנים לא השתמשה במילה חמלה. רום בטנה מתכווץ, כמה מילים מכבירים כשמתאהבים. ואיך התקשה חום עיניו כשסיפר על בר המצווה שלא נחגג, ואיך מיד ציינה היא שנולדה באותה שנה במיוחד בשבילו. וכשקיסמה תחת כיפת כוכבים מסיבת הנצחה למצוותם זה בעבור זו וזו בעבור זה וקישטה עוגת חול בנצנוצי גלים רחשו בעיניו גחליליות. ונשיקתו התנפצה מלוחה אל שפתיה. כיצד נשתכחה ממנה האחווה הזו? ניבטים ענני עיניה מהרצפה.
האמנם אין סיכוי? בודקים צעדיו,
מעולם לא היה, היא טורקת עקב. ועל הסף נזכרת, "קרננה?"
הוא מסתובב בדריכות "מה?"
"איך אמא שלך קראה לי?"
"זְרַאנוּנָה", הוא עונה, "קטנה חמודה, בערבית".

מחלקת הכתיבה של מנשר מזמינה:
ערב סוף שנה חגיגי
יום רביעי, 1.7.09, 19:00, אודיטוריום מנשר
בערב יוקראו סיפורים, שירים וקטעים נבחרים שיצרו הסטודנטים במהלך השנה
הכניסה חופשית כולם מוזמנים

תמי / עינת הראל
תמי השכנה מתה.
אני לא מאמינה שתמי השכנה מתה. הריי רק בשישי בערב שמענו אותה מנגנת בפסנתר שלה. היא אהבה לנגן בפסנתר שלה, בייחוד בימי שישי. לפעמים הייתה עושה אצלה ערבי שירה בציבור, שאמא שלי נעלבה על כך שלא הוזמנה אליהם, גם אחרי שרמזה עבות על כך שהייתה מעוניינת. יום שבת בערב ותמי השכנה מתה. אני לא מאמינה. מתיי היא הספיקה למות? ההורים שלי אספו אותי מהעבודה אחרי שעשו קניות. סחבתי לבניין ארגז של פפסי מקס ועוגה שלקחתי מהעבודה. ופתאום שלט. את הארגז הנחתי על הרצפה, אבל את העוגה המשכתי להחזיק. תמי השכנה מתה. הרשתי לעצמי רגע בשביל להיות בהלם.
למה הם לא אמרו לי שתמי השכנה מתה? כשהם נכנסים סוף סוף, עם שני ארגזי פלסטיק גדושים על עגלת מזוודות ומארז ענקי של נייר טואלט, אני מגלה למה—הם לא ידעו. אמא שלי מחווירה כולה. אבא שלי מנסה להיזכר מי זאת תמי השכנה.
"לא שמענו את הפסנתר שלהם מנגן רק אתמול בערב?" אמא שואלת, מזועזעת.
אבא מהנהן.
"אולי," אני תוהה, לא מצליחה עדיין להבין בכלל אפילו את המילים שאני אומרת, "אולי עשו לה מין סוג של מסיבת פרידה?"
אמא שלי מעקמת את פיה במחשבה על עוד מסיבה שלא הוזמנה אליה. היא מכה על חטא. "הייתי צריכה לנסות יותר להתקרב אליה. היא הייתה אישה טובה". אבא מהנהן.
"אני בטוחה שהיא לא כועסת עלייך, אמא," אני אומרת. מה זה בכלל משנה?
היא באמת הייתה אישה טובה, ככל שהכרתי אותה, לפחות. היא הייתה בין השכנות החביבות עליי, מאלו שהיו ידידותיות ואיכפתיות גם מבלי להרגיש צורך לדעת כל פרט ופרט בחיים שלך, מה את עושה ואיפה את עובדת ומה את עומדת ללמוד ומתיי תמצאי חתן. היא פשוט הייתה נחמדה.
כשסיפרתי לאינה, חברתי הגרמנייה, על מנהג החטטנות הנהוג אצלנו, ואיך ניסיתי להימנע מלפגוש שכנים כל זמן שלא הייתה לי עבודה, יכולתי לחוש במבט המבולבל שלה גם מעבר למסך המחשב. הרעיון כולו היה זר לה. עבורה, יחסי שכנות אמרו 'אנחנו נשתדל לשמור על שקט ואתם לא תשתלטו על המסדרון'. השכנה החטטנית, הידידותית מדי, הנדחפת, נראתה לה כדמות בדיונית, כמעט מיתולוגית, משעשעת וחביבה. כשסיפרתי לה שראש העיר הנוכחי שלנו היה גם מנהל התיכון שלי, היא לא עמדה בזה יותר—"את גרה בסטארז הולו!" היא קראה בשמחה, מוקסמת לחלוטין, מדמיינת לעצמה את העיירה הקטנה והציורית עם הדמויות הצבעוניות ושובות הלב אותן נהנינו כל כך לחקור.  אבל רעננה לא הייתה סטארז הולו והשכנות החטטניות שלי לא היו סאלי סתראת'רס וליז טורז, וגם אם היו צבעוניות ומשעשעות מאוד, בדרכן, לא מצאתי אותן מחממות לב. מצאתי אותן מעיקות.
את הלוויה של תמי השכנה אנחנו עומדים לפספס. "אירוע משפחתי," הסברנו בצער. דמיינתי איך שאר השכנים באים ללוויה. חלקם יראו עצובים מאוד. חלקם יציגו את עצמם כחברים קרובים, הרבה יותר ממה שהיו באמת. חלקם יראו באירוע הזדמנות רכילותית מצוינת. נזכרתי בשיפרה השכנה באה לשלושים של סבא שלי. את השבעה שלו היא פספסה כי הייתה בחו"ל, היא הסבירה. כעסתי. לא רציתי אותה שם, לא בלוויה ולא בשבעה ולא בשלושים. היא לא הכירה את סבא שלי. לא פגשה בו מעולם. היא הוזילה את האבל שלי בעצם נוכחותה הקרפדתית. ועכשיו היא עומדת לעשות את אותו הדבר בדיוק למשפחה והחברים של תמי השכנה.
היא ניפחה את הצוואר שלה בגאווה וקירקרה. השיער המדובלל נראה עלוב במיוחד כשהוא נח, חסר צבע וחסר חיים, על הכתפיים החסרות שלה. הראש שלה היה הרבה יותר מדי קטן לשארית הגוף הנפוח, הרחב והכפוף שלה. היא צחקה בעוד היא נזכרת במקרה המשעשע בו, כאשר נתנה לחברים לראות את תמונות מהחופשה שלה, שכחה להסתיר את התמונות בהן הצטלמה ללא חלק עליון. לעזאזל איתי ועם הדמיון הוויזואלי שלי. שיפרה השכנה שלחה בעצלות את הלשון הדביקה שלה ותפסה זבובון שאיבד ריכוז.
לשרה השכנה הייתה נוכחות מאיימת. קיוויתי שהיא תחסוך מהם את ביקורי האבלות שלה ותסתפק במילות ניחום ריקות במעלית. אף אדם לא צריך לנסות ולהתאבל כשהיא נמצאת בחדר. היא הייתה ענקית. היא הייתה הר. הפנים הענקיות שלה היו מכוסות כמעט לגמרי בכתמים שחורים. הקול שלה היה איטי ועמוק ומהדהד. העיניים שלה בלטו כאילו גם הן מבקשות לברוח ממנה, אך המשקפיים הגדולות, העבות, דאגו לשמור עליהן במקום. איך אפשר להתרכז באבל כשנמצאים לידה? כשהיית ליד שרה השכנה כל מה שאפשר היה לעשות הוא לבהות. פעם אחת, לפני שנים, היא דפקה בדלת שלנו בכעס. בום—בום—בום. גם הדפיקות שלה היו גדולות ומאיימות ומהדהדות. אמא שלי פתחה לה את הדלת ובלעה רוק. היא לא הגיעה לה אפילו לכתף. שרה השכנה נעלבה עד עמקי נשמתה. בניסיון שלי לפנות ספרי לימוד ישנים, זרקתי לאשפה גם חוברת לימוד של ספר 'דברים'. מדבקת הטרול הורודה שלי הסגירה אותי.  רציתי לשאול אותה מה זה משנה ומה זה עניינה בכלל, אבל לא העזתי. תמיד הייתה לי תמונה בראש של שרה השכנה מועכת אותי. התנצלתי ולקחתי את חוברת הלימוד שלי בחזרה.
דפנה השכנה בוודאי לא תנסה אפילו להצטרף למנחמים, וטוב שכך. דפנה השכנה הייתה אנטיפטית, וזאת, מבחינות רבות, הייתה התכונה הכי טובה שלה, כי היא עזרה לשמור ששאר התכונות לא יפגעו באנשים רבים מדיי. היא הייתה משוגעת. לא משוגעת מבחינת 'מסובבת קצת' או 'שונה', 'מתעסקת בדברים מוזרים' או 'לא התחתנה מעולם'. היא פשוט הייתה משוגעת. לגמרי. כשהייתה צועקת על הילדים שלה היה אפשר לשמוע את זה בכל הבניין, ואפילו מהחנייה למטה. הבת שלה החליטה לעבור לגור עם האבא מהר מאוד, אבל הבן, בנאמנות שלא הצלחתי להבין (או שמא היה זה פחד?) נשאר איתה. היא הייתה זורקת חפצים כבדים על אנשים זרים. היא הייתה צועקת על אנשים שלא נמצאו שם כשירדה במעלית. פעם היא כמעט זרקה אופני הרים על חברה שלי. היא הייתה משוגעת. פעם אחת, שמעתי את הבן שלה מדבר עם חבר שלו, כשחזרו ביחד מבית ספר. הוא עוד לא היה בן עשר. "אמא שלי פסיכופטית," שמעתי אותו אומר, בשיא הנונשלנטיות. חשבתי שאולי רק דמיינתי שזה מה שהוא אמר, אבל לא העזתי לשאול.
ורד לא תבוא כי היא לא מחבבת אף אחד מהשכנים מלבדי. היא מוצאת אותם מפחידים, וקשה לי להאשים אותה. כהן יבואו כי הם בעלי הבית, והמעמד מחייב. יפה תבוא רק לשבעה כי בתי קברות מלוכלכים מדי עבורה, נאווה תבוא אם לא יכאבו לה מדי הרגליים, וטוני יבוא כי הוא השכיר להם את הדירה, אבל רק אם זה לא יהיה לו קשה מדי אחרי שאשתו בדיוק נפטרה לפני חצי שנה. טולקין יבואו בטוח, פשוט כי הם האנשים הכי נחמדים בעולם. כשהייתי בת שבע, מר טולקין ביקש ממני לתת לו שיעורי עברית. עברו כמה שנים עד שתפסתי שהוא לא באמת חשב שאוכל לעזור לו, אלא פשוט מצא אותי משעשעת כל כך. בזמנו, הוא גרם לי להרגיש מאוד חשובה, יושבת שם עם הספרים המצוירים שלי ומסבירה בריכוז והתלהבות איך אומרים בעברית 'כלב'.
תמי השכנה מתה. לא הספקתי להכיר אותה הרבה. הם גרו פה רק שנתיים, בערך. בדירה שלהם הייתי רק פעם אחת. מצאתי גור חתולים, בפעם המי-יודע-כמה, ואפילו, תוך פחות משעתיים, הצלחתי למצוא לו בית. אבל הבית הזה יכל לאסוף אותו רק למחרת, ואבא שלי חטף קריזה. לא עוד חתולים! מספיק ודי! זה בית של בני אדם! בני אדם וזהו!
"זה רק ללילה אחד," ניסיתי להסביר, מתחננת, מתחנחנת, ובסופו של דבר מתעצבנת ממש, אבל זה לא עזר. היו זמנים שבהם ממש תיעבתי את אבא שלי. עברתי מקומה לקומה, מדלת לדלת, כמו מתרימה של אחת מעשרות האגודות שאף אחד לא יודע להבדיל ביניהן, בין השכנים שידעתי לזהות כחובבי חתולים. הרגשתי עלובה כל כך. אבא שלי יכול לשכוח מזה שאני אדבר איתו עוד השבוע. אני ואחותי אימצנו את הפרצוף הכי עגול ותמים ומעורר רחמים שלנו, אבל כל השכנים אמרו לא. וטולקין לא היו בבית. התחלתי להתייאש. מה הבעיה של כל האנשים האלו? לילה אחד! זה חתול כל כך קטן. והוא לא נראה כבר מגעיל ומטונף כל כך, עכשיו אחרי שניקיתי אותו. קופסה שלמה של מגבונים בזבזתי עליו, אבל עכשיו הוא היה נקי ורך וחמוד. האם זאת חברה כל כך נוראית שאי אפשר לסבול אותה ללילה אחד?!
את תמי השכנה עוד לא הכרתי בכלל, אבל לא הייתה ברירה. אני לא אחזיר את הגור הקטן הזה לרחוב, לא כשהוא כל כך קרוב לשארית החיים שלו. דפקתי בדלת. אף אחד לא ענה, אבל שמעתי את הטלוויזיה עובדת. דפקתי שוב. תוכניות אירוח של ימי שישי בערב. צלצלתי בפעמון.
בעלה פתח לי את הדלת. הוא היה לבוש בגופיית סבא ומכנסיים קצרים, חושפי ברך. הם לא ציפו לאורחים הערב. החזקתי לפני את גור החתולים השחור והפרצוף האומלל שלו. "זה רק ללילה אחד," הסברתי. הוא הזמין אותי פנימה.
הבית נראה כמו מוזיאון קטן. בעצם, הוא לא נראה כמו מוזיאון בכלל, אלא יותר כמו מחסן של מוזיאון, או איך שמוזיאון היה נראה לו אני הייתי מעצבת אותו. תמונות צבעוניות, רקומות, מצוירות, מודפסות ומצולמות, מילאו את הקירות שנצבעו בצבעים עזים עד אפס מקום. פסלונים קטנים, בובות מושקעות בבגדי קטיפה ושיער מבריק עם צמות, ישבו על המדפים, על השולחנות, על הפסנתר, ובעצם, על כל משטח שהיה שטוח מספיק. חתול ג'ינג'י-בלונדיני גדול התחכך בנו ואמר לנו שלום, בעוד שני אפורים, אחר כהה ואחד בהיר, הסתכלו בנו בחשד מהחדר השני, שהיה עמוס ומרהיב לא פחות מהכניסה והסלון. שלוש קרוסלות סוסים מיניאטוריות נחו על מפת תחרה רקומה שהייתה על הטלוויזיה. תמי השכנה חייכה אלינו ממושב הספה שלה והזמינה אותנו לשבת. היא לקחה את גור החתולים הקטן והתחילה לשחק איתו, נמנעת מלתת לחתול הג'ינג'י-בלונדיני לרחרח אותו, כפי שביקש. "אי אפשר לסמוך על קריזות של חתולים," היא אמרה, וליטפה אותו באהבה בידה השנייה. החתול הג'ינג'י-בלונדיני נשמע מרוצה. חייכתי אליה בחיוך ששמור לאספנים כפייתיים כשהם מוצאים אחד את רעהו.
כשבאנו לאסוף בחזרה את הגור תמי לא הייתה בבית. בעלה פתח לנו את הדלת במגבת. הודנו לו ועזבנו אותו לגמור להתייבש. החתלתול הקטן מצא לו בית וקיבל את השם 'תומאס'.
תמי השכנה מתה. לא ידעתי אפילו שהיא חולה. יש לה שלושה חתולים יפים ושני ילדים בוגרים, בן ובת. הבת בגילי, הבן, חייל, אני חושבת. עכשיו הוא קיבל חופש, לשבת שבעה. כולם היו צעירים מדי בשביל להיות יתומים. החתולים האפורים ישתגעו מכל האורחים שהולכים להיות להם השבוע. הבעל של תמי השכנה מחייך אלינו ומתנצל על זה שהוא לא יכול להתייחס אלינו כרגע, כי יש לו הספד לכתוב. הבן עסוק בלסדר מחדש רהיטים עם העוזרת. הבת בחוץ בסידורים. יש להם שבעה להתכונן אליה. במרפסת הגדולה, שגם היא מלאה בסימני דרך שאומרים 'תמי הייתה כאן, ואולי לא רואים את זה עדיין, אבל היא איננה עוד', עומדים ערימות על ערימות של כסאות פלסטיק לבנים. "זה מהעירייה," הבעל של תמי מסביר. גם המתקן של מי עדן זה מהעירייה. אני מניחה שזה מידע שחשוב לדעת. גם הבן של תמי מתנצל על זה שהם עסוקים. לא ראיתי אותו לפני כן לעולם. איזה מין זמן איום זה לחשוב על נימוסים... כשההורים שלי ימותו האורחים שלי יכולים לשכוח מזה שאני אהיה מנומסת אליהם. אני הולכת להיות כלבה אמוציונאלית.
סרטן, הם מנידים בראשם. המצב השתפר ואז הדרדר שוב. הם מספרים שכבר שבוע היא הייתה בבית חולים. שביום שישי בערב היא נפטרה. אני מתאפקת מלשאול מי ניגן בפסנתר.
אמא שלי מכווצת את מצחה. היא נראית מודאגת. "אתה יודע מה קורה עם אשתו של האדריכל?" היא פונה לאבא. "זה שתמיד לובש בגדי גולף לבנים?" היא שואלת. "היא לא נראית טוב כבר הרבה זמן".
תמי השכנה מתה. אני לא הולכת להתגעגע אליה, כי לא התראיתי איתה מספיק בשביל להקשר אליה. אני עומדת להיות עצובה על זה כמה זמן,  עד שיעבור לי. הבעל של תמי, בלבוש מלא, מבקש שלא נהיה עצובות, ואני חוששת שאני אענה לבקשה שלו הרבה יותר מהר ממה שהגיע לה. אני לוחצת ידיים עם הבן של תמי ומקווה שאני לא מוזילה את האבל שלו. ובינתיים, בשבועיים הקרובים, כשמישהו ישאל אותי אם הכול אצלי בסדר ולמה אני נראית עצובה, אני תמיד אוכל לענות "תמי, השכנה שלי מהקומה למעלה, מתה

תפוח וקפה
"תגידי, יש לך הפרעות"? אני שואלת אותה, אולי כדי להסיר את זמזום המבוכה שמרצד מעל ראשינו, אולי כדי להבין אם היא יודעת עלי.
"כן", היא עונה לי בפשטות. אותה הפשטות שבה אני מתייחסת להפרעה שלי.
"גם לך, לא?" היא נעצרת פתאום מסתובבת אלי במבט שואל מוודא שלא טעתה.
"כן כן" אני ממהרת לבטל חששותיה.
"כן, כי זה או שאת מרעיבה את עצמך, או שיש לך חילוף חומרים מעולה" היא צוחקת.
היא מובילה אותי בביטחון גמור לכיתה מאולתרת, יושבת מולי במרחק בטוח ואני מבקשת בתמימות שתתקרב, כן. "תשברי דיסטנס".
"אז ככה" היא מתחילה בשיעור, "בשביל להרזות הרזיה מיידית צריך לא לאכול בכלל, כדי שלא נצטרך להקיא כמובן... אולי רק תפוח וקפה ביום"
"ואז..." היא ממשיכה,
"רגע," אני קוטעת אותה "אם אני במשך חודשיים אוכלת רק תפוח וקפה אני מגיעה למשקל הרצוי, ואז אם יום אחד אני אוכלת לחמנייה, אני מקיאה על המקום..." אני מוצאת את עצמי חולקת חוויות, גאה בעצמי שאני משתתפת בכיתה.
"לא אבל... אם נגיד ש... לא. זה לא..." היא מסתבכת עם המילים בזמן שאני מתנדנדת בכיסא.
"לא ישר מקיאים. הגוף מעכל"
"הוא לא מעכל"
"הוא כן" היא עונה לי בחצי צעקה חצי ציווי, ולי קשה שלא לשים לב איך הבעות הפנים שלה משתנות.
אני משתתקת לשנייה ומבינה לרגע שאנחנו נאבקות אחת עם השנייה כמעט כמו שאני נאבקת עם עצמי, ובזמן שהיא מרגישה את גלגלי מוחי עובדים, היא מסכמת בשבילי את מחשבותיי "לא משנה, כל גוף זה אחרת..."
רוח קרירה פורצת את החדר, פוצעת לי את הגב, מצליחה לחדור מתחת לבגדי מגדרת את עורי,
זה מחזיר אותי שעה וחצי קודם, אז כשישבתי עם רותם בחצר והתבכיינתי לה שקר לי,
"זה בגלל שאת כל כך רזה, אין לך שומן שעוטף אותך..." היא נותנת לי פרשנות אישית שלה ואני מרגישה איך אני יכולה להכיל את כל המילים שלה בתוכי.
"בכל מקרה..." אני שומעת את קולה של דניאל קוטע לי את המחשבות, "אני הייתי עושה לי טבלה כל שבוע...רגע, אז את לא מקיאה?" היא שואלת אותי מבוהלת
"לא" אני עונה
"אז מה?"
"אז אין לי מה להקיא. אני פשוט לא אוכלת, גם לא תפוח וקפה ביום..." אני מסבירה את התנהגותי כמו   שהייתי מסבירה לאחיות במחלקה
"יפה..." היא מהנהנת בראשה לאישור, גאה בי שאני הורגת את עצמי.
"איך זה...?" היא שואלת כמעט בלחש והופכת אותי למורה לרגע
"עזבי, זה התחיל איפשהו בגיל שלוש אבל הסיפור שלי לא מעניין" אני מתפטרת מהתפקיד שהוצע לי,
"אז כמה פעמים היית מאושפזת?" היא ממשיכה
"מספיק בשביל להגיד לך שהמחלקה ברמב"ם מעולה..." אני עונה ומרשה לעצמי לסכם את השיעור.
 "בכל מקרה... אני הייתי קונה לעצמי מתנה כל חודש אם הייתי מצליחה לא לאכול..." היא ממשיכה
 יופי, חשבתי לעצמי, בזמן שאני עסוקה בלהתבייש בדבר היחידי שמגדיר אותי היא קונה לעצמה מתנות ניחומים...
הספיק לי. באמת, ובא לי להקיא.
דיבורים על השריטות שלי יש לי מספיק עם עצמי,
ובכלל איך היא לא שמה לב שהאוויר בחדר נהייה פתאום דחוס, ומאוס, ואנוס עד שאני לא מצליחה לנשום.
אנחנו יוצאות מהחדר לא לפני שהיא שולחת לי חיוך סתמי, בודקת שהכול בסדר.
"הכול טוב, קר לי... " אני מסננת לעברה.

תגיד, היית מוכן לחזור לשקט הממית שלנו ולחיות את מותינו יחד?
לא אבגוד בכך שוב, ולא אדרוש ממך סקס יותר.
בעצם לא אדרוש יותר דבר רק שאדע שאני ואתה נזדקן יחד ברע.
כן, ברע או אולי בסתמי.
הרי יש לנו ילדה כבר, ואני עייפתי שם בחוץ...מניחה שגם אתה.
נעשה לה עוד אח, אפשר בהזרעות, נגור בחדרים נפרדים או לא מוגדר כמו שחיינו אני ושני בחדר שלנו ואתה ישן בסלון.
פעם בשנה ניסע לחו"ל עם שני, אני אבשל לנו ארוחות ערב שאתה לא אוהב ובשבת האפה עוגות שלטעמך מתוקות מידי אבל תודה שריח של עוגה  עושה הרגשה של בית?
לא נדבר, האמת אין לי יותר מה לומר, לא אבקש ממך שיחות הבהרה, השלמתי עם גורלי.
רק נהיה יחד עד הסוף המר ולשני יהיו אבא ואמא ביחד.
ויתרתי.
אתה יודע, אין לי עקרונות יותר וכבר לא משנה לי דבר.
רוצה רק פוליסת ביטוח לקורת גג ולמזעור השריטות לילדה שלנו.
ואולי גם שיהיה לה אח מאותו האבא והאימא לא יודעת למה, אולי כי אני עצמי לא יכולה להשתחרר מסטיגמות.
אני יודעת שאתה עכשיו מגחך לעצמך הרי אני האימא הכי גרועה ביקום....טוב, אם נצא בהנחה שעוד לא רצחתי אותה....אבל, תחשוב לרגע כמה אתה כמה למשפחה לא משנה מה תהיה צורתה...ושני כמהה לאח לא משנה שהיא לא מבינה דבר..ואני שויתרתי על מהותי רק בשביל שאוכל לחיות בשבילה, בשביל שני.
כי בטבע המחורבן הזה שכלל לא בשליטינו מובנה אצלנו, הנשים , האינסטינקט אימהי מין דחף חבוי ולא ממש מודע לדאוג לאושרו ובריאותו של צאצאינו ולהדחיק בצד את ואשרינו....לעזאזל עם הטבע!
כי מה שבא לי עכשיו זה למות, לשתול אותה בעציץ להניח לה מספיק דשן לבגרותה ולתת לה לצמוח פראי, טבעי...והבטחה שתשרוד, אז אוכל להתפנות לחדלוני.
גם אם אהיה האימא הכי גרועה שיש היא תתאווה אלי כול חייה בגלל ה"טייטל" הזה "אימא" כאילו ממש ידעתי מה הולך לקרות לי מזיון שרירותי וזניח שאתה יעדת בצורך שלך לא לעבור את גיל ה 30 בלי ילד ואני חשבתי סך הכל ילד כולם עושים זאת כחלק מהיעוד המובנה לנו משחר לידיתנו, הרי עברתי את התיכון, צבא, נישואים, גם ילד הוא חלק מהמסלול .
כעת, השלמתי עם הכול, לא אבוא אליך בטרוניות.
נכנעתי.
רוצה לחזור?

 
 
עצרתי את נשימתי, ספרתי עד חמש והסתכלתי במראה. שמן שעיר ונמוך. הייתי אומר שאף אחת לא יוצאת איתי בגלל המראה שלי, אבל זה לא נכון. חזרתי לנשום ונעלמתי. כבר שבועיים שאני הולך אחריה לכל מקום. לקניון, לחברות, לחדר כושר. מסתכל איך כל הבחורים גומעים אותה במבטם ועליי היא לא מסתכלת. טוב די קשה להאשים אותה בכך אני די רואה ואינו נראה כלומר … קוראים לי דני ומאז ששתיתי את הנוזל הסגול של דוקטור קתרוס לא הייתה לי חברה. היא סיימה את הסט האחרון של הכפיפות. אני חושב שהיא תלך עכשיו להתקלח.
 
תיגש אליה תציג את עצמך אתם בטח חושבים, מה כבר יכול להיות. אז אני אגיד לכם מה יכול להיות. לפני שנתיים אותו חדר כושר, בחורה אחרת ושני סניטרים מאברבנאל. זה מה יכול לקרות. זה קצת בלתי אפשרי לצאת עם בחורה שאתה בלתי נראה. הם נכנסות לפרנויות של איפה אתה ומה אתה עושה, ומבקשות שתצעק בכל פעם שאתה יוצא ונכנס מהחדר. אני שונא כלבים וזה הדבר הראשון שהן קונות אחרי שאני מציג את עצמי, כלבים גדולים אכזריים. נכנסתי אחריה למקלחות. היא לא גבוהה, שיער בלונדיני, לא אמיתי אם אתם שואלים. הזיעה שלה התחלפה בבועות שמפו. ישבתי על הספסל וגמרתי.
 
אני לא ישן בבית מאז שחטפו את גלעד שליט. החברה מאמ"ן התקינו גלאי חום בכל הבית, מחפשים אחרי. אין מצב שאני הולך להציל אותו. יש שם כלבים וחוטים שמפעילים מטענים קופצים וכל הבית ממלוכד. אני רואה ואינו נראה לא משוגע.
 
חיכיתי לה שתצא הלכתי אחריה עד לרחוב שבו כביש מפריד בין הגנים הציבוריים. היא התעסקה עם האייפוד שלה, בטח שמעה איזה שיר של אריקה באדו היה לה טעם טוב. פתאום ברגע שהחלה לעבור את הכביש התחלקה לה האוזנייה מאוזן שמאל, היא נעצרה וניסתה לתפוס אותה, הנהג שבה מימינה לא ציפה לזה. זה היה להיות או לחדול. משכתי אותה אליה בכל כוחי, האייפוד נפל על הכביש והתרסק. זה נראה כאילו היא מביטה לתוך עיני.
 
עזבתי אותה. היא עמדה לשנייה ואז רצה בכל כוחה אל כיוון ביתה.
 
נראה שהיא מנסה לחדור את האוויר במבטיה כשהיא מתאמנת עכשיו. מסובבת את הראש לכל הכיוונים או שמנסה להתמקד בנקודה אחת לאורך זמן. מדי פעם היא אפילו לוחשת שלום קטן באוויר שהיא מרגישה אותי לצידה. היא מרחפת וצעדה קליל ובוטח.
 
עקבתי אחריה לביתה ונראה כי היא השאירה את הדלת פתוחה בכוונה על מנת שאכנס. היא החלה לדבר אל עצמה במטבח. שהתקרבתי לשמוע אלו היו מילות אהבה אליי אל המלאך שהציל אותה.
 
לאור המקרים הקודמים למדתי שלא כדאי להציג את עצמי לבחורות, בעיקר בגלל שהן מתחרפנות טוטאלית אחרי זה, אבל איתה זה נראה שונה, נראה כאילו יש לי צ'אנס. הפסקתי לעקוב אחריה. נכנסתי לכל מיני בתים וחנויות עקבתי אחרי אחרות, אבל לא יכולתי להוציא אותה מראש. דנה קוראים לה, דנה אמיתי. חזרתי לישון בחדר, ואפילו לא היה אכפת לי שכל מיני אנשים מוזרים החלו להסתובב מחוץ לבית. אני מאוהב.
 
קמתי בבוקר. מישהו נכנס לחדרי והשאיר לי תכניות מבצע על השולחן. הבטתי בהם היו שם מפות ותצלומי אוויר. הנחתי אותם על השולחן ויצאתי. זה כבר יומיים שאני עוקב אחריה והיא נראית מאושרת מאי פעם. חיכיתי לרגע שבו היא תגיע לספסל בגינה הציבורית. ונראה שגם היא ידעה משהו. היא לא הפסיקה לדבר.
 
התקרבתי אליה והתיישבתי על ידה. היא הייתה ב"אתה פה? אתה פה? אני יודעת שאתה פה"  הרביעי שלה. "דבר איתי בבקשה, תראה את עצמך" בלעתי רוק ואז בקול קצת שבור יצא לי. "קוראים לי דני".  "ידעתי ידעתי שאתם קיים ולא דמיינתי" אמרה בלי אויר. "אתה הצלת את חיי אז בכביש בין הגנים. אני הרגשתי את ידייך. אני לא מפסיקה לחשוב עלייך". "גם אני לא" נפלט לי. היא חייכה והסמיקה. "דני לא יודעת איך להמשיך מפה. אפשר לשאול אותך שאלה?" "כן, ודאי". "ממתי אתה עוקב אחרי? רגע רגע יש לי שאלה אחרת. אתה המלאך השומר שלי? שנייה אחת יש לי שאלה אחרת. וואי אני לא יודעת מה לשאול קודם". "תשאלי אני אענה לך על הכל". "דני אתה ראית אותי בכל מיני מצבים, גם ערומה נכון?" נכון, עניתי בקול מבויש נזכר בכל אותם רגעים במקלחת. " לא לא, תבין זה לא אכפת לי. אבל אתה לא חושב שמגיע לי גם להציץ בך? אני מדמיינת אותך בכל פנוי".  "להציץ בי?".  "לא להציץ, להביט את יודע". "אני לא יודע" "נו דני בבקשה, זה סך הכל יהיה פייר לא?"
 
הסתכלתי עליה ואז עצרתי את נשימתי. איברים החלו להופיע בזה אחר זה. בתחילה קצות האצבעות, לאחר מכן הידיים והרגליים, הבטן הגדולה, הכתפיים, עד שהגעתי לגמרי.
 
היא קמה ממקומה והסתובבה סביבי מחפשת משהו.  ואז שכבר נהייתי קצת כחול אמרה.
 
"רגע אחד אין לך כנפיים. אתה לא מלאך??". שאפתי אויר בחוזקה מנסה להחזיר לעצמי את נשימתי "לא אני לא מלאך". "אז מי אתה?". "אני דני דין הרואה ואינו נראה". דנה הביטה לכיוון שבו ראתה אותי לאחרונה. "יא בן זונה, יא סוטה, אתה בחור רגיל"  הסתכלתי עליה משתומם. "מה חשבת שאני?" חשבתי שאתה המלאך השומר עליי מהשמיים. עוף מפה, הלוואי שאיזה רכב ידרוס אותך." לא נשארתי לעמוד שם.
 
חזרתי הביתה והסתכלתי על המעטפה של אמ"ן. היה שם הכל, תצלומי אויר, חצים ומקומות מעבר בטוחים בגבול. שיננתי את הפרטים ויצאתי. עליתי על אוטובוסים בשעה מאוחרת, נסעתי בתאי המטען של ג'יפים צהליים והגעתי אל עזה. אחרי הליכה של שעה מצאתי את מקום המעבר הבטוח הראשון. חציתי אותו בקלות ואז המשכתי לעבר כיוונו המשוער של מחנה הפליטים.
 
בת זונה, בת זונה. לא רואה אותי ממטר.
 
התקרבתי אל הבית שבו ידעתי שגלעד נמצא. הסתכלתי עליו מרחוק. היו שם שומרים עם קלצ'ניקובים וכל מיני גדרות תיל.
 
הסתובבתי בחזרה. בכל אופן אני לא משוגע.
 

זוגיות

מספרים.זה תמיד מתחיל ונגמר שם.
הערב היה חשוך- כי ככה הם ערבים. השיער היה כסוף – כי ככה זה עם מבוגרים, והחשבון יצא 284- כי ככה זה כששותים חצאים, זה תמיד יוצא זוגי.
ימי ראשון בשבוע היו הימים הקבועים שלנו,הייתי המלצרית של כולם אבל אותו שירתי.
מכוונת מטרה ונטולת חזייה. "התגעגעתי אלייך, נעלמת כבר שבועיים".
התבוננות מעמיקה וסורקת בתלתל שנופל על כתף נטולת כתפייה,וחולצה חצי-שקופה מהבד הזה,הדק.
לכשנגע לא נרתעתי, התקרבתי, וכשהצית סיגריה מהזן המגולגל ינקתי, שפתיי מצמצו ונשימתו פסקה.
בבקרים הייתי שוכחת את שמו ואת טעם לחייו ומגע אצבעותיו וחצי החיוך שחשף קמטוטים מסביב לעיניים,וכל אלה נסרקו ונעלמו כתמונה מטושטשת והתלכדו מחדש בכל ערב ראשון של השבוע, השעה תמיד תשע ואני מתרוממת, מנטרת(?), והוא מחבק מותניי ובודק צלעותיי וברגע אחד נעים לי ומגעיל לי,
וחלקיק דק של אושר ושנאה גורם לי להתנתק ראשונה.
כשהכרנו, משני צידי הבר, היינו שנינו ללא זוגיות ממשית, כוס זכוכית וקשית חד-פעמית.
בלילות ראשון בשבוע הוא לא נשוי, ולא אב לבנותיו, ואני שוכחת מהיותי דמות מצוירת, מהזן שמאמין בשינון "עד עצם היום הזה".
מחייכת חיוך קבוע, ואצבעותיו ביד שללא הטבעת עוברות מבעד לחולצתי, בודקות את חוליות גבי, וחוזקן, ויציבותן.
וכל זה קורה כי כשאת צעירה אז מותר לך לחוות ולהשתחוות, ולצייר על קירות, לבלוע ולירוק,
ולצפות בדמותך מרצדת על מרקע ולהיות בטוחה שאת- זה הדבר הכי טוב והכי רע.
ושאר השבוע הוא מסילה אפורה וחורקת,ואת לומדת במהרה שלהסתפק במה שיש, אין זו אלא גדולה.
אז גם כשמחשבות בצורת שברי תמונות של ילדות בקוקיות עושות דרכן אל מול עינייך, את לוקחת חופן חול וזורקת, מטשטשת.
כשחלומות על גירושין הורייך על רקע רומן ובגידה, תשוקה ונערה  מקיצים שנתך הערבה ואת מתעוררת מזיעה, מדדה ובודקת אם שם, במיטה, רגל אביך עוטפת ירך אימך, וכשאת שקטה פוסעת למיטה שאיבדה מחום גופך את מהרהרת בינך לבין עצמך על הטוב והרע בלהיות צעירה ולהרוס משפחה.

אני מנסה להקיא בשורות,
מתקשה להסניף.
הוא אוהב ילדות קטנות ואני אוהבת לנקות את עצמי ממנו.
הוא מלביש את ביתו בממתקים ותוכניות טלוויזיה אהובות,
הוא מדביק אנימציות לספות שוקולד ומשאיר שטיח חמוץ מסוכר בכניסה.
הן נדבקות למנעול הדלת ומחכות בטור זללני
יוצאות מהפתיחה הסודית מצולקות במסטיק שלא יצא משיער הערווה.
הן חייבות לחזור עם אמא פעם בשבוע לפגישה נוספת,
אני, רק עורכת רשימה לקניות הבאות שהוא ישלח אותי
 4 קילו סוכר
 3 שקיות נחשי גומי
 קלטת לוני טונס חדשה
 דלי שוקולד מומס
 
 ואריזת קונדומים.

ארז מיה / שתוּקים
בראשון לכל פברואר, בשעה שהעיר מתחדשת לקראת בילויי הלילה ואת החוף מאירים רק פנסי ערפל כתומים, היה גילי חולץ נעליים, מדשדש בחול החורפי, פושט בגדים ונכנס בריצה אל מים. עשרים דקות של שחייה מאומצת לקחו אותו מעבר לשוברי הגלים, מעבר לרשתות המדוזות, אל תוך השקט ששייך רק לאינסוף. "השתיקה של נפטון" הוא נזכר שקוראים לזה, אבל בשבילו היתה זו דממה מאלחשת. כניצול המתייאש מחילוץ שלא מגיע, הביט גילי אל החוף וחיכה.
גילי היה אדם שהספק נשתכן בתוכו, והכה שורשים. אותן שאלות קיומיות שנותרו עלומות היו חוזרות ופורעות בו, וללא התשובות שמספקת האמונה בכח עליון, נותר לו להאמין רק בעצמו. מאחר ובחיי היום יום שלו היה גילי אדם מחושב, הוא חשב שיהיה זה רק הוגן להעמיד עצמו בסיכון ממשי פעם אחת בחיים, פעם בשנה.
יחסו של גילי אל הטוב ורע בחייו היה שונה מדרך שאר האדם, אוסף של חוויות יצקו תוכן במקום שהריגוש נעלם. הצלחות וכיבושים המשיכו את הדרך, במקום שהתשוקה התמוססה והפכה לצורך.
מדשדש במים קפואים, גילי לא חיפש למות אלא רק לבחון אם לחייו ישנה משמעות, משמעות שבשבילה שווה לחזור לחוף, או פשוט להמשיך ולשחות מערבה.
גילי החל שוקע בהירהורים על חיים שהיו, על חוויות מצולמות בקופסת נעליים מתיישנת, בתוך ארון שאיש אינו פותח יותר. על חיים שאיש לא נגע, איש לא כיוון.
כשהשקט שסביבו החל להתרגש, גילי עוד היה שקוע במחשבות, זעקת הכאב שלו קרעה את העלטה הימית. רגלו השמאלית רטטה מתוך כאב פיצוח העצמות, נכנעת לקריעת הבשר החי מעליה, שריריה וגידיה פוקעים כמו היו גומיה מתוחה שאיבדה מגמישותה וברגע, נקרעה.
נאבק כדי לנשום, גילי עשה הכל על מנת להשאר מעל המים. זרועותיו המפרכסות, מתיזות מים בחרדה לכל עבר, קנו לו עוד מספר שניות של אויר, רגע לפני שנמשך אל מתחת למים, בולע דם סמיך וחתיכות בשר זעירות.
כמוכה שגעון, גילי החל להלום בראש הפטרייתי שנאחז ברגלו. מעשה חסר סיכוי. הגוף החלקלק, המתפתל רק הידק לפיתתו, הראש הרכיכתי נצמד בחוזקה לירכו מוצץ את דמו, עוקר חתיכות אדם ממנו במשיכות קצובות, תובעניות לא מסתפקות.
גילי כבר כמעט הגיע לקרקעית. מחכה לאבד הכרה הוא אוזר כח לנסיון אחד אחרון, המאבק אבוד מראש. בידיים שאיבדו מכוחם הוא מנסה לנתק עצמו מהזרועות, אבל לגילי זה מרגיש כמעט כמו להתיר חבלים מלופפים מעל גבי גזע עץ.
עשרות יצורי מים ניזונים מגוף חסר חיים, באפילה שעל קרקעית הים התיכון. ובחוץ כבר יום חדש.

דופק את הראש בקיר,
דואג שהוא יידפק חזק.
אני מכה ומכה ומכה-
מכה על חטא.
מתכת על מתכת וניצוץ קטן,
רק שלא יתעקם, רק שיידפק בזווית הנכונה.
היא מחזיקה אותו בשבילי. הוא לא יכול לזוז,
ואני מרגיש כעבריין.
אני דופק ודופק אותה.
כואב לה.
אני דופק אבל לא דופק טוב,
הוא נופל
ורק החור נשאר.

דני-לה'-

אמא אמרה לי: דני!
ילדי הוא גיבור ונבון
מי מושלמת של אמא?
מי?
מי
שרוצה להיות יפה-
צריכה לסבול!
לה. לה. לה. לה. לה. לה.
ילדי לא יבכה אף פעם
אף פעם
כפתי קטון
או...
ששש....
לה. לה. לה. לה. לה. לה.
אבא הלך לעבודה
לה. לה. לה. לה. לה.
יביא לך מתנה..
אמא אמרה לי..
ששש..
ששש..
אינני בוכה אף פעם
שש..
אינני תינוק בכיין.
אבא
הלך לעבודה
יביא לך..
ששש...
לה. לה. לה. לה. לה. לה.
תסיימי לאכול מהצלחת
אמא אמרה לי
דני..
לה. לה. לה. לה. לה. לה.
לא רוצה
מי שרוצה
להיות יפה...
לה. לה...
ששש...
אבא לא יחזור.
חה. חה. חה.
ששש..
אבא לא..
לה. לה. לה. לה. לה. לה.
אינני בוכה אף פעם
גיבור אני.
אמא אמרה לי: דני!
שש...
שש..
שש..
לה. לה. לה. לה. לה. לה
שש...

נמר (טקסט לפי סגנונו של דר' סוס)

אתמול כשעבדתי
בקליניקה-קר
נכנס לו בדלת
נמר מנומר
בכתום ושחור
בעל אף כמו כפתור
ואמר,
"אכנס, אם אפשר,
לקליניקה-קר?”
איך אפשר,
לקליניקה-קר,
להכניס כך פתאום
נמר מנומר,
בכתום ושחור
בעל אף כמו כפתור,
ואמרתי,
"אי אפשר, אי אפשר,
לקליניקה-קר.”
"אולי תחת שולחן,
בקליניקה-קר,”
בי הפציר עוד ועוד
נמר מנומר,
בכתום ושחור
בעל אף כמו כפתור,
ואמר,
"כאן אני נשאר,
בקליניקה-קר.”
"רק תחת שולחן,
בקליניקה-קר,”
הזהרתיו בחומרה,
"נמר מנומר,
גם כתום גם שחור
וגם אף כמו כפתור
לא תוציא!
מתחת לשולחן
של קליניקה-קר.”
הוא רבץ בדממה
בקליניקה-קר,
תחת שולחן,
נמר מנומר,
גם כתום, גם שחור
וגם אף כמו כפתור
הוא נזהר
לא לחשוף,
בקליניקה-קר.
אך עד מהרה,
לקליניקה-קר
הגיע טיפוס
לא קרוא, זה איש זר -
עם כובע ומעיל
ועם חוש לא רגיל
ואמר,
"אחפש, אם אפשר,
בקליניקה-קר?”
מה אפשר לחפש
בקליניקה-קר?
במיוחד לאדם
לא-קרוא, לאיש זר
עם כובע ומעיל
ועם חוש לא רגיל?
ואמרתי,
"אי אפשר, אי אפשר,
בקליניקה-קר!”
"אני מפקח,
בקליניקה-קר
מבקש לחפש
נמר מנומר,
בכתום ושחור
בעל אף כמו כפתור
שנמלט
מגן החיות המגודר,
אל קליניקה-קר.”
ומעבר כתפי
בקליניקה-קר
ראה המפקח
מחזה די מוזר:
בכתום ושחור
קצה זנב מאחור,
מבצבץ,
מתחת לשולחן המפוזר,
בקליניקה-קר.
"בוא הנה, נמר!
מקליניקה-קר,”
קרא המפקח
בקול רם וקר,
וכתום ושחור,
עם אף כמו כפתור
הנמר
הצטרף אל הזר
ויצא מקליניקה-קר.
לימים, כשביקרתי בגן החיות
ראיתי אותו, בכלוב מסוגר,
הוא הלך סוב וסוב,
אף מילה לא אמר,
לא הזכיר פגישתנו
בקליניקה-קר.
התנהג כמו כלל
לא ידע לדבר,
ומאז, בשבילי
הוא היה סתם נמר.

קו 51
נירית התיישבה באחד המושבים האחוריים של האוטובוס, כאשר פנייה בכיוון הנסיעה. היה לה מנהג לקרוא את "המצבות" שהשאירו בני הנוער, ובפעם זו חיכה לה גב מושב יחסית ריק מכתובות. רק כתובת אחת הופיעה באותו כתב מהונדס ומקוטע כתוצאה מטלטלות האוטובוס. על גב המושב היה כתוב:
קולה היה כאן 2.10.08
נירית גיחכה לעצמה וחשבה איזה מין שם זה קולה? אולי הוא תוסס כמו קולה? אבל למה קולה? הוא יכול להיות גם סודה. אבל קולה דבקית וסודה לא. אולי הוא קרצייה שנדבק לאנשים? אבל למה שהוא יאמץ לעצמו כינוי שלילי שכזה? קולה... אולי הוא בקטע של קוקאין? טוב די. את יכולה להמשיך ככה שעות. נירית הוציאה מתיקה את הספר השביעי בסדרת "The Dark Tower" של סטיבן קינג והחלה קוראת בו. כאשר קראה בספר, העולם החיצון היה נעלם כליל ושום רחשי פטפוטים או מוזיקה הבוקעת ממכשירי הפלאפון של צעירים מחוצפים וחסרי נימוס (לעיתים היא דמיינה שהיא הולכת לאחד מהם, סוגרת את ספרה וחובטת בפניו בחוזקה, להרביץ בו קצת תורת נימוסים), לא הטרידוה.
מדי פעם הייתה מרימה את ראשה מהספר ומביטה קדימה מהורהרת, חושבת על הדברים שקראה. באחת הפעמים שעשתה כך, נכנסה לה לפריים אישה דתייה שעלתה באחת התחנות בבני- ברק. היא נראתה כבת 30, על ראשה פאה, המסופרת בצורת קארה, ולבושה חליפה שמרנית שחורה עם חצאית שלושת רבעי כשמתחתיה גרביונים שחורים.
האישה עלתה עם עגלת קניות, שילמה לנהג בכרטיסיה (ואף פעם לא בכסף, כדי למנוע מצב שבו ידה תיגע ביד הנהג) והחלה פוסעת לכיוון איזור העמידה, ליד הדלת האחורית, כשלפתע נתקלה עגלתה בסלה של קשישה ופיזרה את תכולתו. האישה הצעירה החלה מתנצלת ואספה את המצרכים שהתגלגלו על רצפת האוטובוס וחשבה לעצמה היום הזה לא רוצה להיגמר! כמה עוד צרות יפלו עליי היום? אוי כמה לא נעים! איזו מגושמת אני. הקשישה מיד קמה על רגליה וצרחה על האישה הצעירה "חתיכת מלוכלכת, שפכת את הסל שלי!". האישה הצעירה שכרעה על רצפת האוטובוס ועגבנייה בידה, הרימה את ראשה והחלה מתנצלת בקול שקט "באמת סליחה, לא שמתי לב, זה לא היה בכוונה". הקשישה ענתה לה בצרחה "בטח שזה היה בכוונה! כולכם עושים לי בכוונה! חתיכת אישה מזוינת שכמותך! תסתלקי, תעזבי את הסל שלי! תעופי מכאן".
למראה התקרית נירית חשבה לעצמה אוי, ידעתי שגם היום בקו 51 תוקרן ההצגה היומית.. האישה הצעירה קמה על רגליה, כאשר העגבנייה עוד בידה ואמרה לקשישה "באמת! סלחי לי, אני-" אך הקשישה קטעה את דיבורה באחת כאשר חטפה מידה את העגבנייה שלה והמשיכה בצווחותיה "הא!!! את ניסית לגנוב את העגבנייה שלי!!! גנבת מטונפת!" האישה המסכנה שלא ידעה היכן לקבור את עצמה, אחזה בעגלת הקניות שלה כשלפתע הקשישה המטורפת שפכה עליה חצי בקבוק קולה של 500 מ"ל, האישה הצעירה רצה לכיוון הדלת האחורית ויתר הקולה נשפכה על הרצפה. הקשישה אספה את מצרכיה (אף אחד לא עזר לה כדי לא להסתכן במקלחת קולה) והתיישבה תוך כדי שהיא מצווחת "הכלבה הזאת! איך היא שפכה לי את הסל. הייתי מוכרחה להחזיר לה. הייתי מוכרחה! אמא שלי לא גידלה טיפשים".
האישה הצעירה התייפחה ואחת הנוסעות ניגשה להרגיעה "ששש, אל תבכי. אני מכירה אותה. היא לא בסדר בראש" האישה הצעירה הנהנה בראשה. ולאט לאט נרגעה.
נירית המשיכה לבהות קדימה ולא בגלל הספר, אלא בגלל שתי הנשים וחשבה יום אחד אני עוד אכתוב על זה איזשהו קטע. לא יודעת מתי ובאיזה הקשר, אבל אני עוד אכתוב".

התנופה הדפה את הבלון עד לבין זרועותיה. לוני מופתע היה מן האופן בו הצמידתהו כך בחיבוק עז לחזה ומובך עמד במרחק מה ממנה, ספק עניינו בה ספק לא.
לכוד היה בין חששותיו.
הוא נזכר בדברי גורו אחד לענייני מיניות. עתה, היטב הכיר בכך שלא הפנים כלל את השיעור. לפחות עד לרגע זה, יכול היה להשלות עצמו. עתה, ידע שלהיזכר בדבריי הגורו בזמן זה זו למעשה הודאה בכך שלא הפנים. אח, מה מרים החיים הללו עם הגורואים המתלווים להם...  ועם הבלון העומד להתפוצץ כל רגע!
 
ועוד מעודף לחץ, כאילו שיש סיבה אחרת. ולמה זה נדמה כי אכן יש סיבה אחרת?... הנה יעמוד כאן לוני ויהרהר בה, בסיבה נעלמת כלשהו אחרת לפיצוץ בלון... שהרי סוגיה מעניינת היא זו למה נדמה שיש אחרת נוסף לעודף לחץ? הא! לוני חש לפתע בסיכה הנחה בכיסו. אכן סיבה נוספת נחה כאן בכיסי חשב.
ובכן עתה משסיים תעלומה זו נתפנה פלוני חזרה לחששותיו. ומה היו חששותיו?
ובכן, ראשון היה כאמור החשש מפיצוץ הבלון. הגם שהבלון לא יקר מידיי לליבו שמח היה להמשיך להשתעשע עימו קצת, אבל יותר מכל חשש מרעש הפיצוץ. בזאת חש בכל גופו כי לא יוכל לעמוד...
חשש שני רכב להנאתו על רתיעתו רבת השנים, הכללית, מנשים טובות מראה.
וזו, אכן טובת מראה היתה וחשש זה דומה גם קמעה למחצבה. וכיצד דומה הוא למחצבה?
האשה הופכת יהלום, ובמקרה רע אף לא ליהלום פשוט כי אם לנדיר... ואז מטבע הדברים יש לערוך הכנות לנסיעה, להשיג רישיונות, לטוס לאפריקה, להשיג טרקטור, פועלים כושים, להתחיל לחפור בעזרת גלאים מתוחכמים, וכל זה בתהליך שבמקרה הקצר אורך כשנה... והתקציב, עוד לא אמרנו כלום על התקציב... אח, כן. זהו בערך המרחק האמיתי אף כי למראית עין נדמה הוא רק כמטר וחצי עד שניים, לא יותר. ועכשיו באמת, עכשיו כשאתם יודעים... תגידו אתם, תגידו פעם אחת, למען השם ולפני שאתם ממהרים לשפוט... באמת, מה פלא הוא שמוותרים?
 
והחשש השלישי? הוא הגיח דווקא בדמות אוטוריטה וקבל ממושכות על העדר היכולת של לוני לעמוד בעוז על תשוקותיו. והמשיך וטען ביתר שאת שחשקים אלו כבר מזמן לגיטימיים וזאת ממש על פי כל הדעות ואין באמת ממה להתבייש. ואף הוסיף כי בפוטנציה לכל העניין – כלומר לכל המרדף - עשוי להתלוות אפילו איזשהו חן מיוחד של פראות אמיתית, של אמירת 'כן' מעצימה ובמצח נחושה... ושלוני, אם ימשיך בהתנהגותו זו, (וככל הנראה ימשיך...) לא יזכה להכירו עוד בימי חייו.
אך סיים חשש זה את טיעוניו מלאי הלהט ומבטה המסוגר בעצמו עד לכדי פראות של האשה נזרק לעבר לוני. וזה, לא זאת בלבד שאיבד את שיווי משקלו אלא אף נפל גם ממש על הארץ.
לבסוף, לאחר שהייה ארוכה כך במבוכה על הרצפה נע קמעה לעומתה והיא כמתוך דחף חייתי סובבה אליו את גבה, דחקה את הבלון פנימה אל תוך חולצתה ונחפזה החוצה מן החדר אל עבר הרחוב.
לרגע שקל לוני להישאר עם הבלון רק בדמיון. לפתע גם חש באיזו עייפות מיוחדת, כזו המלווה ברגשי נחיתות. אח, כמה חשק, דווקא הוא, לשהות תחת חולצתה... הוא הגה בזאת משך מספר שניות בעודו ממשש סיכה שנחה בכיסו.

שאלתי אותה באותו יום מהי אינטימיות בשבילה.
זה קרה לאחר שעלה בדעתי שאין בה דבר כזה.
'למה מי אתה?' היא ענתה.
שאלתי, זו תשובתך? היא ענתה שכן.
חששתי.
 
אחר כך החלה כוססת ציפורניה, יורקת אותן על השטיח למרגלותיי.
ירדתי למה שאובחן אצלי כסוף דעתה
והתחלתי אוסף אותן, מפילן אל תוך כף ידי השמאלית, הרכה.
'אם כך זומם אתה ללמדני, שכח מזה', לחשה.
החזרתי לה חיוך רפה.
איך עלתה עלי זאת.
בסתר, אוהב אני להיות מיואש.

"זקן חסר תועלת" היא מלמלה לעצמה בזמן שניקתה אחריו את השברים. פראנק פּיטוסי, ישב שם כפוף, מרים את הרגליים כשהמטאטא של אשתו מתקרב אליו, ומוריד אותם בעייפות חזרה כשהיא מתרחקת. כשניגשה למטבח הוא חשב על השיחה שהייתה לו בשבוע שעבר עם אחיה הבכור.
"ווַאלַק, הייתי דוחף לה את האף לתוך הגרון" אמר לו ריצ'רד, מקמץ יד אחת לאגרוף ומכה בה את השנייה בכעס. "גבר צריך להיות גבר" הוא הצהיר ולחץ בכוח את הכתף הימנית של פראנק. ופראנק פיטוסי ישב שם כפוף והנהן בכניעה. "אני, אם אשתי הייתה מדברת אלי ככה, מוכר את הבית, הרהיטים, חצי חצי ושתלך תיתקָווֵאד'" ריצ'רד המשיך, "וזו אחותי!" הוא הרים את הקול' ודפק על החזה.
 
אותו יום כשישבו שניהם בסלון של הפיטוסים וצפו במונדיאל, היא נכנסה וציוותה עליו לקנות לחם לארוחת יום שישי. פראנק פיטוסי קם בקושי מן הספה וירד למכולת. ריצ'רד נשאר בסלון לראות את המשך המשחק. כשחזר, הסיר את נעליו בכניסה, כמו שהיא אוהבת, הניח את הלחם על השולחן והתיישב לצד ריצ'רד. כעבור דקה אחת היא כבר השתוללה, "או, מונְדיו" היא צעקה, "זקן עלוב, מה כבר ביקשתי? לחם?", ידיה התרוממו לתקרה כאות מחאה, "לחם! אלוהים אדירים, ומה אני מקבלת במקום? חלה מתוקה! או, מֶה נו" היא המשיכה כאחוזת טירוף. מתרוצצת בסלון, מרימה ומזיזה חפצים, "זקן עלוב" "למה, למה התחתנתי איתך?".
פראנק פיטוסי ביקש בשקט שהיא תירגע, "מון אמור" הוא התכופף ולחש לה "לחם זה לחם" הוא הוסיף בנימה מתנצלת "קַלאמֵה טואָה, שֵרי, תירגעי, זה לא טוב לך ככה, עצבים" הוא חייך אליה בשקט וצבט בעדינות את השומן בזרועה. "תירגעי, הוא אומר לי!", "תירגעי, לא, זה לא יאומן" צורחת, היא הדפה אותו ממנה וחזרה למטבח בצעקות.
בינתיים ריצ'רד שישב בסלון, התעלם מההמולה, והמשיך לפצח גרעינים, ולירוק אותם לתוך הקערית שעל בטנו. היה זה רק במחצית כשהוא פנה לפראנק ואמר לו "שב". פראנק, שבדיוק ניגש לנעול נעליים, הביט בו במבט המום. "שב, אמרתי" ציווה עליו ריצ'רד. "זה ייקח לי רק דקה"  גמגם פראנק, "אני אחזור לפני המחצית השנייה" הוא הוסיף. ריצ'רד, ירק את שאריות הגרעינים האחרונות, הניח את הקערה בעצבים על שולחן העץ וניגש למטבח. שם, בפנים, נשמעו רק לחישות, "דִירבָּאלַק" שמע פראנק פיטוסי את קולו של ריצ'רד מאיים עליה ואז נעשה שקט. ריצ'רד חזר לסלון, התיישב, וסימן לפראנק לחזור לשבת לצידו. כך עבר ערב שישי, בשקט. במשך הארוחה יכול היה להרגיש פראנק איך ידה של אשתו רועדת כשהיא מגישה לו את האוכל אל הצלחת. הוא ראה את ההשפלה בעיניה, את המבט שלה שמתחמק ממבטו שלו, ולרגע, היא הייתה לו יפה מתמיד. הוא גמר אומר להתנצל בפניה עוד באותו הלילה, אך היא לא הייתה מוכנה להקשיב.
 
כעת, שבוע אחר כך, הוא מביט בה, בישבנה הרחב, בשמלת הבד השחורה המתנופפת לכל עבר עם תנועותיה המגושמות. הוא מביט בקמטים החצובים בעיניה, בשקים השחורים המקיפים אותן, הוא מביט בה ובמטאטא ושוב בה, ושוב במטאטא ומרגיש את הזרם הולך וממלא אותו, מציף אותו, מטביע. הוא מרגיש איך אצבעותיו בוגדות בו ומסרבות לעצור, איך הכעס שולט בכל תנועה שלו, מכווץ את כולו לכדי שריר אחד עצום ופראי, איך הוא מאבד שליטה. "את יודעת מה את?", הוא קם מהספה ובועט בשולחן. רגל העץ העבה נשארת עומדת במקומה, וכאב חד מפלח את כף רגלו של פראנק פיטוסי. אך אשתו, לעומת השולחן, מתייחסת. היא נעצרת מתזוזותיה ומביטה בו, המומה. "את מכשפה" הוא צועק, בקושי, ומסתיר את ידיו הרועדות מאחורי גבו. "מ-כ-ש-פ-ה". הוא מנגן את המילה ומתיישב חזרה, מספיק למלמל מתחת לצווארון "המכשפה פיטוסי".
שקט, ונדמה לרגע שדינאמיקה של שנים איננה שולחן מעץ מלא, כשבועטים בה, היא זזה.
אבל בדיוק אז המכשפה פיטוסי מתעשתת, והמילים יוצאות ממנה במטרה להרוג. "גיבור נהיית לי? אה, פרנסואה פיטוסי?", "מה קרה? גידלת ביצים?" היא מחייכת במרירות, "אתה, אפס, זקן, רִייָה דֵה טו" היא צוחקת בקול מרושע, וממשיכה לטאטא את שברי כבודו האבוד.
 
"אני בן שבעים, ריצ'רד, לאן אני אלך?" הוא מדבר בקולו המובס, "חביתה אני לא יודע להכין" מסביר.  "תוריד לה סטירה" ריצ'רד אומר לו, "הרבה זמן לא הרביצו לה זאתי", הוא מנענע את הראש מצד אל צד. פראנק פיטוסי נשען לאחור, לוגם מהמאלטי, ומדמיין איך זה ירגיש להוריד לאשתו סטירה.
הוא מדמיין את הצליל, כמו מכת תוף חזקה, ואת שיער הקש שלה שנהדף לאחור. הוא מדמיין את השקט שעוטף את הבית, ואת כף היד המקומטת והלק האדום שמחבקים את הלחי במבוכה. הוא מדמיין איך היא מסתובבת, מושפלת, כנועה, ויוצאת מהמטבח. איך היא לוחשת לו, "אני מצטערת פראנק" בדרך החוצה. הוא מדמיין את המבט שלה, המרוקן, ואת הדמעות המובסות שלה.
"אני חושב שאני אחזור הביתה היום" הוא אומר לריצ'רד "זה...היא יכולה לדאוג, וגם, קשה לה לבד לשים את הערוצים בטלוויזיה" הוא מוסיף. ריצ'רד מוריד את הרגליים מהכסא, ומסתכל לפראנק ישר לתוך העיניים. "אז מה אתה עושה פה?" הוא שואל אותו, ופראנק לא מצליח לענות.
 
"אני רוצה שהוא יחזור", המכשפה פיטוסי אומרת לריצ'רד בכניסה אל הבית שלו. "תן לי להיכנס, ריש, אני יודעת שהוא בפנים". ריצ'רד בפתח חוסם את הכניסה בגופו, ופראנק פיטוסי נאבק בשארית כבודו, לא לצאת מן החדר. "פרנסואה" היא צועקת, " פרנסואה", שוב ושוב. "ריש, תן לי להיכנס, אני אמות, זה לא טוב לי לכבד כל הלחץ הזה, ריש, סיבופלֶה" היא ממשיכה. פראנק פיטוסי מתיישב על הרצפה, ומרגיש איך הגוף מתרוקן מדם והחדר מאוויר. "ריש, אני ארצח אותו, אתה לא מכיר אותי, הוא לא ישפיל אותי ככה", היא ממשיכה, כמעט בבכי. ריצ'רד לוגם מהבירה שלו, ומבקש ממנה ביפה, ללכת. "הוא צריך את הכדורים שלו, ריש, ג'ופֵּה פָּה, תגיד לו, הבאתי לו אותם" היא ממלמלת בכניעה. "וגם אוכל, קציצות, זה, הוא צריך, זה בשר, זה טוב לו". ריצ'רד לוקח את הסיר והשקיות, ומניח לצד המשקוף. "דִי לווִי, תגיד לו, ריש, תגיד לו... תגיד לו אני מכשפה, בסדר, הוא ניצח" היא מרפה מן הדלת, ומסתובבת ללכת, כנועה ומושפלת.
פרנסואה פיטוסי בשארית כוחותיו, רץ בהליכה מהירה אל הדלת. "מאדאם פיטוסי" הוא צועק, והיא מסתובבת ומביטה בו, "בואי אליי, מון אמור, אני מצטער".  
 

מוקדם בבוקר
מוקדם בבוקר נעמדנו בשלוש שורות של חיילים חדשים. השורות גם היו חדשות. ישרות, דוממות, מתלחששות. הכל היה חדש. אסור היה להביט אל השמיים, אסור היה להשפיל מבט. כולם נעלו את גלגלי העיניים לכיוון חייל ישן שעמד מולם. הוא כעס עלינו ולא הסתיר כל סממן כועס אצלו. הוא הזיז את משקל גופו מרגל לרגל וציקצק בלשונו למקצב מטאלי משהו, הוא הקיש בעטו על הלוח הקשיח שהחזיק וגילגל מבטו מן החייל החדש הימני ביותר ועד זה השמאלי ביותר. אנחנו חשבנו שאולי הוא לא טיפוס של בוקר, אבל הקול העצבני שלו, שעלה והרעים בסוף כל משפט לא הותיר מקום לספק. יש לו משהו תקוע בגרון עוד מהלילה. או שזו עצם או 30 חיילים חדשים.
"אתמול באתם לפה תמימים, לכמה מכם אפשר עוד לראות את החלב של אמא על השפתיים".
פלדמן לידי ליקק את שפתו העליונה עם הלשון הארוכה שלו. הוא נורא רצה כבר להיות חייל ישן, כמו כולנו.
"ולי", המשיך הוותיק, "אין זין לספר לכם למה כדאי מאוד שתקשיבו לי, למה כדאי שתעשו מה שאני אומר לכם לעשות".
60 גבות הורמו להקשב. התחלנו לספור בלב ובראש את כל הדברים שאסור לעשות. לי יצאו בערך 1200 דברים. מה מהם הוא לא רוצה שנעשה? לא לשתות מים אחרי אבטיח? לא, זה אמא. לא לשקר? לא, זה גם אמא. לא לרוץ לספר לחבר'ה? ממנה כבר נפרדתי. מה נשאר, אולי לא תרצח? לא, זה קב"ה.
"מי", המילה הראשונה השתחררה לה במהירות מפיו של החייל,
"שאני", הנה השנייה מלווה אותו, איטית ובטוחה.
"תופס אותו", פה כבר שתי מילים, זה כפול, מה יהיה? מה אסור? אני לא יכול להפסיק לנחש. מכרסם? סורג? תולה כביסה? אוכל מהרצפה, מנשק את הרס"ר כשכואב לו הראש? מה?! מה?!
ואז זה בא. חתך את האוויר ופער חור כמו מנתח מיומן. האיסור המיוחל.
"צוחק לי בפנים", אנחת רווחה בתוך הלב השקיטה לי את הסקרנות, אבל שם היא לא נעצרה, לא הפסיקה. היא החלה לעלות במעלה הגרון וביקשה להתמקם בחלל הפה. החייל הוותיק שמולנו ממשיך בשלו, "את הצורה שלו אני מפרק לחתיכות על המשקל".
אני יודע שהחזרה הביתה בחתיכות תהיה בעייתית. אמא שלי תמיד ביקשה ממני לחזור בחתיכה אחת מהצבא. כששאלתי אותה למה, התשובה תמיד הייתה, "זה כי יש לך רק מיטה אחת".
חלל הפה התמלא והתמלא, ומה שהיה שם רצה עדיין לעלות למעלה. השפתיים החלו להימתח כלפי מעלה. מי שיודע איך מעלימים חיוך שעושה כואב בלחיים שירשום על זה פטנט.
עיניו היו גלאי. מוחו היה מחשב, פיו היה אקדח ומילותיו הכדורים.
"חייל"! ירה לכיווני.
ואני, מחייך כולי, נותן לכל לשקוע למקום הטבעי, עמוק בבטן, מביט אליו בחרדה מחויכת ממבוכה.
הכל מתחבר, האיסור, החרדה של החתיכות שמרכיבות אותי, חייל חדש, עם חלב של אמא על השפה העליונה.
"אתה מוציא לי גם לשון? הא"?
"מה פתאום", אמרתי בהתנצלות, "זה בגלל החלב".
"חלב, הא? טוב. חלב אתה רוצה, חלב תקבל".
את אותו היום אני זוכר בגלל החלב. את שפת החלב לימדתי כל מי שרצה ללמוד. כולם יכולים ללמוד אותה.
אני כבר לא חייל עכשיו.
נמאס לי והחלטתי שאני סובל מהלם קרב.
אמרתי לקב"ן שאני מפחד שידרכו לי על הזנב.
מאז שהשתחררתי אסור לי גם לספר את המקרה שלי, אפילו לא כדרך אגב.
שפת החלב.

שישי בעשר / ליטל שמש 
אם הייתי יודעת שהיום לא תגיע
הייתי מוותרת על גילוח הרגליים
הייתי מקדישה פחות זמן לאיפור
בטח שלא מתבשמת כפליים
אם הייתי יודעת שהיום לא תופיע
לא הייתי שוכרת אחד של פליני
לא מסתבנת ארוכות במקלחת
מורטת גבות או לובשת חוטיני
אם הייתי יודעת שהיום לי תבריז
הייתי מכינה את עצמי לכאב
הייתי מתענגת קצת פחות מליטופייך
הייתי מנסה קצת פחות להתאהב

בולבול שחור קטן
 
"שוב אבל, למה סגול ?",
"דווקא אתה, חשבתי שתבין אותי",
"סליחה ?, אז אני אמור אוטומטית עכשיו לתמוך בכל מה שבצבע ורוד ?",
"זה לא ורוד, זה סגול",  
"זה סגול מטאלי יאנו, איזה מין צבע זה לאוטו ?, אתה בחיים לא תצליח למכור אותו",
"מה למכור ? עכשיו קניתי אותו".  "עינת אוהבת את הצבע הזה".
"אז מה קורה עם זה עכשיו ?",
"אני רוצה שנתחתן אבל אמא שלה לא נותנת לי לראות אותה". "אתמול דיברנו בטלפון",
"מה היא אומרת ?",
"היא לא אומרת כלום, רק מקשיבה בינתיים". "מה איתך ?",
"מה איתי ?",
"יש משהו ?",
"לא, אני לא רואה את זה קורה",
"אל תדאג, אתה תפגוש מישהו",
"אני לא דואג , אני פשוט... לא רואה את זה קורה".
"זה מזכיר לי, הבאתי לך מתנה מתאילנד",
"וואלה באמת ?",
"כן, תראה, רציתי לתת את זה לעינת, אבל עכשיו זה ממש לא מתאים".
יאנו שלף מהתיק שלו עטיפה כסופה מנצנצת והגיש לי אותה בחיוך, פתחתי את העטיפה והצצתי פנימה. לא הבנתי בדיוק מה אני רואה, אז הפכתי את העטיפה ושפכתי החוצה לכף ידי, בולבול שחור קטן מפלסטיק.
"קנית את זה לעינת ?", אני מקמט את האף,
"כן", יאנו צוחק, "זה היה אמור להיות מצחיק", הוא אומר,
"יאנו , מה אני אמור לעשות עם זה ?",
הוא מאדים, "תראה, אני, לא חשבתי שאני אצטרך להסביר",
"בולבול מפלסטיק זה לא הקטע שלי בחיים, קח, קח את זה מפה".
הטלפון שלו מצלצל, מבט בצג והוא נסוג לעבר הדלת, "חייב לזוז", הוא לוחש,
 "קח את זה מפה !", אני מנסה לדחוף לו את זה חזרה לתיק, אבל הוא לא נותן, אנחנו נאבקים על הבולבול ויאנו מעיף אותו, הבולבול נוחת על שולחן האוכל, אני טס כדי להסתיר את הדבר הזה מהורים שלי כמה שיותר מהר, יאנו בורח לדלת לפני שאני מספיק לעצור אותו.
"ביי נדבר", הוא מנופף לי מהדלת ומחייך, "ד"ש מעינת".
בן זונה.
אני מעיין בדבר השחור הזה, הכיפה שלו ענקית אבל אז הוא מידקק ונהיה צר להפליא בהמשך, בקצה האחורי הוא מתעגל ואז נקטעת היציקה בקו ישר דרך איפה שאמורות היו להיות הביצים. זה לא שיש לי כזה ניסיון מיני עשיר, אבל אף פעם לא ראיתי דבר כזה. זה נראה לי מעוות, אני תוהה על-פי איזה מודל זה נעשה ?, איזה מין גברים יש שם בתאילנד ?, מה גרם ליאנו לבחור דווקא בבולבול הזה ?, הוא בחר אותו ממדף שלם של בולבולים ?, הוא בטח קנה אותו בסייל, בטח היתה סלסלה שלמה של בולבולים במחיר מבצע והוא קנה את הכי זול, זה הכי מתאים ליאנו שאני מכיר, זה כנראה הבולבול הכי נפוץ בתאילנד.
הכנסתי את הבולבול חזרה לעטיפה ושמתי אותו על מדף אצלי בחדר. חזרתי לספר במרפסת ומיד קמתי, מציק לי שזה שם, זה חשוף מדי ויש שם תמונה של סבתא, לא מתאים שהבולבול הזה יעמוד ליד סבתא. חזרתי לחדר והעברתי את הבולבול לשידה שליד המיטה, יותר גרוע, עכשיו אפשר לחשוב שאולי זה שם כי אני משתמש בזה. זה חייב לצאת מהחדר שלי, השארתי אותו בארון מתחת לכיור במקלחת, בין מברשות שיניים ישנות ואקונומיקה, חזרתי לספר במרפסת. אני קורא את אותה שורה שוב ושוב ויודע מה מציק לי, מישהוא עלול למצוא אותו שם. חזרתי למקלחת, איזה זין עם היאנו הזה, תוקע אותי ככה עם הבולבול השחור שלו. חזרתי איתו לחדר והנחתי אותו על השולחן, אולי אף אחד לא ישים אליו לב כאן, כשהוא הכי גלוי בעולם. כמו כשיש לך פיצעון שאף אחד לא רואה אותו חוץ ממך. אבל אני שונא שזה מונח לי ככה באמצע השולחן, אני שם עליו עיתון וזהו זה, העיקר שאני לא אראה את זה יותר. אני לוקח את הספר מהמרפסת וחוזר לקרוא אותו בחדר. 'שומר האוצר', סתם פנטזיה זולה ולא מתוחכמת, משהו להעביר איתו את הזמן.
אני קופץ מהמיטה בבהלה, לקח לי זמן להירדם ומרגיש לי שקמתי מאוחר. אני צריך לתפוס היום אוטובוס לת"א, יש לי ריאיון עבודה. אני רץ למקלחת, זה מקום נהדר להירגע בו, המקלחת. המים זורמים על פני, שוטפים את כל הצרות והדאגות, רק שאני שומע צעדים במדרגות ומישהו נכנס ויוצא לי מהחדר, זה מקפיץ אותי, אני נשטף בזריזות ויוצא, אמא שלי מנגבת אבק בסלון.
"מה קורה ?", אני שואל בזהירות, היא מחייכת,
"שמתי את המתנה שלך על השולחן יום הולדת של סבא, נורא נחמד מצידך שזכרת".
"שיט", אני רץ עם המגבת לחדר של סבא,
"אל תדאג לא הצצתי" ,היא קוראת אחרי, "אבל תשתדל לכתוב ברכה".
סבא ישן במיטה, לידו בעיניים נוצצות אורבות גילי ורוני אחייניות שלי, הם פה כדי לעזור לסבא לאכול את הממתקים ולפתוח את המתנות, בין הפרחים והממתקים אני רואה גם את ההפתעה שלי מתאילנד.
"נראה לי שהוא כבר מצמץ", אומרת גילי ומפלחת נחש גומי מהצלחת,
"סבא נכון אתה מרשה לי ?" אומרת רוני ומכבדת את עצמה בשוקולד,
"תראי", אומרת גילי, "האריזה הזו כבר חצי פתוחה",
זינקתי לחדר ושלפתי את הבולבול של יאנו מבין המתנות.
"היי", שתיהן זועמות עלי, "זה של סבא !",
"לא !" ,אני אומר בתקיפות, "זה שלי",
"זה של סבא", "זה של סבא", הן קוראות,
אני לא מתכוון לפצוח בויכוח בעודי נוטף פה מים על הריצפה אז אני מזנק החוצה ובורח מהחדר.
רוני רצה אחרי ותופסת לי את המגבת, "הוא גנב לסבא מתנה, הוא גנב לסבא מתנה",
"רוני דיי, תעזבי אותי, זה שלי",
גילי רק חיכתה להזדמנות הזו, היא דוחפת ממתקים כאילו אין מחר ומתחילה לפתוח את המתנות,
רוני קולטת אותה  ורצה חזרה לחדר, "תפסיקי, חזירה", היא צווחת עליה.
"בית משוגעים פה", אני שומע שסבא התעורר,
אני רץ חזרה לחדר, איזה זין כל הסיפור הזה.
אני מתלבש ומחליט שהכי בטוח לקחת את הבולבול איתי לריאיון עבודה בת"א, אני כבר איפטר ממנו בדרך. אני על האוטובוס, לא מפסיק לחשוב על מאבטחים, מזל שזה שבקניון מכיר אותי ולא בודק, אבל אני מרגיש כמו מחבל שנושא פצצה. לאוטובוס עולה אודליה השכנה, רואים שהיא בכתה למרות משקפי השמש. דודי עזב אותה לפני כמה חודשים, שמענו את הריב שלהם דרך כל הקירות בשכונה, ומה שלא שמענו השלימו לנו פחי הזבל עם החפצים שלהם, פעם שלו פעם שלה, השכנות הטובות כל פעם, אספו שמרו, תיקנו, כיבסו והחזירו, אבל הפעם זה נגמר.
היא עוברת בין הכיסאות בראש מורכן אבל כשהיא רואה אותי היא מחייכת.
"אפשר ?" היא שואלת,
"בטח" אני אומר ומזיז את התיק הקטן שלי,
מיד היא רוכנת כלפי, "תמיד ידעתי" היא לוחשת בקול חזק, "עוד כשהיית קטן, שיחקת רק בבובות, מפשיט מלביש, אף פעם לא בכדורגל",
הו תודה רבה, אני חושב, עוד אחת, איך זה שאתה תמיד האחרון לדעת.
"מה איתך ?" אני שואל,
"אני לא ישנה", היא אומרת, "מתגעגעת לדודי",
"עשי טובה, עשיתם רק רע אחד לשני",
"לא נכון", היא מביטה בי ומחייכת, "אני מתגעגעת לזין שלו", היא שוב לוחשת לי בקול,
"את רצינית ?",
"זה הדבר היחיד שהוא היה טוב בו", היא נאנחת,
"אודליה בחייך, אני לא יכול לשמוע את זה",
"יום אחד תראה שזה נכון",היא אומרת, "בני זוג מדברים לא רק במילים".
הרעיון מבליח לי מיד, נורת החשמל מבהיקה מעל ראשי ומתפוצצת בהארה. אני מחכה עד שמתישהוא בין חדרה לנתניה, השמש עושה את שלה, הראש של אודליה מתחיל להתנודד ונוחת על הכתף שלי. אני מנצל את ההזדמנות, אני שולף את הבולבול מהתיק שלי ומגניב אותו לתיק של אודליה.  אני נושם אנחת רווחה, ובא לציון גואל.

ואז אכלתי עם הידיים\ ג'סיקה ובר

זה מתחיל לרוב כך, כשהמים לוחשים מסעות בצנרת, אוספים עימם את שרידי העור של הנרקב לפניי, הנוזל המופרש מזה ששטף מעליי, ומגיעים לבוקר שלי.
כך פתאום, אני נוגעת בברזל מת, מחכה שיצאו מתוכו חייהם של אחרים ושוטפת את ידיי מחיי שלי. תחילה, הם מרמים אותי בשקרים
שקופים הם מעבר ונולדים זה עתה
כך פתאום, נפלטים מהם אמיתות קטנות שמראות מולי את גווייתו של השכן, זורם בכיור שלי.
הם נשפכים על אצבעותיי, מורידים את השרוכים הבונים מהם תביעות, מגלים את הבשר החי,
מת, לפי שעה.
הריר של הברזל חופר בתוכי, חושף עצמות מצהיבות משטיפה ארוכה שאוספת ריקבון תמידי.
הסבון מחליק את ההרגשה, משקר אף הוא בחיטוי וניקוי
תפסיק לשקר לי,
אז, הוא בונה בועות מתפוצצות שיטיילו בגב היד ויצעקו שהריקבון מקמט אותו ומלכלך את מה שאי אפשר לשטוף.
אי
אפשר
לשטוף
אדם נולד, עטוף
הדם
נשטף בועות ומים, מכריחים וולד אל תחילת הסוף.
סוגרת את הברז,
מנגבת בסיבים שנשטפו באותו בית קברות חי,
איך
מתנקים ממים?

תל אביב 2025
המדוזות הללו שבים, קצת מעבר לשובר הגלים המתינו  במשך שנים רבות. הן האזינו בסבלנות לקולות האדם ההולכים ונמוגים, חשו את מרקמן של האבנים המתפוררות וצפו בים המתייבש שהתמלא אט-אט בפסולת תעשייתית.
כשהגיע הרגע הנכון, הן ידעו.
החול החום והעמודים המחלידים שנשאו בעבר את משקלן שמשיות הבד, נעו קלות ברוח מלוחה שורקנית ומצבורי מתכת בלתי-מזוהים ניקדו את משטח הבטון האפור שלצידן.
נראה היה כאילו נע הים בכוחות עצמו, גועש ומשליך את מה שנדמה כנתזים גדולים של מים שטיפסו לאיטם על החוף הנטוש בזרועות שקופות מיטלטלות. נקודות של כספית חומצית המאכלות משטח נחושת.
"עכשיו" נישאה הלחישה כבחוש רעיל, נוצרת על סף תחום השמע מתוך רחשי הגרירה והתפצפצות הקצף.
ואיש לא עמד שם על החוף הריק להביט בגלים השקופים הללו שכיסו אותו לאיטם. משום שאותו הזמן חלף ואותם שהיו יכולים ליהנות מן המחזה או לחשוש ממנו או אפילו להביט בו באדישות בזמן שהוא מטביע אותם באיטיות חסרת עניין, כבר לא היו שם.      
עננים אפורים כהים שטפו בעורקים שחורים של שמיים ואדי אבק מתכתי מעורב בריחות  אשפה התערבלו ברוח לאורך קו החוף.
המדוזות שכבר כיסו את מחציתו, הוסיפו לנוע באיטיות נחושות כגורל עצמו.
אך אז, לפתע, מכיוון היבשה, הופיעו המפלצות. נקודות הולכות וגדלות הרומסות את קו האופק. הראשונה שבהן צהובה שחורה בעלת עין אחת כמעט שקופה וטור אימתני של שיניים התקדמה בקרטוע איטי על ארבע רגליים עבות, מנהמת בקביעות. ומעט לאחר מכן שנייה קטנה ממנה, כתומה אדומה שאחזה בין שתי זרועות קצרות, חפץ גלילי אותו דחפה בעיקשות לפניה.
השלישית צהובה כתומה ובעלת  צוואר נחשי משונן התנשאה מעל שתיהן.  
והגלים השקופים הצפופים נעו מעט לאחור.
"מה זה?" לחש הקצף מבעד לאלפי זרועות מיטלטלות. "מה מתרחש?" סיננה הרוח המלוחה מבעד לאדי הזבל והרעל.
והמפלצות הוסיפו להתקדם, מפריחות עננים של אבק כהה. שואגות ומרעידות את האדמה ונוהמות. ונקודות הכספית נעו במקומן בחוסר נוחות, בהיסוס על זרועות הציד שלהן. משהו לא היה בסדר. לא כך היו אמורים הדברים להתנהל.
ואז הן הבחינו באדם. אותו בן אנוש כבוי, מורכן ראש שצעד בין המפלצות, מורה להן את הדרך כאילו מתוך הכרח, מצביע לעבר החוף והים. והמדוזות הבינו שרומו.
"בגידה!" רגש הים מבעד לאינספור גופים שקופים. "שקר!" לחשה הרוח.
והמפלצות הוסיפו להתקדם, מטילות גושי אדמה לכאן ולשם. נעמדות ושוב מזנקות לפתע לדרכן. וצל מבני הבטון הנטושים מוטל סביבן כשבריה של מראה אפלה.
והרוח נאנחה למשך רגע ארוך אחד ופסקה, והמדוזות החליקו לאיטן לאחור, נבלעות בנהמת גלי הים   
וטיפות הגשם היורד, מותירות מעט משלהן על החוף בכדי להוסיף ולקיים מתוך הרגל של שנים את האשליה.
הן הבינו שהרגע חלף, ככל הנראה, שאולי לא ישוב עוד לעולם. המפלצות הקדימו אותן.
בן האנוש הכבוי הרים את ראשו המורכן, מושך עליו את כובע המעיל ומוציא טלפון נייד מכיסו.
"הלו משה" אמר, מנגב את המכשיר בשרוול מעילו. "...אתה לא חושב שזה משוגע לגמרי לשלוח אותי עם הכלים ביום כזה תראה איזה סערה בחוץ."
לאחר מכן האזין במשך מספר רגעים, עוצר את הטרקטור והמחפר ומסמן לנהג המשאית להתחיל לשפוך את מטען החצץ שלה.
"בטח שאני מבין שצריך לגמור את החניון בזמן. אבל אם זה ככה, איפה המערבל שלי?"
"לא מעניין אותי ששולמן רוצה לאכול, תגיד לו שיעיף אותו הנה."
הוא ניתק את הטלפון בלחיצה חדה, מצטער בינו לבין עצמו על כך שצריך להרוס את החוף הזה ולהפוך גם אותו לחניון. למרות שזה אולי עדיף על רחצה בזיהום וזבל. אבל עבודה היא עבודה ואומרים שאנשים כבר פחות מתעניינים בימינו בים. חבל.
מבטו נתקל לפתע בגוש שקוף דמוי ניילון, משוטח על החול הכהה כמו בלון חסר אויר. מדוזה מתה שנשטפה אל החוף בין הגלים.
הוא הקיף אותה בזהירות, אומד במבטו את גבולות החניון החדש, חולף כבדרך אגב על פני שובר הגלים המתפורר.
והמדוזות הללו, שבים, הן הוסיפו להמתין.

תל-אביב אחרת 1 / נטע אטלסוביץ' שנה ב' כתיבה
הייתי דורכת על אבני אספלט שבורות
מדדה בין חריצים שהם עולם מקביל,
ולא נפגש.
טובעת בערמות של חצץ שהם חול מגורען ושאריות של כלום
והתיק שלי מלא,והמעמסה כבדה על כתף שמאל שהיא נוטה ואני כמוה נלחמת  בכובד משקלי.
הייתי שוקעת בבוץ אנושי,עירוני.
אבן גבירול של העיר הזו לא נגמר.
מישור חלקיקי אבץ ששורטים רגליי וקרסוליי,והראש ריק ומשקולתו מושכת
ואני משתטחת וסנטרי חבול וטיפות של דם חום- מזוהם משאיר סימן.
גם אני הייתי כאן,ונעלמתי.

הבית שלי- לא הייתי רוטשילד-
 
מי ששומע איפה אני גרה נתקף בחלחלה מסוימת שניכרת על פניו, כמו גם המאמץ להסתירה בנימוס צבעוני.
מיד אני ניצבת מול אזהרות מבדחות בנוגע לכללי התנהגות וקודים הולמים של לבוש לשעות הלילה המאוחרות או לחלופין שעות הבוקר המוקדמות ב"אזור שלי".
אחרי האזהרות, מגיע תורן של השאלות, מבדחות לא פחות מאחיותיהן לשטות.
"את לא מפחדת?"
"יצא לך לראות זונה?"
"לאמא שלך לא אכפת?"
ואם מישהו כבר עושה את הצעד הקטן לאדם ושם פעמיו "למערב הפרוע" הוא דואג לחנות באזור חניה מורשה לבעלי תו 2 בלבד ולקחת מונית עד הכניסה אל הבית.
Long story short, יונה השתינה לי על הסדין, חזרתי הביתה בשתיים בלילה רק כדי לגלות שיונה השתינה לי על הסדין, ירדתי עד סוף בן יהודה רק כדי למצוא מכבסה פתוחה, מצאתי באחת המכונות מאתיים שקלים, הרגשתי רוטשילד, חזרתי הביתה במונית. ספיישל מונית.
נהג המונית שהוריד אותי בכניסה לבניין שאל בדאגה המסוימת הכל כך אופיינית לילדה, הלא היא אני, היורדת שם, אם אני יודעת מה היה כאן.
אותי כרגיל, זה נורא הצחיק. אני, יודעת מה היה כאן. אבל אני תוהה למה אתה יודע.
הבניין שלי הוא בית בושת שהוסב לבית מגורים.
כשאני אומרת הוסב, אני עושה עימו חסד, לרשום. הרבה פחות הוסב- יותר החליפו את האנשים. (חוץ מאחת נדמה לי.)
בכל זאת, הדירות, ביניהן גם הבית שלי, הוא לא יותר מחדר יחיד ללא הפרדה של מקלחת ושירותים. תרצו להגדיר את זה מפגע תברואתי, תרצו לקרוא לזה אינטימי. גם אין בו מטבח, רק ערימה לא משובחת ולא מאורגנת של מכשירים ספק חשמליים שמכינים לי אוכל. לפעמים לעוד אישה ברחוב.
מוקד המשיכה המרכזי בבית הוא מיטת Queen size, נוחה לי מאוד. לפעמים לעוד מישהו, אבל אפשר לומר חד משמעית שהמיטה כן עברה הסבה, אפילו מהסוג המקצועי. היום היא נקייה כבר חודשיים ושלושה עשר יום ומנהלת זוגיות פסיכדלית עם המראה שממול, מראת קיר, על כל הקיר. כינקי משהו.
ויש את נטשה, ארנבת. היא אחראית להפצת זוהמה.
זאת לא הדירה שמישהו היה לוקח, בטח שלא מישהי. לא נקייה במיוחד ומאוד מסורבל לגור בה. אפילו הכיור מנותק מהקיר, קצת נסחף לסלון שהוא גם חדר השינה, שהוא גם במקרה המטבח שנושק לשירותים שאין להם דלת ומעניקים תפנית לא צפויה לכל העניין ונסחפים אל תוך המקלחת שחוזרת לכיור ומשם.. שלא לדבר על חלק בתקרה שחסר. קומה רביעית דלת מימין לשכן עם תיקנים אמריקאיים בתפוצה ארצית.
וגם אני ככזאת תקראו לי שפויה, או פשוט- מישהי, לא לקחתי את הדירה הזאת.
לקחתי את הנוף. אמנם ב1300 ₪ לחודש, כולל ארנונה ומים, עדיין קצת יקר בשביל נוף. אבל זאת העסקה שעשיתי.
יש רק חלון אחד בבית שלי, לא בדיוק ארבעה כיווני אוויר.
אבל הנוף מציף אותי מכל הכיוונים עד כדי כך שלא ניתן לתפוס אותו בתמונה.
מן תערובת שקשה לתאר למי לא עומד שם, של אוויר וטמפרטורה ומראות מעוררי מחשבה ורגש שעולה איתם. תצפית מעניינת על אנשים וכמה מיני ציפורים (תלוי בעונה) ותחושה מסוימת של זמן.
גם במבט ראשון, וגם במבט שני ושלישי, זו עדיין חצר פנימית של כמה בניינים שכנים, הסיגריה שאני זורקת דרך, כבית על אחד משני גגות פח חלודים, מאחד עולה ריח של מאפיה מתקתקת ומהשני ריח של קליית גרעינים שקשה לפענח בהרחה חטופה. חייבים לעצור, לבהות, להריח, להקשיב.
יש משהו הרמוני בצל התמידי הזה, בחצר מעל הגגות יחד עם היונים שגרות שם איתנו, משהו קר, כמעט אירופאי.
אבל מעבר להכל, יש בבניינים האלה משהו מתגעגע, מתרפק על זיכרון, מתוק או מר, ועוד דבר שמרמז על אופיים- "אני בניין להשכרת דירות לתקופות קצרות"- משהו ששותל בי נטע של מחשבה על כל הדמויות שגרו פה הרבה לפני, ועוד יגורו. שעברו בו תקופה, ורק במילה הזאת- תקופה, אפשר להכניס את כל הצבעים בעולם.
אני עומדת בחלון ומנסה לפענח- כמה זמן אתה עומד כאן? ומי גר בך?
זונה או אישה גרושה? ומה ההבדל ביניהן? וביני? האם ניתן לעמוד על הבדל כזה?
אולי בנקודה מסוימת בזמן יכולנו כולנו להיות שכנות באותה הקומה ולחלוק קרטון חלב?
כל השאלות האלה מחזירות אותי להסתייגות הזאת מהרחוב שלי.
ומההסתייגות לחלחלה ולשאלות המבדחות ההן.
כמה פעמים שמעתי מישהו אומר לי "את גרה מטר מהזונות והנרקומנים שם".
צודק, אני אומרת לך, אני גרה מטר מהזונות שם בתחנה.
מטר, מצד אחד, אבל מטר, מצד שני, מתוח לו רוטשילד, נוסע במונית. שם אנשים מתלבשים הכי יפה בשביל לאכול את הסושי סלמון-אבוקדו שלהם. ובעקבים גבוהים כנראה נורא קשה, גם להתייצב, גם לאכול סושי וגם לחשב בפעולת חיבור פשוטה- שגם רוטשילד נמצא בסך הכל שני מטר מהזונות שם בתחנה.

ריטה / איציק ציק שנה ב' כתיבה
ריטה נמצאה מתה על מיטה עשויה מקרטונים של ירקות
בתחנה המרכזית הישנה.
כשמצאו אותה עם העיניים פקוחות לא ידעו שיש לה ילד
שלא ראתה כבר שנתיים.
במותה ריטה שקלה 41 קילוגרם של צל ביישן
ועוד שלושה גרם הרואין, בערך.
ריטה ידעה חמש מילים בעברית בשביל להתקיים
פינוק. שלום. רוצה. תביא. מנה.
מה שריטה הכי אהבה לאכול זה סלט טונה במיונז
לפני שנפלו השיניים.
חיפשו את המשפחה שלה במולדובה כדי להודיע
שיחה ישירה ממרחב ירקון.
לריטה לא היו הרבה חברים בתחנה הישנה, רק לקוחות
כל המסמכים אצל הסוחר.
ריטה הייתה פעם אחות שיקומית בקייב, מולדובה
היא באה לעבוד בסיעוד.
כשמצאו את הסוחר הוא אמר שריטה לא גרה אצלו יותר
היא הייתה משתעלת דם.
הוא אמר שהיא הייתה בחורה טובה ותמיד חייכה
ולא היה לו מושג שהיא בהריון.
עוד חורף שכון, וגם בתל אביב לא ירד הרבה גשם
אבל ריטה מתה מקור.
למחרת כבר מישהו לקח את המיטה שעשויה מקרטונים של ירקות
הוא רצה לישון.

משהו לחכות לו / עינת הראל
בחוץ מלחמה. אנשים מתים במאות. ספירת היחידים, ככל הנראה, כבר מיותרת.  הפצצות, קסאמים, פיגוע דקירה, משפחות נקרעות, פגועי חרדה. בערוץ שתיים יוצאים לפרסומות ושרים "יש לי יום-יום חג". הדולר קצת מתחזק,מחיר הנפט עולה, המיתון ממשיך, באמדוקס מתכננים לפטר עוד כמה מאות עובדים. בערוץ שתיים מכריזים על מלחמה—בין בלט קלאסי לריקודי רחוב, קיפינג איט ריל וממשיכים, למרות הכל, בשגרה. מה אכפת לנו. ההרוגים לא שלנו.
תארו לכם עולם אחר. עולם שבו "צבע אדום" מתייחס לתותים, פאי פירות יער ושמלות וינטאג'. עולם שבו "שטח פתוח" מתייחס לשדה פרחים לרוץ בו עם הכלב האהוב שלכם, ולא למקום שבו זה "בסדר" שיפלו רקטות. עולם שבו "מרחב מוגן" הוא המרחב שאותו אתם חולקים עם האהובים עליכם, עולם שבו קריין סמכותי וסימפטי מוכן בכל רגע להפריד ולהסביר עבורכם את העובדות ולהכניס מעט הגיון, או לפחות חוקיות כלשהיא, אל החיים.
העולם של "פושניג דייזיז" (או, בשם האידיוטי, המשעמם והאירוני שניתן לו בישראל: "החיים על פי נד") הוא עולם כזה. בלוגרית הטלוויזיה דורות'י סנרקר, מהאתר "אפטר אלן", תיארה את חווית הצפייה כ"כמו לאכול גלידה וללטף כלבלבים ולראות קשת בענן ביום שטוף שמש". נשמע טוב מדי? מושלם מדי? כנראה. אחרת, איך אפשר להסביר את הרייטינג הנמוך?
בעשרים ואחת לנובמבר רשת ABC הודיעה כי היא לא מזמינה פרקים נוספים של התוכנית, וקמצוץ הצופים הנאמנים שלמד להסתמך על מנת הפאי הקבועה שלו, יאלץ להתרגל לחיים נטולי אוליב סנוק. פעולה מהירה, עצומה עם עשרות אלפי חותמים, משלוח מאסיבי של פאי למשרדי הרשת, לא הצליחו לעזור, ועד כה, לא נמצאה אף אצבע קסומה כשל נד, שתוכל לתת ל'פושינג דייזיז' הזדמנות נוספת ותחייה מחדש.
האמת  היא, שזה לא באמת חשוב. בין מלחמה למיתון לתאונות דרכים, בין מחלות ורעב ועוני, התחממות גלובאלית ורעידות אדמה, מרגיש מטופש, קטנוני ואנוכי להיות עצובים בגלל תוכנית טלוויזיה. שרלוט "צ'אק" צ'ארלס, מקסימה ככל שתהיה, היא דמות בדיונית, והמוות שלה לא אמור לגעת לנו יותר מהמוות של כל אחד מהחפים מפשע שמתו אתמול, או היום (או מחר). גורל ליבה הרחב והפגיע של המלצרית הקטנטנה המזמרת, לא אמור לעניין אותנו יותר מהגירושים של אורנה דץ או אייל גולן, שגם אם הם נדמים לא פחות קריקטוריים ממנה, הם ככלות הכל, אמיתיים. לא צריך להיות לנו חשוב לדעת,האם אמרסון קוד ימצא אי פעם את הבת האובדת שלו, כשכל כך הרבה ילדים אמיתיים מחפשים הורים, והלב שלנו, שיוצא מרוב אמפתיה לדודה ויויאן המתאבלת, יכול למצוא בקלות אלפי מתאבלים אחרים, ממשיים.
ובכל זאת. העולם של 'פושינג דייזיז' הוא לא עולם מושלם. יש שם רציחות, ובגידות, וחוסר אמון, טראומות ילדות, נטישות, והרבה בדידות והרבה לבבות שבורים. הזוג היחידי בתוכנית אפילו לא יכול לגעת. יותר מהצבעים המרהיבים, יותר מהמוזיקה וקטעי השירה, מעבר לדיאלוגים החכמים, העולם של 'פושינג דייזיז' הוא עולם של כוונות טובות. ובעולם שלנו, על כל תחלואיו, אנחנו מאוד זקוקים לעולם כזה.
עוד שלושה פרקים נותרו לשידור, ואז העולם של ה"פאי הול" הולך לעולמו. אנחנו ניוותר עם ערוץ שתיים, עם פרסומות בין מלחמה למלחמה. בעולם נטול פרופורציות, לא, זה לא באמת חשוב, אבל יש על מה להיות עצובים.

תפרים לפצע פתוח
(כשבובות חוטים מחליפות בגדים,
הן הופכות לקולות בבמת צעצוע
שלא מפסיקים לצעוק לכיוונך.)
ושוב היא מרימה בליבה את הוילון,
התאורה מסנוורת את הטעם לעוד
ועיניה כתמיד,
תפורות זו לצד זו, מחזיקות משקולות
שרק אתה יכול לפרום,
היא מושיטה ידה אליך ויד אחת אל תוך בטנה
מוציאה איברים מיותרים, מפנה מקום לך,
אך אתה אינך יודע, האור מושיט קרניו
למישהו אחר...
וכשתדע, המחט כבר תתפור ליבה אליו
והיא תיעדר מן האור
תחפש את חלקו האפל
אך תמכור לך הבנה של תפאורה מרגשת.
אתה תשמע בקולה, עוד פעם אחת,
מזה חודשים שלא שמעה צלילך
ורק קיוותה לידו
שתזכור.
אולי החתכים הם שיקלו כאבה,
הוא לא שם לב אף פעם
לחלקי עור נעלמים
ואתה,
לא ראית כבר זמן מה
את המסכות שהיא לבשה
אך המחט שוב עוקצת
ברכה,
מוליכה אותך במבוך
מראות
אל הנתחים שאיבדו מנפשה,
אוסף אותם אל שק
רואה את דמותה
ביצירה הבאה
שתתפור לך.
בעודך נתון
למחשבה
שאולי
היא רק רצתה
חיפשה
ידך.

משחקים בבובות / ליטל שמש 
ברוכה הבאה לסוכנות. קומה חמישית, יש מראה במעלית. 30 שניות של נסיקה מעלה ואת בממלכה הכי יפה בעיר. הממלכה הקסומה בה אין דבר כזה זרועות דקות מדי, שפתיים מסולקנות יתר על המידה או שיער שלא יכול לעמוד בפרמננט קשוח. המקום שבו מטה הקסמים (או ה-Magic wand, הממוקם בכל סרגל כלים של משתמש פוטושופ מהוקצע) יגשים לך את כל המשאלות, המקום היחיד שבו יהיה לך נעים לעבור ריטוש.
הגיע הזמן שתמחקי מהלקסיקון מונחים משפת היומיום כמו "מידה 40", "קרואסון עם הקפה" או "בוטנים בסלט". כדאי שתתחילי לשמור על הבריאות שלך ולהוקיר את חשיבותו של הרווח בין הירכיים. את תקיאי בשירותים והסוכנים שלך ישמינו מנחת.
תהיי חמודה, ביישנית, מסתורית, סקסית, תהיי אישה. עמדי, חייכי, שכבי, רכני, קרצי, הכניסי את הבטן, עשי ככה עם הראש, הסתירי את הפטמה, סובבי את האגן, אל תפליצי. גזים מנפחים את הבטן.
את יכולה לפרסם הכל, את דיווה בהתהוות. שמפו חדש לשיער בוהק, מסקרה להארכת הריסים, סבון למיצוק הצלוליט, משחת פלאים שמותחת את עור הפנים – כל מה שאמא שלך צריכה כדי להיות מאושרת. כל מה שהבת שלך תצטרך כדי להיות מאושרת. נגיעה של צבע וכמה טיפות מי חמצן והיא על המסלול המהיר אל האושר.
אין לך חזה כדי לפרסם בגדי ים? לא נורא – נארגן לך ציצים. את ניתוח הסיליקון כמובן שתעשי בשביל עצמך. רק בשביל עצמך. הרי יש לך שימוש יומיומי גדול לאין שיעור בזוג הבליטות בהן בירך אותך הטבע.
המבט הנכון למצלמה ואת הופכת להיות חלומו הרטוב של כל גבר. קימור נכון עם הגב ואת חלומה של כל ילדה . עור מקטיפה, אף לא קפל בחיבור שבין הג'ינס למותן, עצמות לחיים בולטות, שפתיים עבות, ריסים מורמים, ידיים ענוגות, מבט עדין ומפתה. שיער מושלם, אף סולד, פרופורציות גוף נכונות. מי לא תרצה להיות כמוך?
יאפרו אותך, יסדרו לך את השיער, ילבישו אותך, יעמידו אותך. כמו סטייק אנטריקוט מדיום-רייר במסעדה צרפתית ממוזגת. יש לך בחילה? תקיאי.
כל השמועות על קוק בשירותים ומסיבות רוויות אלכוהול? הכל שטויות. דוגמניות צריכות להיות בקו הבריאות כדי להלך על המסלול בעקבי סטילטו, ואלכוהול, כידוע, עושה שחורים מתחת לעיניים.
דוגמנית השנה, מלכת היופי, מלכת היופי-עשרה, מיס יוניברס – כל תואר שתשיגי שווה לך יותר מתואר בפסיכולוגיה/ תקשורת/ קולנוע/ משפטים/ מנהל עסקים. את הדוקטורט תוכלי לעשות במילאנו, פריז או ניו יורק, רק תבחרי. תואר, כידוע, פותח דלתות. דלתות לעולם שכולו בגדי מעצבים ופלאשים. מותר לך להסתנוור, את יודעת איפה נמצא הכסף הגדול. כסף שייסב לחשבון הבנק שלך הרבה נחת. לפחות עד גיל 30 או עד הקמט הראשון, תלוי מה יגיע קודם

מתים

רק ארון מתים, לא מתים באמת. הם ישבו כך על הארון, כחולים, מנסים לזהות רגש על מת שהכירו.
הוא ניצב ניסתר בתוך לול שהיה למחסן של בית בכפר ששכרו. הארון הוסתר בעלי שיחים יבשים, בחושך מלא ריח אבק ויושן עמוס ריח כריזנטמה שצמחה סביב גדר הלול.
הם הגיעו עכשיו. הארגזים שהורידה המשאית ישבו שם על קצה הכביש בשמש. נמלים החלו לטפס עליהם מניחות שהנוף כה דרמתי כמו גלים בציור של גויה. הם שכחו אותם. הם היו עדין כמו אורחים באחוזתם, מבקרים, מתייחסים לעצמם כזרים לבית, זרים למסדרון, זרים לריח הדשא ועצי הברוש. זרות שהבליטה את יכולתם של הדברים להתקיים ללא עזרה אנושית. הם התבוננו קודם בנוף שנשקף מהחצר ודימינו שהם בעלי נחלה דמות היסטורית בספר שקראו. רומנטיים בעלי משמעות, ושהעמק הזה הנוף הזה  הוא תמונת נוף בגרותם.
"המתים שלי" היא אמרה מנסה להביא תחושה, מנסה להרגיש את העצב שלה את החיבור למוות לשורש הזה. כל שזכרה היה מבוכתה אל מול אנשים שמתו להם אנשים אחרים. היא לא העיזה לדבר איתם כאילו היו חשובים מתוך אותה קרבה למוות וכמו הצטרף בהם אפיון חדש שהוא נשגב, שהיא לעולם לא תגדל להבינו. מעבר לכך לא מצאה עצב על מת ועל כך התעצבה.
הארון היה בנוי עץ בהיר שהתכהה והתייבש. הוא הסתכל בה בחשיכת הלול כשעל פיה בלבד מקיש אור דרך חורים בגג הלול, נותן במה לדרמה שנאמרה. הוא היה בודד הם ישבו עוד על הארון כמו נדבקו אליו, הוא הזיע ודמיין אותה צוחקת צחוק לא מוכר מפחיד ונעשה בודד עוד.
היא נעמדה לפתוח את הארון. הם פתחו את הארון. הוא היה נקי בפנימו, מרופד כולו בקטיפה אדומה כהה כאשר כפתורים קטנים תופסים את הריפוד מסביב ובאופן שיוצר ריבועים כמו ספת פסיכולוג והארון קרא להם. הקטיפה האדומה גרמה לה שמחה והיא צחקה במבוכה והפטמות שלה מהעונג הזדקרו היא הרגישה לפתע פתוחה אליו וזה שיחרר אותה. היא הורידה את חולצתה היא הורידה את חולצתו היא הורידה את מכנסייה ונשכבה על התחתית.  הוא ליטף את הקטיפה המפתיעה נרתע כמעט מוכן לברוח. היא מסתכלת עליו והיא חלק מהארון קוראת לו פנימה. הוא נשכב עליה פנים אל פנים גוף מול גוף. נדמה לה שהוא והארון מחבקים אותו מנסים שירגיש בנוח. היא לא רוצה לחבק אותו היא רוצה שיעמוד לו. ידיו אינן מוצאות מקום, ראשו מרחף באוויר עיניו מנסות לצאת החוצה. היא סגרה את דלת הארון עליהם. הוא הביט בה דרך החושך ולא ראה. השחור בבטן שלה גדל והתמזג עם השחור בארון מחלק אותה לשניים כמו בארון קוסמים.
הוא נזכר שהיה פעם במופע קוסם והתנדב להיכנס לקופסת הקוסם ולהתחלק לארבע. הקוסם היה מאנגליה ולקופסא היה ריח של עובש. כששכב שם בפנים הוא דמיין את המחסן של הקוסם שהוא תכליתי, מרוקן מפלאים. הפחד ממנו ניסה להתעלם הזכיר לו שהוא ילד, ילד חסר אונים. הוא שמע את רחשי הקהל והתפלא שאימא שלו ישבה שם ולא ניסתה למנוע ממנו להתנדב, וישבה שם חצי דואגת חצי מצטערת גם היא, וקצת גאה. הידיים שלו רעדו אבל מה שהפתיע אותו שעמד לו בתוך כל ערבוביית התחושות. והדבר שהכי הפחיד אותו היה שהזין שלו יחתך בטעות. הוא כבר ויתר בדמיונו על שאר חלקי הגוף אבל חרד על הזין. וכבר לא היה איכפת לו למות רק שלא יחתך לו הזין. כאשר נפתחה הקופסא הביט בו הקוסם ברוך. הוא לא רצה למות עכשיו וגם לא רצה לשכב איתה.
הקסם שלה עבד, הם נכנסו אחד בשני הפות שלה הפין שלו בהתענגות דחוקה מתפוצצת, השפתיים מדולדלות בחוסר שליטה והעלים סביב הארון נעים מחדשים מצע שהתקבע שנים. גופה התמתח היא רצתה בו-זמנית לבדל את גופה להעצים את עונג גופה ממנו, הארון החזיק אותה חזק לא נתן להבדיל ועיניה גדלו לדמיין אותו בחושך. הוא איבד תחושת זמן, נע בין מחשבות רחוקות לעונג אדום קיצוני מחוסר אוויר, פיו נושם את עורה מחפש את פיה והיא לוחשת לו הגהות בעור. הם לוקחים זה את נשימתו של זה, פיותיהם נפגשים מנסים לדבר בחיבור השפתיים ולא יוצאות מילים. הם נחנקים בסבלנות כדי לגמור אבל לא מצליחים. הארון מתמלא באוויר אחר, חם, שברי מילים גודשות אותו ואין בו עוד מקום, הארון מתעצם, מתמלא בחיים נהפך לא חפץ והוא מרגיש שאין להם קץ, שהם לא רוצים למות, שהם מעוניינים לצאת ממנו להיות מאולחשים שהם מעוניינים לחכות עוד.

חגי, חגי, חגי,
איפה אתה??
התקשרתי כבר איזה חמש פעמים, התקשרתי ממש, תאמין או לא, בלי האס.אמ.אסים האינסופיים האלה שתמיד כל כך מעצבנים אותך, השארתי כבר שתי הודעות, ואתה לא עונה.
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. הרגע שמעתי על התאונה, בטלוויזיה עוד אין כלום, כל אתר באינטרנט נותן מספר פצועים אחר, לא פרטים, לא שמות, לא כלום, אני עומדת להשתגע...
וכל הזמן משפשפת את הפנים שלי, כאילו זה עוזר במשהו.
בבקשה תיצור איתי קשר ברגע שתוכל—משום מה, תקבל את כל ההודעות  הרבה לפני שתקבל את המכתב הזה, אבל בכל זאת, אני פשוט חייבת לעשות עם עצמי משהו, אתה מבין, אבל מה כבר אני יכולה לעשות, אני לא יכולה להמשיך ולהתעסק בשטויות שלי כשאני לא יודעת מה קורה איתך, אז בינתיים אני כותבת, כמו שפעם, אתה זוכר, אמרת לי שלפעמים אתה דווקא מתגעגע למכתבים שלי...
אז הנה לך, אחד לא רהוט במיוחד, אבל תהיה חייב לסלוח לי, תחת הנסיבות, מצידי שלא תסלח לי, מצידי שתתעצבן, מצידי שתגיד שאני היסטרית, תגיד שאני עילגת, לא איכפת לי—רק תחזור אליי!
אני מתקשרת שוב.
אוי, חגי, איזה מין זמן בחרת לך לא לענות!!
איפה אתה?
רק יצאתי מהמקלחת, עוד לא הספקתי להתלבש, אני יושבת פה מול המסך בחלוק אמבטיה ולא מסוגלת לזוז. אני מתלבשת ואז אתה מתקשר, אתה שומע?? זה בסדר גם להפריע לי באמצע. בסדר גמור.
תתקשר. תהייה בסדר.
אוה, הנה העלו כמה תמונות מהפינוי. הן צפופות וקטנות נורא. אני לא מוצאת אותך. לא יודעת אם זה בכלל אפשרי למצוא מישהו ככה. אתה יודע איך תמיד בסרטים יש את כל הנשים האלו שמסתכלות וישר קוראות "זה הכובע שלו!" או "זאת הנעל שלו" או "אלו החפתים שקניתי לו ליום הנישואין!" אבל אני לא חושבת שגם הן היו יכולות לזהות משהו מהתמונות האלו, או אולי זאת פשוט אני, עם אינטואיציה נשית כזאת  דפוקה שאני יכולה להסתכל על תמונה שעה ועדיין לא יהיה לי מושג, שמץ של תחושה פנימית אם אתה שם או לא, ואל תגיד שזה כנראה בגלל שאני לא אוהבת אותך מספיק, זה לא מצחיק אפילו, ואני רק חושבת—הלוואי שהיית מתלבש קצת מעניין יותר, קצת צבעוני יותר, שיהיה משהו שיבלוט לי מהתמונות העלובות האלה (עכשיו גם הוסיפו וידאו של בדיוק שנייה וחצי, מרחוק. יש יותר מדי אנשים מסביב והאמבולנסים לא מסוגלים לצאת.), אבל מה יבלוט לי—חולצה לבנה מכופתרת? מכנסיים שחורים? ג'ינס? אתה רואה מה הבעיה? כשאתה חוזר אנחנו הולכים לקניות.  אני בוחרת לך את החולצות עם ההדפסים הכי מטורפים, בצבעים הכי זוהרים, ואתה לא אומר מילה. אי אפשר ככה.  ואני כל הזמן בודקת אם עדכנו פרטים, אם מישהו יודע, אפילו על המספר הם לא יכולים להסכים, ואני חושבת, מה אני כבר מחפשת, מה הם יכתבו שם, "גבר צעיר, בשנות העשרים המאוחרות לחייו, שיער חום, מבנה ממוצע"? ואז אני אדע שזה אתה? כאילו יש בי איזה חלק כרגע במוח, שרק רוצה לשמוע שכל הפצועים הם נשים, ילדים וזקנים, כן-כן, כל האסורים, ורק שאני אדע שלא יכול להיות ואין שמץ של סיכוי שאתה שם (אבל אם לא, אז למה אתה לא עונה??). למה אתה לא עונה?
תגיד לי איך אפשר להתלבש ככה?
איך אפשר לנשום?
התחושה שעצם זה שהלב שלי דופק כרגע זה בזבוז אווילי של זמן. יש דברים יותר משמעותיים להתעסק בהם כרגע!
ומזל, מזל גדול, שכתוב רק פצועים, גם פצועים קשה, אבל פצועים, אם היה כתוב משהו אחר
אין לי בכלל איך להמשיך את המשפט הזה.
פשוט תהייה בסדר, ותתקשר. גם אס.אמ.אס יספיק.
רק תהייה בסדר.
עוד ניסיון. ועוד אחד. לרגע מטופש אחד רציתי להתקשר אלייך הביתה, שתבין כמה יעילה וצלולה אני תחת לחץ.  אבל אין תשובה. ואני שומעת את ההתנשמויות שלי בין הביפים, כמו של כלבלב חנוק.
איפה אתה, חגי?
ואולי היום, לשם שינוי, לא לבשת אחת מהחולצות הלבנות? היה קר בבוקר, אולי לקחת מעיל? או לפחות את הצעיף המשובץ שהבאתי לך? או אולי לקחת הז'קט של הקורדרוי הירקרק, ומתחת לזה משהו קל יותר, חולצה קצרה, כי חשבת שיהיה חם אחר כך? כי יש שם מישהו עם ז'קט ירוק, נדמה לי, ירוק או אפור, קצת קשה לראות, אבל אם זה אתה אז אתה בסדר, ואולי פשוט בגלל הרעש אתה לא שם לב, ובגלל כל האנשים מסביב אתה שוכח, אני לא מבינה איך אתה יכול לשכוח, שאני פה בבית ומרגישה כאילו כל רגע אני עומדת להקיא. אני חייבת לבדוק את עניין המעיל.
טוב, אתה שומע, אז הפכתי את כל הארון, גם את החלק שלך וגם את החלק שלי. הכל שוכב עכשיו על הרצפה. כשתחזור תרצה להרוג אותי. לא אכפת לי. זאת אשמתך שאתה לא עונה לטלפונים. תשמע, אני לא מפסיקה להרגיש את הלב שלי. זה לא נורמאלי. בסוף תחזור לפה ותמצא אותי על הרצפה, בערימה של בגדים. לא מצאתי בארון את הקורדרוי הירוק. יכול להיות שפספסתי אותו, אני לא יודעת, אני לא בדיוק בשיא הריכוז כרגע. ואתה צודק, ובאמת יש לי יותר מדי בגדים, ובאמת אי אפשר למצוא כלום. לא כשזה באמת חשוב. זה גם לא בכביסה, לא על החבלים ולא במכונה ולא בארגז, וכן, הפכתי את הכל גם שם. מצאתי את השמלה שלי שאז חיפשתי, עם הפאצ'ים. בטח הייתי קצת יותר שמחה מזה תחת נסיבות אחרות. אני חושבת שאולי הבאת את הקורדרוי לאח שלי, אבל אני לא בטוחה. ואני לא רוצה להתקשר אליו לשאול. אני לא מסוגלת. די, נגמר לי, אתה מבין, אני צריכה שתתקשר עכשיו. פשוט תתקשר. אני עדיין בחלוק. אני לא יודעת אם להתחיל להתקשר לבתי חולים או מה. אתה יודע שאני לא טובה בדברים האלה. אני שונאת את התחושה הזאת. אני שונאת להיות כל כך חסרת אונים וכל כך חסרת הבנה.
בבקשה תתקשר. אני לא יכולה יותר. אני צריכה לדעת מה איתך. אני לא יכולה לקום מכאן. אני לא יכולה לעזוב את המחשב. אני לא יכולה להפסיק לכתוב לך, אתה מבין, כי כשאני כותבת לך אז יש שם איפשהוא צד שני, כשאני כותבת לך אני יודעת שאתה תקרא את זה, ואני יכולה לדמיין את התגובות שלך, ואת הפרצופים שתעשה, ומתיי תצחקק ומתיי תנענע בראש במה שנראה כמו ייאוש אבל הוא בעצם שעשוע. ואני יושבת פה וכותבת, ועובדת על עצמי שאתה בצד השני, אבל חגי, אתה לא עונה, ואתה לא מתקשר, ואני מתחילה להרגיש כאילו אני כותבת פה הספד, אפילו לא כתוב הרוגים, איזה דפוקה אני, אבל ככה זה מרגיש.
וצ'יינה מנמנמת לה על המסך, מלקלקת לעצמה את הרגליים, אדישה לחלוטין, לא מנסה אפילו להבין, יש לה פרצוף מתוק והיא מסתמכת עליו לחלוטין-- בחורות יפות לא חייבות להיות חכמות, או נחמדות, או מוכשרות, אתה יודע.
נו, גם בטלוו
*~*~*
חגי,
לאט לאט אני חוזרת לנשום שוב.
הלכתי למסיבה של העבודה. החלטתי (ושלא תחשוב שזאת הייתה החלטה קלה) לתת לך להמשיך לישון. נורא התגנדרתי. שמתי עגילים, ואת השמלה שאתה אוהב, הכחול-ירוק שמתנפנפת בקצה. אולי תתעורר עד שאני אחזור, אבל זה לא אמור לקחת הרבה זמן. שעתיים-שלוש מקסימום.
חגי, זאת הייתה אחת השעות הארוכות בחיים שלי.
ועכשיו צריך לנשום לרווחה ולעבור הלאה.
כי הריי בעצם לא באמת קרה שום דבר.
זה כמו להתעורר אחרי החלומות האלו. המעברים האלו תמיד היו קשים לי. ולך תסביר למישהו שלא ידאג, כי פשוט אתמול סוף העולם הגיע, אבל עוד מעט יהיה בסדר?
 
מפחיד לפעמים, איזה תמונות אנחנו צריכים לסחוב איתנו ממקום למקום, כל החיים. ואי אפשר להסביר, לא באמת, לא בהצלחה, שאת בעצם "ניצולת חלומות", כשלכל כך הרבה אנשים יש טראומות אמיתיות-פיזיות שהם סוחבים איתם. נפגעי חרדה זה לוקסוס. אף אחד לא מדווח על נפגעי חרדה אצל הפלסטינים.
 
אני אלך לי למסיבה שלי.
אוהבת המון
אני

עידו: שלום וברוכים הבאים למונית הכסף!
גלעד: מה? מה זה הרעש הזול הזה? אתה מחזיר אותי לארץ? ההורים שלי מחכים לי?
עידו: גלעד, אתה על מונית הכסף! זה משחק טלוויזיוני חדש שעלה כשהיית שבוי. אני אשאל אותך שאלות, על כל שאלה שתענה נכון תקבל כסף- אבל אם תטעה בשלוש תשובות אני מוריד אותך בדרך ותצטרך לתפוס מונית אחרת. מוכן?
גלעד: רגע, מה זאת אומרת מוריד אותי? לא שלחו אותך כדי להחזיר אותי הבי...
עידו: התחלנו! אוקיי, גלעד, שאלה ראשונה על 250 שקלים- באיזו שנה פרצה מלחמת לבנון השנייה?
גלעד: 2005, אבל רגע, תגיד לי...
עידו: נכון מאוד גלעד! יש לך 250 שקלים כבר! ואנחנו בשאלה הבאה: מאיזה קיטניה מכינים פלאפל?
גלעד: מחומוס אני חושב..
עידו: יפה מאוד!
גלעד: שמע, אפשר להחליש את הרעש הזה? זה מלחיץ. ומקומות סגורים עושים לי חרדה.
עידו: גלעד, יש לך 500 שקלים כבר- יצא לך לאכול הרבה חומוס לאחרונה אני מניח?
גלעד: זה לא מצחיק. אני רוצה לעבור למונית אחרת.
עידו: גלעד, לא חבל? אתה פה רק כי החמאס הסכים לקבל 1000 אסירים בנוסף להנחות בסלקום וכל זה בתיווך ערוץ 2- אבל התנאי היה שתשתתף בחידון- ואגב ערוץ 2: זה הזמן לצאת לפרסומות!
.
.
עידו: אוקיי, גלעד, חזרנו מהפרסומות ולך כבר יש 500 שקלים ורק עוד 50 קילומטרים עד הבית. מה אתה עושה בחיים הרגילים?
גלעד: לא יודע.. אני מחכה לראות את אמא שלי בעיקר כבר...
עידו: אוווו.... ילד של אמא... יפה מאוד. טוב, שאלה הבאה: איזו זמרת שרה את השיר "לשם?"
גלעד: אני לא יודע, מאיפה לי לדעת?! השמיעו לי את זה רק בחקירות!
עידו: גלעד, התשובה היא מירי מסיקה ונשארו לך שתי טעויות. אנחנו ממשיכים- השאלה הבאה בחסות סלקום, השלם: בשבילי הכוכב זה...
גלעד: אני לא יודע.
עידו: תנחש גלעד.
גלעד: אני באמת לא יודע!
עידו: תנחש!!
גלעד: ברק?
עידו: ברק? אתה בטוח? אני מצטער, התשובה לא נכונה, הכוכב הוא לא ברק- הכוכב הוא אתה גלעד. אתה הכוכב!
גלעד: תן לי לרדת, אני אלך ברגל הביתה.
עידו: לא כל כך מהר, גלעד, יש לך אמנם כבר שתי טעויות, אבל יש רק עוד 9 קילומטר עד היעד. אל תשכח עוד טעות אחת אתה יורד ולוקח מונית...
גלעד: אני יכול לרדת עכשיו?
עידו: השאלה הבאה היא על 500 שקלים- תוכל להגדיל את הסכום שלך ל1000 ₪! מוכן?
גלעד: לא
עידו: השאלה היא: איזה נשיא אמריקני זכה לאחרונה בפרס נובל לשלום?
גלעד: מאיפה לי לדעת את זה?
עידו: נו באמת גלעד, איפה היית השנה? על מאדים?
גלעד: אני באמת לא יודע!
עידו: אוקיי גלעד, יש לך שיחת טלפון אחת, למי אתה רוצה לטלפן?
גלעד: אין לי טלפון! מה אתם רוצים שאני אעשה?
נשמע קול- התוכנית בחסות "סלקום". עם סלקום אתה תמיד בבית.
עידו: אתה רוצה אולי לשאול עובר אורח?
גלעד: לא!!
עידו: למה, הערבית שלך לא מספיק טובה?
גלעד: אני לא יודע את התשובה!
עידו: אווווווו... גלעד, אני מצטער, טעית בשלוש תשובות ואתה יורד פה. אבל נתת פייט רציני..
גלעד: רגע, מה עם ה500 שקל? אין לי כסף למונית!
עידו: מצטער, גלעד, אבל אצלנו אין מקום לטעויות- שיהיה בהצלחה במחסום!

הגדרה אישית למלה "אהבה"
הנה הפרט, מביט בחוזקה בפני האחר,
או האחרת.
קשיחות מדומה נמסה בחיוך ששט על פניהם כסירה קטנה,
בנחל קטן, לא ידוע,
רגוע.
פסיעות קלות, משמעותיות, לעבר האחר,
או האחרת.
למצוא נחמה בחיבוק הצפוי, בחום המתפשט בגופם הקר,
בצמרמורת התוקפת אותם במגעם האיטי.
ליל קרבה , הם לא מתכחשים לה.
ליל שיחה, עמוקה כנחל קטן, לא ידוע
ספק רגוע.
ובנר דועך אורו, המתקצר מעת לעת,
עם רדת חושך, גובר האושר,
בלהיטות היצר, הגובר הזה,
וההולך, ומתהווה
להיות אחד, ועודם שניים,
שטים בסירה קטנה קטנה,
בחתירה אל קו ארוך ואינסופי,
אחוזת תזזית.
זורמת לים.

בתל אביב אין ציפורים / נטלי פרידמן

במשפט הזה מסתיימת כל תשובה של חברה שלי אשר נולדה וחיה ברמת הגולן לשאלה שלי: "נו אז מתי נזכה סוף סוף לביקור שלך בתל אביב?"
אם יש דבר שאני שונאת, זה להפסיד בוויכוח, ולכן כבר שנים, מאז היכרותי הראשונה איתה, אני לא מפסיקה לחפש ציפורים בתל אביב, ושולחת לה מדי פעם הודעות שהנה מצאתי ציפורים. פעם אחת אפילו באמת מצאתי אחת, אז מה אם זה היה בגבול רמת גן תל אביב, אז מה אם זה היה עורב ולא ציפור אמיתית, שלחתי לה הודעה נרגשת בחמש לפנות בוקר: "ראיתי ציפור בתל אביב, את יכולה לבוא לבקר עכשיו"
והיא ענתה, מה שענתה תמיד: "חח לא מאמינה לך, בתל אביב אין ציפורים"
הוויכוח הזה שלי ושל חברה שלי, הוא רק עוד גרסה פרטית לוויכוח הנדמה לעיתים כנצחי, המסתכם בשאלה: "איפה עדיף לחיות, בעיר או בכפר?" ובעוד הרבה קיבוצניקים או מושבניקים מודים בנטיית ליבם לחוות קצת גם את טעם העיר ללא הפסקה, כאשר מגיעים לשאלה איפה היית רוצה לגדל את הילדים שלך, אפילו אנשי העיר המכורים ביותר, אומרים בלחישה מבוישת, שגם הם היו מעדיפים ביום שיהיו כבר גדולים, לגדל את השניים וחצי ילדים שלהם, בבית עם חצר, כלב וגדר לבנה. כי תל אביב היא אולי הרבה דברים, אבל היא וודאי לא מקום לגדל בו ילדים.
בתל אביב אין ציפורים
בתל אביב אין מי שייעשה עם נשמתך חסד
העיר לא מסתירה מעינייך דבר
לא את הריחוף של הגראס
ולא את המוות של הקוק
לא את סיפורי האהבה של מיטב הסלבס של המדינה
ולא את הזונות שעומדות בצומת
לא את עשירי העיר הגרים במגדלים
ולא את דיירי הרחוב שממלאים את רחוב אלנבי
בתל אביב אין מי שיזכה אותך ברגע אחד של שקט
לא במסיבות שנמשכות עד אור הבוקר
ולא ברגעים שאתה רק רוצה להניח את הראש ולישון
אל קול המכוניות שלא מפסיק לקרוע את העיר
בתל אביב אתה לא יכול להמשיך להאמין בערכים בסיסיים
של צדק, שוויון, וטוב הלב של אנשים
בתל אביב אין אנשים טובים באמצע הדרך
יש אנשים שממהרים לעוד יום רווי בעבודה
בתל אביב רוצחים ראש ממשלה
בתל אביב גם מפגינים נגד נשיא המדינה.
בתל אביב אתה לא יכול להתעלם מכך שלא כולם נולדו שווים
לתל אביב בורחים כל הילדים שלא נולדו שווים בעיני הדת היהודית
הקהילה הגאה, העובדים הזרים, חסרי הבית, הנשים המוכות
בתל אביב להיות נורמאלי נחשב לעיתים קצת מוזר.
בתל אביב בעלי ההון לא מפחדים להראות את פרצופם האגואיסטי
אף פעם לא העז בעל שררה לחבק את תושבי תל אביב
החיבוק השקרי הזה שמור רק לתושבי הפרי פרייה
בתל אביב אתה חי את החלום המודרני
כל אדם לעצמו, בשביל עצמו, ועם עצמו
אין כינוסים שכונתיים, אין התגייסות למען הפרט
החיבור המקסימאלי האפשרי כאן הוא באיזה תא בשירותים.
תל אביב לא עושה עם נשמתך חסד
מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל
זה מה שקיים
שכירות ב1000 דולר של דירת מטר וחצי
מחליפה את החלום הרטוב על וילה עם חצר.
אז כן חברה שלי צודקת, בתל אביב באמת אין ציפורים, רק שבתל אביב לפחות אין אף אחד שמוכר לך את האשליה שיש.
העובדה היחידה שמתעקשים עלייה פה, היא שתל אביב היא עיר ללא הפסקה, ללא הפסקה מהחיים.
אתה מודע לכך 24 שעות ביממה, אתה לא יכול להתעלם לא מן הנשגבות שבחיים, ולא מן העליבות שבהם
לא מן היופי שבהם ולא מהאכזריות שלהם.
ואתה יודע, שבתל אביב אף אחד לא מגיש לך ציפורים על מגש של כסף, אבל יש לך זכות בחירה, אתה יכול למצוא בעצמך רגעים נדירים של חסד בתוך חיים שנדמים לפעמים כחסרי כל תקווה.
ובעיר שחיה ללא הפסקה, אני מחפשת ומוצאת כל יום את רגעי החסד שלי.
את ציפורי הלילה שנוחתות על כתפי ונותנות לי את ההשראה לכתוב
את הצוק הפרטי שלי על חוף הים שאליו אני בורחת כשעצוב לי.
את נגן האקורדיון שמנגן גם בארבע לפנות בוקר באלנבי, שיודע שלפעמים באמצע הלילה בא לך דווקא לשמוע מוסיקה במקום לישון במיטה לבד.
את בן דוד שלי והחבר שלו, שיודעים שבתל אביב הם לא צריכים להתבייש או להסתיר את האהבה שלהם, כי פה מותר להיות שונים, ופה מותר גם ל2 גברים להתנשק באמצע הרחוב.
את הסופר מתחת לבית שפתוח 24 שעות, למקרה שיבוא לי לרדת בפיג'מה בארבע לפנות בוקר רק כי בא  לי פתאום לאכול קוטג'.
את רעש המכוניות שלא מפסיק גם כשאני מנסה לישון ללא הצלחה, שעוזר לעיתים להחליף את הרעשים הפנימיים ברעשים חיצוניים.
את הבועה התל אביבית שמרשה לעצמה לארגן פה מצעדי גאווה, והפגנות, ולתמוך בשלום ובזכויות של הפלסטינאים, לא כי היא חיה בבועה, אלא כי היא מורכבת מפרטים שברחו ממקומות בהן אין סבלנות לקבלת השונה.
את החופש להתלבש לפי צו כיכר המדינה או לפי צו הפריקים, כי לא כולם חייבים להראות לפי אותו פס ייצור.
ובעיקר היא מאפשרת לי לא להצליח להתעלם, מכל אותן נשמות שלא שפר עליהם גורלם, שלא זכו לבית, או לשוויון זכויות, או לבית עם חצר ושניים וחצי ילדים.
מעולם לא חייתי במקום אחר, ככה שאני לא באמת יכולה להשוות, ואני גם אולי קצת משוחדת, בכל זאת כאן זה הבית שלי, ואני יודעת שתל אביב היא גם הרבה דברים רעים, אבל תל אביב לימדה אותי לקבל את השונה, ותל אביב אפשרה לי לחיות במקום שבו יש לי את הזכות להיות שונה, כך שלא משנה מה עשתה או תעשה לי, גם אם תמשיך להכאיב או לאכזב לעיתים, עבור רגע החסד הנדיר הזה, אוהב אותה תמיד אהבה גדולה.
ולכן, בדיונים על איפה כדאי לגדל ילדים, אני עונה שהכי כדאי בתל אביב, אבל רוצה לענות שאולי רק מגיל 14 ככה, כי כל ילד זכאי לפחות לכמה שנים של חסד, לכמה שנים של שמירה על אשליית התמימות שלו. 

קאט התגוררה ברחוב פנימי בעיר. אמרו עליה שהיא העיר הלבנה, לא כמו קזבלנקה, לבנה בצורה אחרת, כמו טהורה יותר, כזו שהצליחה להתגבר על האפלה ששרתה בה באמצעות אין ספור, עצי אזדרכת. למעשה היה אפשרי בהחלט לספור אותם: על כל קילומטר היו ארבעה עצים – כל שניתן הוא לבחון את השטח הרבועי של העיר, פחות שטחם של אזורי התיעוש, החניונים, הקניון, בתי האנשים. ובעודה גולשת במחשבותיה ומטה על ריפוד העור של המושב האחורי במכונית של הוריה, מונה את רשימת המסיחים, הגיעה למסקנה שהדרך הפשוטה ביותר לספור את העצים היא רק במנייתם אחד אחד.

ביום שניתקו את קוף מהאינפוזיה הם הלכו לספור עצי אזדרכת בעיר. קודם כל מסביב, ברחובות הפנימיים, בסמטאות. היא ביקשה ממנו לסמן כל עץ שהם חולפים על פניו והלכה לצידו עם מחברת ממוחזרת קטנה חומה ועיפרון ירוק והחלה למנות את העצים בחמישיות על הדף. הקוף היה מקפץ מאחוריה מסמן כל עץ אזדרכת בעיר בחיוך אדום בעט עיפרון. קאט הגיעה למסקנה שהסיכוי שעוד מישהו מצייר על העצים חיוכים בעיפרון אדום – כל כך מיקרי עד שאינו הגיוני כלל.

קאט קיבלה את קוף ליום ההולדת שלה, כך אמה אמרה לה משום שהיה זה יום הולדת מוקדם לא זכרה קאט את אותו היום ומבחינתה – קוף היה שם מאז ומעולם. לקוף היה כשרון מופלא, היה שוכח במשך ימים ארוכים לשתות מים ולכן היה מוצא את עצמו לפחות פעם בחודש בבית החולים כשמחט גדולה מטפטפת לו נוזלים לתוך זרועו. אמרו להוריה של קאט שלקוף יש מחלה נוירולגית נדירה שהוא לא מרגיש צמא אף פעם. הם הפקידו בידיו שעון שצפצף בכל חצי שעה, זו הייתה ברירת המחדל שלו, והפקידו בידיו מימיה, וכשהיו יוצאים לטיולים בעיר, גם לקאט נתנו מימיה – אך לעתים קרובות קוף היה מתעלם מצפצופו של השעון ושוכח היה שוב לשתות מן המים.

"כך תגיע שוב לבית חולים!” צעק אליהם החולד כששכשך רגליו בפלג. "לפחות תעצור את הצפצוף הטורדני הזה ותפסיק להעיק על כולנו".
"זה מפריע רק לך! הגיע הזמן שתפסיק לדבר בשם כולם!” מחתה קאט כנגדו. “קח קוף, שתה קצת מים, שלא יתייבש לך השכל".
וקוף מצץ מעט מן המימייה והפסיק.
"עוד, קוף!” היא שלבה זרועותיה על מתניה.
"תעשי לי מיקי" הוא ביקש בלי בקשה.
"מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי" וכשסיימה הוא הוריד את המימייה ונשם לרווחה.
"זהו?” תהה.
"לא. רק קצת התעייפתי. תמשיך לשתות". והוסיפה כמה "מיקי" וקוף הוסיף לשתות.

"בואי נמשיך לספור!” קוף תלש את שפתיו מפיית הבקבוק ונראה נרגש מאוד מפעולת ספירת העצים.
"אולי תשתה רק עוד קצת?” קאט הפצירה בו כמעט מתחננת.
"אתה יודע שאנחנו רק לטובתך!” החולד חזר לשיחה שכבר כמעט נשכחה.
" די אני לא רוצה יותר! כבר אין לי אוויר!” קוף דחף את המימייה לידיה של קאט.
"אבל קוף!” הוא החל לרוץ והיא התקשתה מעט לנתק את רגליה מהאדמה. “קופי, קוף!” היא החלה קוראת לו בנחמדות. “אמא ואבא יהרגו אותי אם שוב יקרה לך כמו בשבוע שעבר".
"אז אל תגידי לאף אחד!” הוא מחה. “שתדעי שהם מנסים להרוג אותי שם כשאני שוכב במיטה בבית החולים.
"להרוג אותך?” היא פקחה עיניים גדולות בפליאה.
"כן!” הוא רקע ברגליו. “הם מנסים להרעיל אותי!”.
"למה אתה חושב שהם מנסים להרעיל אותך?”
"לא מנסים, בעצם, הם מצליחים. תמיד אני מתעורר וככה חמוץ לי בפה" הוא החל מסתבך בין רגליו בצעדים קטנים. “גם קיפוד במיטה לידה צייץ על זה משהו, הוא אמר שככה אמרו לו – שזה בגלל שהפה שלו יבש אז הכל חמוץ לו, כמו שאוכלים תאנים שהן לא מוכנות עדיין והפה עוקץ. אבל אנחנו שנינו יודעים שמה שהם מטפטפים לנו שם זה רעל! הם רוצים להרוג אותנו!”. קוף התיישב על הרצפה והניח את ראשו בין ידיו.
"למה אתה חושב שהם רוצים להרוג אותך?”
"כי שמעתי שזה עולה הרבה כסף, שמעתי את אמא ואבא מדברים באוטו, כשהם החזירו אותי הביתה, הם חשבו שנרדמתי כבר, אבל רק עצמתי עיניים".
"אמא ואבא לא רוצים להרוג אותך!” היא ביטלה את דבריו בחיוך, ניגשה אליו תוך פתיחת פקק המימייה ורכנה אליו תוך הגשת המימייה לשפתיו.

קוף הסיח את דעתה של קאט מעט, הוא סיפר לה על אבא של קיפוד. כשהיה בבית החולים קוף פגש שוב את קיפוד ואביו, והוא סיפר לקיפוד ולקוף על הנחל הזה שעכשיו הוא וקאט טיילו לצידו. הוא סיפר שפעם לא היו שם מים, "רק ערוץ שומם, ואדי יבש". היו שם רק הרבה עצמות ואז בא יחזקאל שחיבר את כולן, כל עצם אחת לשנייה, ואז על העצמות צמחו בשר ודם ועור והם קמו ויצאו מהואדי. "הוא אמר שבסוף של כל החיים אז הצדיקים יחזרו”. קוף סיפר, והוסיף גם שאחרי זה הוא שוב נשק לקיפוד על ידו, זו שלא הייתה מחוברת למחט, וגם נשק לו על ראשו הקירח. קוף סיפר שאחר כך הוא בכה קצת ואמר לקיפוד שהוא "צדיק גדול" ומשהו עם "אלוהים" ו"חסד" וקיפוד שוב עשה את עצמו ישן עד שאבא שלו הלך.

"אז לא שאלת אותו מה קרה להם?" קאט זרקה שאלה דחופה.
"למי?”
"לאנשים שיצאו מהנחל? לעצמות?”
"לא יודע, אבא של קיפוד אמר שזה עוד לא קרה, אבל אמר שבעזרת השם זה עוד יקרה!”
"טוב" היא השיבה מאוכזבת, "קח תשתה, שלא תתייבש". הוא הזיז את המימייה, והיא החזירה אותה שוב לפני פניו, הוא הסיט אותה שנית והיא הסיטה שוב - בחזרה. כך "שיחקו" שוב ושוב עד שקוף התייאש מעט ונכנע.
"את לא תרעילי אותי, נכון?” תקף לפתע גל חרדה את עצביו. “את לא תרעילי לי את המימייה?”
"לא קוף, לא היום". קאט השיבה מתבדחת.
"אז מתי?” הוא פקח עיניים גדולות ומבוהלות.
"לא היום. תמשיך לשתות!” הוא לקח לגימה קטנה ושוב ביקש -
"תעשי לי - “ והיא כמו תמיד ידעה להמשיך.
"מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי...”.

תל-אביב אחרת 2  / נטע אטלסוביץ' שנה ב' כתיבה
מערבלת אותי היטב כך שאינני מכירה בי עוד.
חלקיקים לבנים שוקעים מטה,
קוראים להם סוכרזית, מתמוססת ומסרטנת.
מבעד לוויטרינות שקופות-נוצצות,
בדים שדהה צבעם והם דומים כבר שנים.
כולם נטולי אומץ,חפים מחידוש.
לשעמום אין טעם ואין ריח ואין צבע.
הרוב רוצה להיות למיעוט,
ללגום שתייה,לטעום מזון ולשחק עם השאריות.
ללקק סוליות ולדחות את הספונג'ה למחר.
אקזוטיקה היא מיץ הזבל של מלון מונטיפיורי. אופנה היא דבר כה מכוער.

שיגולים / ליטל שמש 
כנגד ארבעה בנים דיברה התורה
הראשון דביל, השני מצורע
השלישי רשע, יצא מן השאול
והרביעי שאינו יודע לבעול
פצה את פיו ואמר הדביל:
הבו לי בחורה שלא אוכל להשחיל
מהודו ועד כוש, יודעים בכל עיר
כי אמש, בין ערביים, שיגלתי למכביר!
אז השיב לו המצורע, ללא היסוס, בביטחון:
ידעתי את אורטל ואת יסמין ואת שרון
ובאותו היום בו איבדת הכרתך
חמדתי לצון וידעתי גם אותך
וענה לו הרשע לעיני כל הציבור:
הבט בפרצופך, חיקוי זול של יחמור
תרי עשר כדורי ויאגרה עליך ליטול
בערוותך עולה קורוזיה, איברך כבר מט לנפול
ושאינו יודע לבעול - מה הוא אומר?
האזינו לעצתי והפסיקו לברבר
כל בנות ישראל כונפות לאללה
אנוכי מזמן עברתי לשגל דובי קוואלה

 ההצגה הכי טובה בעיר/ איציק ציק כתיבה ב'
"זה לא אני", אמרתי לה, "זו את. אני חייב לעזוב, אנחנו חייבים להיפרד. מכל הבלי הפסקה הזה הייתי חייב הפסקה, חייב. לא יכולתי לתת לנו עוד הזדמנות. כבר מספיק הזדמנויות נתתי כשהייתי זוחל בחזרה למיטה בכל בוקר, אחרי לילה מתיש איתך". היא לא ענתה, כל הזמן בשלה, קסומה וקוסמת.
"אני יודע", השבתי לעצמי למה שדמיינתי אותה עונה לי, מה שנראה היה שהשיבה, כולה מתנשפת וסמוקה מריגושים, אחוזת דיבוק כמו נערה צעירה על חוף הים. "אנחנו לא דומים באי ההיגיון שלנו, אנחנו שונים, את ממני ואני ממך ומכל השאר, אלה שהיו איתך לפניי, תוך כדי ובטח שיהיו גם אחרי. אנחנו חייבים להיפרד".
אורי ידע עוד לפניה שאני רוצה לעזוב. הוא לא שאל יותר מדי שאלות. כשעברתי אליה הוא שאל קצת יותר, אבל גם הבין. עכשיו הוא מבין יותר. את הטעויות שלי הייתי חייב לעשות לבד, להיכוות בלי עזרה מאחרים. הוא הציע לעזור לי לעבור. קבענו שהוא יבוא עם רכב ונגרר ונעמיס את כל הקרטונים בבת אחת.
"לך זה לא הפריע כל כך. אני יודע. הרי מה, עוד אחד הולך לך? 100 יבואו אחריי, נכון? לפני שהספקתי לומר "אין פניות שמאלה", כבר היו קופצים על הדירה, על קופסת הסרדינים הקטנה הזאת". לך תדבר אל הקיר.
באחד הלילות בעבודה ביקשו ממני בקשר להגיע לרחוב יגאל אלון. היה חשד לפריצה באחד המוסכים. בלילה ההוא זה היה התפקיד שלי. להיות השריף. להסתובב עם רכב ואקדח, פנס גדול וחלום גדול. בהתחלה החלום האיר יותר מהפנס. הגעתי לשם וכמה דקות אחרי הגיע בעל המקום. הוא יצא מג'יפ גדול חמוש במכנסי בוקסר וכפכפי אצבע, ובידו אחז אקדח תופי חצי אוטומטי, כמו הארי המזוהם. הוא פתח דלת כניסה גדולה וכחולה מברזל ונכנס פנימה. אני עקבתי אחריו, מביט על הקירות הגבוהים והתקרה השחורה, אוחז בפנס הכבד שלי כמו מתקדם על מעקה לאט לאט בסרט מתח בשחור לבן. ואז, משום מקום, הארי המזוהם התחיל לצעוק "עצור, יא חרא, עצור". הוא התחיל לירות, אני כבר לא זוכר כמה כדורים, על זוג רגליים שהשתחלו בחזרה לתוך חור בתקרת הקלקר שכיסתה את גג הפח מתוך המבנה. הנחתי שבעבודה הזאת יש גבולות לפחד, ולעיתים אף נראו בבירור שומרי הגבול, אבל באותו הלילה הגבול נחצה, החלום נשבר סופית ואני הבנתי. הבנתי שאנחנו לא יכולים להיות ביחד. לא רציתי להכיר בך צד כזה, את הצד הזה שבך, את האפילה בתוך החושך.
כשאורי הגיע, הכל כבר היה ארוז. אני רק הייתי צריך עזרה בלהעמיס את הכל על הרכב ועל הנגרר. "מזל שיש לי את אורי, שכל הזמן הזה הבין למה אני רוצה להיות מוצף בך, בקלישאות המסריחות שנתת לי לדקלם כל יום וכל לילה. את בירכת אותי בראייה רחבה, אורי גם עזר לי להסתכל".
היא לא הגיבה. למה שתגיב? גם ככה לא היה לה מה לומר עד אותה ירייה ראשונה, וכל האחרות שאחריה. "אני לא מחפש תשובה", אמרתי לעצמי בדרך חזרה, ממלמל מספיק חזק כדי שהיא תשמע אותי, לפחות בתוך הראש. "אני מבין שהפסדתי, שאני בורח עם הזנב בין הרגליים ונדר בן שנתיים, שאני לא חוזר. הקסם בינינו לא עובד גם ככה ואת יודעת את זה. לא בטוח שאת מבינה, אבל את יודעת".
זה היה כל הזמן הזה חד צדדי. אני מצד אחד.
זהו.
הבטחתי לבקר ואת זה אני מקיים. אני מקווה שהיא תשתנה יום אחד. שמישהו יצליח לשנות אותה, להכניס לה קצת שכל למקום שנכנסים הסמים, האלכוהול, הנהנתנות, החמדנות,  האהבה המיותרת לדברים המיותרים, המבט המהופנט מבנייני הזכוכית המנצנצים, השיכרון מהים שמלא בחרא, הכבישים המלאים בקופסאות מתכת מאסיביות, כמו זאת של הארי המזוהם.
באותו לילה את הגנב לא תפסנו, והשוטרים שהגיעו לאחר מכן לקחו לי את הפנס, כי להם לא היה, וחיכיתי שעה עד שיסיימו לבדוק את השטח ולהגיד לי ולהארי המזוהם שאין להם מושג מאיפה הבחור נכנס, שהרי הכל מגודר ומסורג. גם אחרי חודש וחצי וארבע פריצות נוספות למוסך ההוא לא תפסו את הבחור. לי זה כבר לא היה אכפת, אני לא הייתי שם, ברחוב יגאל אלון, מאז.
אורי ואני סיימנו להעמיס את הכל ואורי קפץ מהעגלה. הסנדל שלו נתקע באחד הזיזים, הוא איבד שיווי משקל ונפל על הפרצוף. השפה נפתחה ואני כבר בלב ידעתי שהנה, הקרבנו עוד קורבן, מס שפתיים לרצון שלי לעזוב את הכל. יכול להיות שכתם הדם נמצא שם עד היום. כמו מזוזה, שנזכור לפסוח על המקום. לא יכולנו לדבר הרבה בדרך חזרה, אורי לא יכול היה לומר הרבה, כאב לו לדבר. גם לי.
לא השארתי מכתב שבו כתבתי שאני עוזב. לא הסברתי למה. לא ראיתי שהיא בכתה בגללי. היא פשוט המשיכה בחייה, כמו לא הייתי וכמו לא ניסיתי להגשים את החלום הקטן שלי.